| נשלח ב-7/7/2002 08:20 |
 |
| |
מה דרוש לשיאמר אדם: 'נעשה ונשמע'?
הרי הגיונית, המושג המשתמש במונח הזה של "נעשה ונשמע" כאמונה עיוורת הרי אינו מדוייק. כי אין כזה דבר אמונה עיוורת ללא משהו שמניע את האדם להאמין באמונה העיוורת. לכן ברור שדרוש איזה שהוא זיהוי שלפיו נחליט לתת אימון של "נעשה ונשמע".
כללית יש את ה"כוח" ואת ה"מוח" המניעים ל"נעשה ונשמע". התפתחות הדורות היא להתקדם במה שפחות כוח ומה שיותר מוח.
מעניין לדעת מה אתם, חברים, רואים כמניעים ל"נעשה ונשמע"!
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2002 15:26 |
|
| |
וטו,
הלא בפרשת יתרו נאמר 'כל אשר דיבר השם נעשה' ולא נאמר 'נשמע'. זאת אומרת שהסכימו לעשות את אשר דובר להם מאיזו סיבה שהיא. אי לכך מתפרשת תוספת 'נשמע' שבסוף פרשת משפטים שאם ידבר אליהם השם שוב מה שעדיין לא דיבר, שהם יישמעו לו לעשות הלאה.
אבל חז"ל דרשו שבני ישראל היו מוכנים לעשות בלי לבחון אם הם מבינים את מה שהם מצווים. אולי בעצם הם למדו את זה מכך שאמרו 'ונשמע' שהתחייבו לשמוע - קרי לציית גם לדברים שלא שמעו עדיין.
בכל אופן כפי שציינת יש הקדמה לציות. המציית מזהה בציות למצוה לו פרט ממה שבחר בעבר. אם הוא בחר בסוכריות והמצוה מבטיח לו סוכריות, אז הוא אומר 'נעשה ונשמע' כשהכוונה היא 'אשקיע אנרגיה כדי להרוויח סוכריות' ואם הוא נותן אימון שהמצוה ייטיב לו איכשהו כפי שהיטיב בעבר, אז זו הסוכריה. הרי בפרשת יתרו נאמר לפני זה 'אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים' זאת אומרת שהשם שיכנע אותם בהטבה שהטיב עמם בעבר ועל סמך זה ביקש אימון וקיבל.
ודאי שבני ישראל ראויים לשבח שאמרו כך, שהרי סוף סוף (גם אם כפה הר כגיגית) זו הייתה קבלת עול כבד והם לא ביקשו מקדמה למה שהם קיוו להפיק מקבלת המצוות, תהיה זו איזו הטבה שהיא.
בכל אופן אין הוכחה שהייתה כאן קבלה מתוך רצון להיות מוסרי-אנושי. גם האידיאל של 'לשמה' - 'לעשות רצונך חפצתי' הוא מידיעה שרצונך הוא האמת וזה רק אפשרי אם אמת זו מזוהה במציאות, כי לא ניתן לשכנע ללא 'אתם ראיתם'.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2002 19:11 |
|
| |
נידון האשכול הזה, מקבל משמעות יתירה בעקבות הויכוח שהתעורר באשכולו של מיימוני על זהות מחברו של הזוהר.
תינוק שכל סיפוקי חייו חוץ מהנשימה, באה מבני אדם הסובבים אותו, אין לו ברירה בהתקדמותו בחיים, אלא לפעול מתוך עיקרון "נעשה ונשמע". אם מתברר לו שאמו יותר אמינה מאביו, שאמו מזינה אותו בצורה המספקת אותו יותר מצורת ההזנה של אביו, הרי יהיה ה"נעשה" שלו מכוון בעדיפות ראשונה כלפי אמו לעומת אביו.
כך לעם ישראל שהוציאו משה ממצרים בשם האלוקים, היווה "אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים" זיהוי לאמינות שליחות משה בשם האלוקים עד כדי אמירת "נעשה ונשמע". כך הם נתנו עדיפות ראשונה להשם שהוא כביכול "גדול מכל אלוהים".
אימון זה גדול עד אין לשער לאלה שראו בעצמם מאשר לאלה שקיבלו מסורת בת אלפי שנים, כמפורש בתורה עצמה "אתם ראיתם" "לא את בניכם" [ראו פירש"י שם].
ככל שגדל התינוק ושם לב שגם הוריו יכולים לטעות ושבכמה דברים הוא משכיל יותר מהם, הרי זיהויו המציאותי הישיר, תקף יותר מאשר הזיהוי הבלתי ישיר שבאמצעות הוריו.
כך גם בנוגע למסורת המתרחקת מה'אתם ראיתם' ושמשתרבב בה אי דיוקים לרוב. זה תהליך הדורש יותר ויותר זיהוי ישיר בתוכנה של התורה מאשר בעוצמת מחברה, כתינוק הגדל שעליו לסמוך יותר ויותר על זיהוי מציאותי ישיר, מאשר על זיהוי עקיף.
זה התכלית של "ומלאה הארץ דעה", דעה ישירה ולא דעה חברתית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2002 19:26 |
|
| |
וטו
וזה יקרה, כנראה בימות המשיח...
מפני שאנו (טוב, לא כולנו) מחנכים את ילדינו לא לשאול, לא להשוות, אלא אם כן במסגרת לימוד של סוגיא. וגם אז הקושיות הן רק "לכאורה".
האם שמתם לב לתופעה זו, ומתי היא התחילה? מתי נוצר מנגנון ההגנה שלפיו לעולם לא קשה על רש"י, תוס', ובוודאי שלא על הגמרא, ובשלב מסויים גם לא על האחרונים. הלא דבריהם לעולם אינם קשים, רק לנו, הלומדים, קשה.
שמעתי סיפור על ילד שלמד עם אביו, ותוך כדי דיבור פנה בבקשת עזרה:
אבא, לכאורה אני לא מבין...
כי הרי באמת הוא ודאי מבין. איך אפשר שלא להבין. ומה שהוא חש שאינו מבין, נו, זה רק לכאורה...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/9/2002 00:45 |
|
| |
ווטו
בכל דבר יש את ה-
מה, איך ולמה.
בלי ה'למה' אין את הדבר.
כאשר ה'למה' מופשט מדי, עוטפים אותו בכל מיני הרכבים. לכן כפי שכתבת, גם כשאמרו נעשה ונשמע היה לזה 'למה', כיון שהם סמכו שאלוקים ייטיב להם. ככל שיתבגרו יבינו את הטוב בעצמו והוא ישמש כ'למה' בטהרתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/9/2002 01:03 |
|
| |
הלמה יענטע , היא אולי מכיוון שאלו שאמרו נעשה ונשמע, התגלתה להם השכינה במלוא הדרה,הנעשה ונשמע שלהם היה מתוך ההכרה שיש אלוקים בלא ספק, הם חזו בו.הנעשה ונשמע שלהם היתה מעין הבעת אמון באלוקים, "והם הפרו את הברית הזאת.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2006 07:54 |
|
| |
הערה של החבוי שהבין בדברי האדמו"ר מאמשינוב החזירה אותי לאשכול הזה בו חיפשתי להבהיר את המניע לנעשה שטרם הנשמע, שהוא בעצם גם "נשמע" שראוי לתת אימון מחמת סיבה שהיא.
בכן הביא שם החבוי מהמגילה "קימו וקיבלו" המקביל ל"נעשה ונשמע" ואולי מפרשו קצת שלמען קבלת דבר יש לנסותו קודם בצורה מעשית ואולי זה המניע לנעשה ונשמע בנתינת האימון המינימלי לנסות את הדבר כמסופר על הרב אברמסקי שבא אחד לפניו ואמר שאם הרב יסביר לו את המשמעות [אולי בסיפור נאמר "הטעם" אך "לשיטתי" כתבתי משמעות] של מצות תפילין, הוא ילבשם. אמר לו הרב תלבש קודם למשך חודשיים ואח"כ תחזור אלי לשמיעת המשמעות. ההוא לבש ולא חזר. [מזה שלא מצא עניין לשוב כדי לשמוע את המשמעות מהרב אברמסקי, אין להוכיח שאכן הגיע ל"נשמע" מושלם, אלא ל"נשמע" שסיפק אותו שיכול להיות השיוך החברתי ללובשי תפילין שכבר חיפש מזמן אך לא היה מתאים לו מצד שני ללבוש קופסאות שחורות מבלי שיוכל לומר שבירר את המשמעות מקודם.]
עוד הביא החבוי את הנאמר במגילה "נזכרים ונעשים" המדגיש את נקודת האשכול שגם להקדמת "נעשה" יש "נשמע" מסוים, אלא שכפי שהובא מהגרד"פ ז"ל שה"נשמע" לאחר "נעשה" "איז א'נאנדערער נשמע" ["הוא נשמע אחר"].
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2006 09:27 |
|
| |
ווטו
אתה מניח הנחה, שאין משמעות לקיום מצווה בלי להבין או להרגיש את תוכנה. זוהי הנחה בעייתית, וכמדומני שבאיזה אשכול על בריסק יש דיון מורחב.
בני ישראל אמרו נעשה אפי' אם הם לא יבינו את המצוות.על ידי המשנה באבות הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל שכר. העבד חייב לעשות רצון האדון אפי' אם הוא לא מבין את טעם הציווי. האם זוהי הצורה המושלמת לעבוד את הרב? האם זהו העבדות המושלמת?
התשובה, זוהי העבדות המושלמת, אבל לא הצורה המושלמת לעבוד את האדון. עבד מושלם מראש מקדם מחליט על מחוייבותו לאדוניו, לכן לשרת את האדון ללא הבנה זוהי עבדות מושלמת. מנגד, עבד המשרת את אדונו בלי להבין את מהות הציווי, סיכוי גדול שהוא יזייף מהרצון האמיתי של האדון.
בני ישראל בתחילה קיבלו עליהם את התורה אפילו אם הם לא מבינים, זוהי הדרגה המושלמת של עבד. קבלת קיום מצוות בלי להבין את מהות המצוות, פירושה קבלה להיות עבד מושלם לה'. רק אחרי שמביאים להם את המצוות עצמם, הם אומרים נלמד את המצוות. בני ישראל לא מסתפקים בהחלטה לקיים את המצוות באופן אוטומטי, אלא הם מודיעים שהם גם ילמדועל מנת להבין את המצוות.
ניתן לדייק את הנ"ל גם בפסוקים. משה יורד מההר ומגיע לעם לספר להם את דברי ה'.
א וְאֶל-מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל-יְהוָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, מֵרָחֹק. ב וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל-יְהוָה, וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ; וְהָעָם, לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. ג וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה.
בני ישראל מקבלים עול מצוות, ואז משה הולך לכתוב את דברי ה'. אחרי שמשה קורא להם את תוכן המצוות, הם אומרים חוץ מנעשה גם נשמע.
ד וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר; וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה, לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. ה וַיִּשְׁלַח, אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ, עֹלֹת; וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים, לַיהוָה--פָּרִים. ו וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת; וַחֲצִי הַדָּם, זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ. ז וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.
בוגי
שניהם הפסוקים שהזכרת כתובים בפרק כד פרשת משפטים.
תוקן על ידי - חיים9999 - 17/03/2006 9:28:27
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2006 09:31 |
|
| |
חיים,
כנראה שלא דייקת בדבריי כי אני מסכים לכל דבריך אלא שהערתי שגם העבד והמקבל את דברי רבו בלי לדעת את משמעותם האולטימטיבית, מקבל אותם מחמת סיבה הגיונית-שכלית שמזהה שקבלת דברי רבו היא הדרך הבטוחה ביותר למטרתו בין אם מטרתו היא שכר ועונש מסחרי או השכלתי וששכר מצוה היא המצוה עצמה כי היא הדבר המתאים ביותר.
כרגע ראיתי את פנית בוגי לדורש_אמת בסגנון הזה:
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=429172&whichpage=6
תוקן על ידי - ווטו1 - 17/03/2006 9:31:45
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2006 09:47 |
|
| |
מניין לך שבני ישראל אמרו נעשה בלי להבין את מהות המצווה? כשמשה רבינו אמר לבני ישראל אהיה אשר אהיה שלחני אליכם וכו', שם הם נתוועדו לדברי ה'.
אולי אני לא מבין מה ענית לי.
נ.ב.
להבנתך יש לך הסבר נפלא, למעשה העגל. מי שמקבל מצוות כמו תוכי אח"כ הולך עובד ע"ז.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2006 10:52 |
|
| |
חיים,
מניין לך שבני ישראל אמרו נעשה בלי להבין את מהות המצווה?
לא התכוונתי למהות המצווה עם שוא המ"ם, פתח הצד"י וסגל הוא"ו אלא המצווה עם חיריק המ"ם, שוא הצד"י וקמץ הוא"ו. לגבי קבלת המיצוה, כמובן שכל אחד לפי הבנתו אך גדלות ה"נעשה ונשמע" כפי שכתבת למעלה, היא הקבלה מתוך אימון בהכוונת הנותן ולא מתוך זיהוי ישיר איך מוביל הציווי לתכליתו של האדם שאך ורק היא מניעתו לכל פעולה מחשבתית או מעשית.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2006 15:53 |
|
| |
ארשה לעצמי להרחיב את היריעה של משמעות 'נעשה ונשמע'
(דברי הם ברוח (ברוח בלבד, אך לא דבריו) דברי עמנואל לוינס - תשע קריאות תלמודיות, קריאה שניה)
'נעשה' = מחויבות לעשית הראוי = דבקות בנכונות לעשות טוב.
'נשמע' = איני עושה דבר עד שאני מבין אותו היטב = החירות להמתין אם ה'העשיה'.
דא עקא, המציאות עצמה בה אנו חיים כופה עלינו כבר סוג של 'נעשה' ואינה ממתינה לנו עד ש"נבין", העוול שלפנינו / הקשיים בהם אנו נתקלים והכרעות הסובבים לנו אינם ממתינים.
זאת ועוד, אף אי עשיה היא סוג של 'עשיה'.
ולבסוף ישנם דברים שדווקא ה'נעשה' החיים בתוך הוא הוא המלמד אותנו.
הקדמת 'נעשה' ל'נשמע', משמעה הכרה באופן חיינו כעולם שה'נעשה' מטרים את ה'נשמע'.
ואם תרצה אמור זוהי הכרזתם והכרעתם של ישראל אל מול ההר = המציאות : בשורתינו איננה הפילוסופיה=אהבת החוכמה לבדה, אלא ההכרה כי תלמוד מביא לידי מעשה (במובן הרחב של המילה, וכדי שתלמוד יביא לידי מעשה ולא נשתהה יתר על המידה בתלמודינו, צריך להקדים בהכרזתינו את המעשה לתלמוד).
בהקשר של יציאת מצרים לענ"ד יש לפרש באופן אחר (גם אם חז"ל לא פירוש כך, וכפטיש יפוצץ סלע).
'נעשה' - אנו מקבלים את מה שניתן כרגע, וזאת כבר נתחיל לעשות.
'ונשמע' - אנו מוכנים להמשיך ולשמוע בהמשך את התורה שתמשיך ותלמדנו.
לשון אחר, זוהי קבלה על ההווה ועל העתיד, שהם בעלי מדרגה שווה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2007 09:50 |
|
| |
בביקורת התבונה מבחין קאנט בין שני סוגי הכרות—הכרה היסטורית והכרה ראציונלית (ועושה חלוקה פנימית בתוך ההכרה הראציונלית בין הכרה פילוסופית והכרה מאתימטית). תהיתי לאיזה סוג הכרה לימוד התורה הכי קרוב. חשבתי שאולי "סיני" קרוב להכרה היסטורית, ואילו "עוקר הרים" להכרה ראציונלית. או שתחילת הלימוד הוא היסטורי, אך השאיפה היא להגיע להכרה ראציונלית.
"כשאני מפשיט מכל תוכן אובייקטיבי של ההכרה--הרי כל ההכרה היא, מבחינה סובייקטיבית, או היסטורית או ראציונלית. ההכרה ההיסטורית היא הכרה מתוך נתונים, ואילו ההכרה הראציונלית היא הכרה מתוך עיקרים. הכרה, תהא היא נתונה-מעיקרה ממקור כלשהו--הרי לגבי מי שהיא קניינו היא היסטורית, אם הוא אך מכיר במידה כזאת ובשיעור כזה שניתן לו מבחוץ; יהא זה נתון לו ע"י ניסיון לא-אמצעי, או ע"י סיפור, או גם ע"י הוראה... לפיכך, אם למד מישהו שיטה של פילוסופיה..אף אם יהיו בראשו כל העקרונות, ההסברות וההוכחות, כאחת עם החלוקה של הבניין הלימודי כולו, ויהא בידו למנות הכל באצבעותיו--הרי בכ"ז לא תהיה לו אלא הכרה היסטורית שלמה של הפילוסופיה..אין הוא יודע ןאין הוא שופט אלא בשיעור שניתן לו. אם חולקים עליו בהגדרה מן ההגדרות--אין הוא יודע מניין יטול הגדרה אחרת. הוא התקין את עצמו במתאים לתבונה זרה, אולם, הכושר אינו הכושר היוצר, כלומר, ההכרה לא נשתלשלה לו מתוך התבונה... והנה, כל הכרת-תבונה היא או מתוך מושגים או מתוך בניין של מושגים; הראשונה קרויה 'פילוסופית', האחרונה--'מאתימטית'... אפשר שההכרה תהיה, מבחינה אובייקטיבית, פילוסופית, אולם, מבחינה סובייקטיבית, היא בכ"ז היסטורית; הוא הדין לגבי רובם של התלמידים ולגבי כל אלה שאינם משקיפים לעולם אל מעבר לאסכולה ונשארים תלמידים לאורך ימיהם. אולם, בכ"ז, מוזר הוא שההכרה המאתימטית, כפי שנלמדה, אפשר שתהא נחשבת כהכרת-תבונה גם מבחינה סובייקטיבית, ואין מצוי בה אותו הבדל, המצוי בהכרה פילוסופית. הסיבה לכך היא במה שמקורות-ההכרה, שמהם בלבד עשוי המורה לשאוב, טמונים אך בתוך העיקרים המהותיים והעצמיים של התבונה. ולפיכך, א"א לו לתלמיד שיקבלם ממקור אחר כלשהו, וא"א שיחלקו עליהם. וכ"כ למה?--מפני שהשימוש-בתבונה מתבצע כאן in concreto בלבד, אף שהוא מתבצע אפריורי, כלומר בהסתכלות טהורה, שהיא, דווקא מפני-כך, חפה משגיאה, והיא מונעת כל השליה וכל טעות. לפיכך, אפשר שמבין כל מדעי-התבונה (אפריורי) ללמוד רק מאתימטיקה בלבד, ולעולם א"א ללמוד פילוסופיה (אא"כ באורח היסטורי); ולעניין התבונה--הרי אפשר, לכל המרובה, ללמוד להתפלסף." (ביקורת התבונה הטהורה עמ' 411)
תוקן על ידי עצכח ב- 18/04/2007 14:49:17
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2007 22:04 |
|
| |
ר' ווטו שליט"א
כב"ת נסמך למעלה על הכתוב בפרשת עקב "וידעתם כי לא את בניכם אשר וכו' כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום" להוכיח שעבור הבנים אשר לא ראו יש צורך בהתגלות המחייבת אותם לשמירת המצוות. לעומת זאת בפרשת ואתחנן מקרא מלא דיבר הכתוב על כל הנפלאות אשר עשה ה' עמהם "והודעתם לבניך ולבני בניך וכו' ואת בניהם ילמדון". משמע שלמרות שאין לבנים את דרגת ההתגלות שהיתה לאבות בכ"ז מוטל על האבות ללמד דהיינו להרגיל בכל דרך אפשרית את הבנים שימשיכו בעקבי האבות גם ללא התגלות חילופית מיוחדת עבור הבנים.
תוקן על ידי חסיד_דינגה ב- 15/10/2007 22:14:44
|
|
|
|
|
