שיוויון המינים בבית הדין הרבני.

המסבירים את אי רצונם של הדיינים לפתור את בעיית הנשים מסורבות הגט, ע"י כפיית גט או הפקעת נישואין, מפני שכפיית גט והפקעת נישואין, הן פתרונות הלכתיים בעייתיים, (למרות שלא היתה כאלה בעבר).

גם אם הם לא היו פתרונות בעייתיים, לא הייתי רוצה לתת לרבנים, בתי הדין, ו*חכמי הדור* של ימנו, סמכויות נוספות על אלו שכבר יש להם.

ליצנים אלו הוכיחו, שהם אינם מנצלים לטובה, אף את הסמכויות שיש להם כעת.

הדוגלים בשיוויון בין המינים מתלוננים, שבבתי הדין הרבניים, ישנה הפליית נשים ממונית לרעה, (או היתה קיימת בבתי הדין הרבניים, עד להתערבותו של בית המשפט העליון),

הפלייה שאותה (היה) אפשר לתקן בקלות, מבלי להסתבך בשאלות ממזרות.

כוונתי לחלוקת הרכוש המשפחתי בעת גירושין.

כאשר זוג בישראל עומד להתגרש, מתחיל שלב מירוץ-"מירוץ הסמכויות", עורך דין האשה מריץ אותה לבית המשפט לעניני משפחה, ואילו עורך דין הבעל מריץ אותו לבית דין רבני.

למה כל אחד רץ למערכת משפטית שונה?

פשוט מאוד, כי במדינת ישראל ניתנו סמכויות מקבילות לדון באותן הבעיות, לשני גורמים שונים, הדנים לפי חוקים שונים והם בעלי תוצאות הפוכות.

המחוקקים בישראל, לא יכלו למצוא חוק טומטום או אנדרוגינוס, שיתאים גם לגברים וגם לנשים, ולכן הם המציאו שתי מערכות משפט נוגדות, האחת לגברים והשניה לנשים.
זהו מצב המצחיק את מי שרגיל להומור הישראלי, אך לא את מי שבן/בת זוגו הקדים/הקדימה אותה/אותו והלך/ה לערכאה המתאימה לו/לה.

בעוד שבדיני האישות, הדיון בנושאי גירושין ושלום בית בין יהודים, הוא בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני, ישנם מצבים הקשורים לגירושין, שבהם יש לשתי מערכות המשפט, החילונית והדתית, סמכויות שיפוט לגבי אותו העניין, מצב הנקרא סמכות מקבילה.

במצבים אלה, תהיה לאחת מן המערכות סמכות עניינית (מקורית), ולשניה תהיה סמכות מקבילה.

בשאלת חלוקת הרכוש המשפחתי, יש לבתי הדין הרבניים רק סמכות מקבילה, המוגבלת בכריכה לתביעת גירושין.
ההבדל אינו רק שבערכאה אחת יושבים רבנים ובשניה שופטים, גם קיים הבדל בחוקים שלפיהם הם דנים, ובתוצאות השונות: בבית המשפט לענייני משפחה, דנים בהתאם לחוקים ועקרונות חילוניים, הנוטים יותר לראות את טובת הילדים, ואת שוויון זכויות האישה, ואילו בתי הדין הרבניים דנים בנושאי משפחה, בהתאם לחוק העברי הדתי, ובדרך כלל יטו לפסוק יותר לטובת האב מאשר לטובת האם.

ההבדל המשמעותי ביותר בין הערכאות (כיום) הוא בקביעת דמי מזונות. בתי הדין הרבניים נוטים לפסוק דמי מזונות נמוכים יותר מאלו הנפסקים בבתי המשפט לעניני משפחה
כמו כן קיימים הבדלים בצורת הראיות הנדרשות להוכחת טענות שונות, כ"ז במדינה שיש בה חוק שיוויון גברים ונשים, (חוק שיוויון האשה תשי"א-1951), הקובע ש(ס"שת :ןוקית) קוחה תרטמ היא:

"חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות להבטחת שיוויון מלא בין האשה לבין האיש, ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".

מצב חוקי זה, יוצר מירוץ סמכויות בין בני הזוג, בו כל אחד מהם מנסה להגיש את בקשתו ראשון, אל הגורם שלדעתו ייטה יותר לטובתו, וע"י כך הוא מונע מבן הזוג השני להגיש את תביעתו בערכאה המתאימה לו.

לפני פסיקת "הלכת בבלי" היה גם הבדל משמעותי גם בחלוקת הרכוש המשפחתי.

"עדים אנו ל'מופעי מירוץ' בין הבעל לאשה, כאשר הבעל משתדל, בדרך כלל, להקדים את אשתו בהגשת תביעת גירושין נגדה בבית-הדין הרבני, בה כורך את עניין הרכוש המשותף, כדי למנוע את ההיזקקות להלכות השיתוף בנכסים בין בני-זוג, כפי שהתפתחו בפסיקה המקומית, ואילו האשה מבקשת, בדרך כלל, להקדים אותו בהגשת תביעה בבית-המשפט המחוזי לשיתוף נכסים על מנת להיזקק להלכות הנ"ל" (מ. שאווה, הדין האישי בישראל, 198 (מהדורה שלישית מורחבת, כרך ראשון, 1991).

אין ספק שלמירוץ זה, ישנה השפעה שלילית על הנישואין המעורערים.

מי שלא ימהר לפרק את הנישואים יפסיד.

על האשה היה למהר לבית המשפט כדי לזכות בחלקה ברכוש המשפחתי, ובתשלומי המזונות ה"נדיבים" יותר, ואילו על הבעל היה למהר לבית הדין הרבני ולהגיש תביעה לגירושין, ולכרוך בה תביעות לחלוקת רכוש ומזונות.

ע"י כריכה זו הוא יכול "לחסום" את תביעות האשה בבית המשפט, למזונות וחלוקת רכוש, אף שמטרתם המקורית של דיני הכריכה היתה למנוע פיצול הדיון, ונועדו לאפשר לערכאה אחת לפתור באופן ענייני ויעיל את כל העניינים הקשורים בפקיעת קשר הנישואין

על-פי גישתם של בתי הדין הרבניים וכפי שהם מפרשים את המשפט העברי - זכאית האשה בגירושיה רק לעיקר ולתוספת הכתובה, (וגם אותם "מבקשים" ממנה שתוותר עליהם,
ראו באשכולי עבודה בעיניים

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=928850

כמו כן זכאית האשה, על-פי שיקול דעת בית הדין, לפיצויים. אם קיים הסכם בין הצדדים, המעניק לאשה שיתוף בקניין בנכסים מסוימים, יש לכבד הסכם זה. עם זאת, החיים המשותפים כשלעצמם, אינם יוצרים חזקה, בדבר קיום הסכם לשיתוף. אפילו בני הזוג חיו באורח חיים תקין, ובמאמץ משותף, שנים רבות, אין בכך כדי להקים חזקה בדבר שיתוף בנכסים. על כן, אם הנכסים רשומים על שם הבעל, הוא יזכה בהם.

ובלשונו של ב"צ שרשבסקי, ("דיני משפחה", מהדורה רביעית מורחבת, הוצאת ראובן מס, תשנ"ג עמוד 157):

"לפי דיני ישראל אמנם יתכן שיתוף בבעלות בנכסים בין בעל ואשה, ואולם... הדרך היחידה להשיג תוצאה כזאת היא על פי הסכם ביניהם. הסכם כזה כשר ובעל תוקף... לא הנישואין באשר הם ואפילו אם היו קיימים תקופה ארוכה ובהרמוניה, אלא ההסכם בין בני הזוג, אם הוא מוכח - ולא רק ההנחה של קיומו - הוא איפוא הבסיס היחידי לשיתוף נכסים ביניהם, אם כי להסכם זה לא היו מגיעים לולא היה קשר של נישואין ביניהם".

לפי דיני ישראל אלו, באם האשה היתה עקרת בית, ואילו הבעל היה זה ש"הביא את הכסף", הרי בעת גירושין, יקח הבעל את הכל.

גישה שונה היא בפסיקת השופט אהרן ברק, המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון (כתוארו אז) בתיק בבלי (בג"צ 1000/92).
בתיק זה הוא עירערה אשה, שבעלה הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי, והוא כרך בה את המזונות וחלוקת הרכוש. בני הזוג התגרשו, ובית הדין המשיך לדון בחלוקת הרכוש.

האשה טענה בפני בית הדין הרבני האזורי, כי על-פי הלכת שיתוף הנכסים, היא זכאית למחצית הרכוש. בית הדין הרבני האזורי דחה את טענתה, בקבעו:

"אין כל מחלוקת כי הצדדים נישאו לפני תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג, דהיינו לפני 1.1.74. כן אין חולק כי חוק זה אינו חל על בני זוג אלה, באשר הם נישאו לפני תחולת החוק. כל טענת ב"כ האשה להחיל את סעיף 15 הקובע כי יחול הדין שהיה לפני קבלת החוק, דהיינו פסיקת בית המשפט האזרחי, שחייב את הלכת השיתוף בין בני הזוג. הרי בית הדין קובע בבירור כי פסיקת בית המשפט אינה מחייבת כלל וכלל את בית הדין הרבני, ובית הדין פוסק רק כפי ההלכה היהודית שבו לא קיים מושג של שיתוף בנכסים, רק זכויות שמגיעות לאשה מכוח תנאי כתובה וההלכה".

האשה עירערה לבית-הדין הרבני הגדול, אך הערעור נדחה, תוך שהנמקתו של בית הדין הרבני האזורי אושרה. בא-כוח האשה טען בערעורו בבית המשפט העליון, כי פסקי-הדין של בתי הדין הרבניים בטלים. עיקר טיעונו סמך עצמו על חוק שיווי זכויות האשה. לטענתו, יש בהתעלמות בתי הדין הרבניים מהלכת שיתוף הנכסים משום פגיעה בכשרותה המלאה של האשה - כשרות המובטחת בחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951.
בא-כוח הבעל טען: "בית הדין הרבני דן בכל סכסוך המובא בפניו על-פי המשפט העברי. "''כי כך דרכו של בית דין דתי יהודי, לדון על-פי דיני ישראל", כשם שהמשפט העברי - ולא המשפט האזרחי - הוא המכריע בשאלות הנישואין והגירושין. הוא גם המכריע בשאלה הכרוכה לשאלת הגירושין, כלומר בדבר היקפו של הרכוש העומד לחלוקה והבעלות בו, וכי מן המפורסמות הוא שבית דין רבני אינו מחיל את הלכת שיתוף הנכסים שפותחה בבית-המשפט העליון. מאחר ובית הדין הרבני פועל על-פי הלכות המשפט העברי, ואין בהלכות על-פיהן פועל בית הדין הרבני משום פגיעה בחוק שיווי זכויות האשה. בית הדין הרבני פועל מתוך שיוויון. כשם שהחיים המשותפים אינם יוצרים חזקת שיתוף של אשה ברכוש בעלה, כן אין החיים המשותפים יוצרים חזקת שיתוף של הבעל בנכסי אשתו.

בפסק דינו כתב השופט ברק:

"הלכת השיתוף היא פרי יצירתו של בית-המשפט. היא מהווה "דוגמא מובהקת של חקיקה שיפוטית, שלידתה על אובני בית-משפט זה", היא משתמשת בקונסטרוקציה חוזית שענינה הסכם (משתמע) בין הצדדים, לפיו הם שותפים שווים בזכויות, המכשיר המשפטי נועד להגשים מטרה חברתית. הוא מכוון להביא לצדק חברתי. הוא מבוסס על השוויון בין המינים. הוא ניזון מהתפישה כי בני הזוג תורמים באופן שווה לרווחת המשפחה. עמד על כך השופט ברנזון, שהיה מראשוני מפתחיה של הלכת השיתוף:

"המאמץ המשותף הנדרש הוא לאו דוקא השתתפות כספית של כל אחד מבני הזוג הבאה מהכנסות או מרווחים שלו. אף במקרה שאשה אינה עובדת מחוץ למשק ביתה ואין לה הכנסה מנכסיה שלה, אלא שהיא מנהלת את משק הבית ותורמת את חלקה לקיום המשפחה, לרבות חינוך ילדי הזוג, אפשר לראות בכך מאמץ מצדה לא פחות ממאמצו של הבעל המשתכר בחוץ מעבודה או מניהול עסק. הכנסות הבעל במקרה כזה מתאפשרות במידה רבה על-ידי עבודת האשה בבית וניתן לראות בהכנסות אלה פרי מאמץ משותף של בני הזוג".

בפסקא 27, כותב השופט ברק:

ייתכן גם שלרשות בתי דין אחרים אלה אינן עומדות הלכות המאפשרות להם לתת תוקף, מנקודת המבט הפנימית שלהן, למשפט האזרחי הכללי. יתכן גם שהלכות כאלה עומדות לרשותם, אך הם אינם מוכנים - כמו בית הדין הרבני בסוגייה של שיתוף נכסים - לעשות בהם שימוש. זאת ועוד: אפילו מוכן בית דין דתי להפעיל את הדין האזרחי הכללי באמצעות אחת מהדוקטרינות הפנימיות שלו - כגון דינא דמלכותא דינא, המנהג (הסיטומתא), תקנת הקהל ("מסיעין על קיצתן") - התוצאה הינה כי המובן הניתן לדין האזרחי הכללי הוא כמובן ששופטי בתי הדין הדתיים מוכנים לתת לו. הדין האזרחי הכללי - כפי שנתפרש על-ידי בתי-המשפט האזרחיים, ובראשם בית-המשפט העליון - אינו מחייב מכוח עצמו, אלא מכוח "הסכמתו" של הדין הדתי. מצב זה אינו תקין כלל ועיקר

בסיכום פסק הדין, (פסקא 37) כותב השופט ברק:

"המסקנה המתבקשת מפסק-דין זה היא כפולה: ראשית, הלכות המשפט העברי, בדבר שיתוף (או אי-שיתוף) בנכסים בין בני זוג החיים חיים משותפים, אינן מתיישבות עם חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951; שנית - וזה העיקר - על בית הדין הרבני - בדונו בענייני רכוש הנכרכים לענייני גירושין - להכריע בסכסוך באשר למהותו של הרכוש העומד לחלוקה על-פי המשפט האזרחי הכללי. הלכת שיתוף הנכסים כפי שפותחה על-ידי בית-המשפט העליון, היא חלק מהמשפט האזרחי הכללי, ועל כן על בית דין רבני להכריע בסכסוך על-פי הלכות אלה. מכאן, שבעניינים הרכושיים, נשוא העתירה, יש להכריע על-פי הלכת שיתוף הנכסים "האזרחית". בעתירתה מעלה העותרת טענות בכל הנוגע לסירובו של בית הדין הרבני לקבל ראיות אלו או אחרות הנוגעות להוכחת שיתוף הנכסים. ..
התוצאה היא כי אנו עושים הצו על-תנאי למוחלט, במובן זה שאנו קובעים כי הלכת שיתוף הנכסים, המהווה חלק מהמשפט האזרחי הישראלי הכללי והמופעלת בבתי-המשפט האזרחיים, חלה גם בבית הדין הרבני.

פסקי-הדין של בית הדין הרבניים נשוא העתירה מתבטלים. על בית הדין הרבני להמשיך לדון בעניינים נשוא העתירה על בסיס הלכתנו זו".

לכאורה, מה לא?

אין ספק שרבים יטענו שחוק השיתוף הוא חוק לתיקון הסדר המדיני, האמנם קיימת דרך הלכתית להחיל את חוק השיתוף בבתי הדין הרבניים?

"ומפני זה אפשר שימצא בקצת משפטי ודיני האומות מה שהוא יותר קרוב לתקון הסדור המדיני, ממה שימצא בקצת משפטי התורה. ואין אנו חסרים בזה דבר, כי כל מה שיחסר מהתקון הנזכר היה משלימו המלך". (דרשות הר"ן - הדרוש האחד עשר).
הדיין אברהם שרמן (תחומין יח עמוד 32), טוען: לא! ואילו הרב שלמה דיכובסקי (תחומין יח עמוד 25), טוען: כן!

למה לא. האם מסיבות הלכתיות או מסיבות עקרוניות?

לי נראה שהוא מסיבות עקרוניות:

הם לא יגידו לנו מה לעשות!

בתיק מס' 349233-21-1 שנדון בבית הדין הרבני הגדול באדר ב, תשנ"ז, נחלקו הדעות בין חברי בית דין אזורי מסויים.

לדעת הרוב:

"הסכמת הצדדים בביהמ"ש העליון כי ביה"ד הרבני ידון בחלוקת הרכוש לפי חזקת השיתוף, בהתאם ל"הלכת בבלי", אינה מקובלת מאחר ו"ההסכמה וההפניה הזו לביה"ד היא כבוררים. לפיכך ביה"ד מפנה את הצדדים למי שבקי בצורת חלוקת הרכוש הנ"ל, והוא יכריע ביניהם - מאחר שאנו דנים אך ורק לפי דין תורה, ולזה הוסמכנו והוכשרנו לדון ע"פ שולחן ערוך אבן העזר וחושן משפט."

לדעת המיעוט:

"למרות שבודאי ביה"ד דן אך ורק לפי דין תורה, אולם כיון שיש הסכמה של שני הצדדים לחלק את רכושם אחד עם השני לפי כללים אחרים, ואין מניעה לפי דין תורה מלחלק את רכושם לפי הסכמתם, ולא גרע מכל הסכם גירושין שמופיע בפני ביה"ד, או שביה"ד מפשר בין הצדדים ומביאם להסכמה גם אם לא לפי הדין הצרוף של התורה הרכוש היה מתחלק באופן אחר. אך כאשר יש הסכמה בין הצדדים, אין שום סיבה לא לפעול בהתאם להסכמתם". (מדברי הרב דיכובסקי בעמוד 30)

דעת הרוב מתאימה יותר לפסק דין של הרב מנשה קליין, ולא לפסק דין של דיינים בבית דין ממלכתי.

בפסק דין של בית הדין הרבני האיזורי של ירושלים, [פסקי דין רבניים חלק יא פס"ד בעמוד 268], פסק בית הדין:

"אי לכך יש לבית הדין רבני אזורי סמכות לדון את הצדדים גם אם כלל לא חתמו בפניו שטר בוררין, וכן נוהגים בכל בתי הדין בעניני המעמד האישי, שדנים לפי הסמכות המסורה לביה"ד עפ"י דין תורה, וזאת אף בעל - כרחם של הצדדים גם אם לא חתמו על שטר בוררין, לכאורה אפשר לטעון שדיני המעמד האישי שאני, שהרי בהם קיבל בית הדין סמכות מהמחוקק החילוני מה שאין כן לגבי דיני ממונות שבהן אין לבית הדין סמכות לאכוף שיפוטו. אולם טענה זו אי אפשר לקבלה. ראשית, משום שההלכה אינה יכולה לגרוס את החלוקה של המחוקק החילוני, שהרי אם מפיו אנו חיים הסמכות בעניני ממונות הינה לערכאות, דבר שההלכה אוסרת".

הרי בתי הדין הרבניים הרבניים הממשלתיים, חושבים את עצמם לבתי דין קבועים, ואף אם הם פוסקים בדיני ממונות רק על פי שטר בוררות, אין זה אלא מפני שכך דורש החוק, ואדרבא, באם הם חושבים את עצמם לבוררים, אם הם חרגו מהסמכות שניתנה להם בשטר הבוררות דינם בטל, ראו ז. ורהפטיג, דיני בוררות, מחקרים במשפט העברי, (בר אילן 1985), עמוד 34 הערה 111 והערה 124 שם, והרי ניתנה להם הרשות לדון רק לפי הלכת השיתוף.

ואכן הרב דיכובסקי כתב בסוף מאמרו:

"המחלוקת בין הרוב לבין המיעוט היא נושא הערעור שבפנינו. ב"כ המערער תומך בעמדת המיעוט, ומבקש כי ביה"ד האיזורי ידון בחלוקת הרכוש לפי הסכמת הצדדים; ואילו ב"כ המשיבה מבקש להשאיר את החלטת הרוב על כנה, וכתוצאה מכך תופנה בקשה לנשיא ביהמ"ש העליון להעביר את הדיון בענין הרכוש לביהמ"ש המחוזי. לי נראית עמדת המיעוט, גם לגופם של דברים וגם עקב ההשלכות הנובעות מכך. לגופם של דברים: מאז ומתמיד דנים בתי הדין לפי ההלכה, גם ב"דינא דמלכותא", שלא לפי דין תורה. ... נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומתוך אלפי תיקי ירושה שבהם -דנתי לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים בלבד תוך כדי נישול הבת והאשה. מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות חרדיות ומדקדקות בקלה כבחמורה, כולל משפחות של גדולי תורה. בכל אותם צוי ירושה, שהם לכאורה בניגוד להלכה, בצענו בהסכמת הצדדים, הקנאות מתאימות, ע"מ לחלק את העזבון לפי ההלכה - מדיני הקנינים גם אם לא מדיני הירושה. לא ראינו את עצמינו כ"בוררים", כפי שכתבו הדיינים בדעת הרוב בביה"ד האיזורי, ובודאי לא כפוסקים בניגוד לדין תורה, מאחר ונעשו הקנאות. אלא מצאנו דרך שלא לפגוע בהלכה, ולקיים את חוק הירושה האזרחי כפי רצון הצדדים. לא שמעתי מעולם על אפילו דיין אחד שנמנע מלדון בתיקי ירושה עקב אי היכולת ליישם דין תורה, והצורך לפעול ע"י הקנאות שמשמעותן אינה ירושה, אלא מתנה. לא שמעתי מעולם כי בתי הדין העוסקים בירושות נחשבים עקב כך לבוררים, ופסק דינם כפוף לאישור ביהמ"ש המחוזי. ... "הילכת השיתוף" מקובלת בבתי המשפט זה עידן ועידנים. גם אם נחליט שהיא בניגוד לדין תורה - הדבר טעון עיון ובירור הלכתי מקיף - הרי בהסכמת הצדדים אין שום בעיה הלכתית, כפי שאין שום בעיה הלכתית בהסכמות של ירושה, כאמור לעיל. המנעות ביה"ד הרבני מלדון בכך, היא צדקנות מיותרת ומזיקה. אין לשכוח את ההשלכות המסוכנות העלולות לצמוח מכך למעמד בתי הדין הרבניים ומהפקעת עניני הממון והרכוש מסמכותם, ודי לחכימא ברמיזא. לפיכך, אני סבור שיש לקבל את הערעור, ולקבוע כי ביה"ד האזורי ידון בחלוקת הרכוש לפי הלכת השיתוף בהתאם להסכמת הצדדים. אם ביה"ד הנ"ל יסרב לכך, יש להעביר את התיק להרכב אחר.

ודי לחכימא ברמיזא.

אך לא הכל סוברים כמותו. הדיין אברהם שרמן כותב בסיכום מאמרו (תחומין יט עמוד 216):

בני זוג שדנים בענין חלוקת רכוש ביניהם אינם רשאים ליתן את הסכמתם שביה"ד ידון בענינם בכפיפות להלכת השיתוף או ע"פ חוק יחסי ממון בין בני זוג. כמו כן חל איסור על בית הדין לדון בכפיפות לחוקים אלה, גם אם בני זוג נתנו הסכמתם לכך.

אין להחיל על הלכת השיתוף תוקף של דינא דמלכותא, כיון שתוקף זה ניתן רק לחוקים הבאים לתקנת בני המדינה והציבור, בעוד שהחוקים הנידונים כאן אינם מסדירים אלא את מערכת יחסי הממון בין איש לאשתו.

ובעל ואשתו אינם בני המדינה והציבור.

הרב דייכובסקי הגיב על דבריו אלו (שם):

"לא רק ש"הילכת השתוף" משקפת השקפה הרווחת בימינו בכל החוגים, אלא שיש בה גם תועלת לחיי משפחה תקינים, כדי שבני הזוג יחיו יחד באהבה, באחווה ובריעות. על אחת כמה וכמה כשיש הסכמה בין בני הזוג לחלוקת נכסים לפי חוק זה, למה נמנע מכך? מטעם זה, לא קבלתי בערעור את עמדת הרוב בביה"ד האיזורי שלא לקבל את הסכמת הצדדים לחלוקת נכסים לפי הילכת השתוף - דבר שנראה בעיני כצדקנות יתרה - משום שהסכמת הצדדים מהווה אינדיקציה להשקפת עולמם ולהשקפת רובן של המשפחות לשיתוף מלא בנכסים שנצברו".






תוקן על ידי - נישטאיך - 20/06/2005 12:38:22

אריק,

על ההבדל בין "רוח התורה" לבין כוונות בשר ודם:

ותקרבנה בנות צלפחד, כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים אבל לא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה, אמרו לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום, ב"ו רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל הקב"ה אינו כן אלא על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל שנאמר נותן לחם לכל בשר, נותן לבהמה לחמה, ואומר טוב ה' לכל.
[ילקוט שמעוני פרשת פינחס רמז תשעג]

נישטאיך,
1. בעיית הכפילות הנורמטיבית נדונה רבות, והיא אכן בעיה.
2. אולם מעצם קיומה של כפילות אין אפשרות לגזור מי מהצמד הוא הבעייתי יותר.
3. אם ערכי הדיינים לא נראים לך, אז הבעיה אינה בכפילות אלא במוכנות שלך לדון בפני דיינים בדין תורה. גם אם יש לך הבנה אחרת בדיני התורה, זוהי מחלוקת ככל מחלוקת, ואין טעם לצייר אותה כרשעים מול צדיקים. אלו עמדות שונות, ולא תמיד השמרן הוא הרשע (על אף שבד"כ הוא המרגיז). אגב, גם עם הפרשנות של שופטים שונים לחוק האזרחי ישנן בעיות רבות מאד (לפחות בעיניי).
4. בעיית השילוב של ההלכה במדינה גם היא בעייתית, ויש לאפשר חלוקה לפי הסכמת בני הזוג לפני הנישואין, ולא לכפות את דין תורה על אף אחדד שאינו מעוניין בו.
5. חלק מבעיות המינוי של הדיינים נובעות מכך שהם מתמנים על ידי פוליטיקאים (שחלקם חילוניים. ובצדק, שכן הם רלוונטיים גם לגביהם).
6. התמונה השחורה שאתה מצייר לגבי בתי הדין נראית לי בעייתית (על אף שאינני מכיר את הנושא כלל ועיקר).
בעיניי כוח יש לו נטייה להשחית. הדבר נכון לעל משרה ולכל כוח. העולם של מינוי שופטים אינו פחות פוליטי ואינטרסנטי ומכוער, אלא פשוט פחות פוליטיקלי קורקט לתקוף אותו.
כבר ראינו את קשרי המשפחה בין השופטים והסטז'רים שלהם, שהאחד ממנה את השני, ללא כל בושה (עיין ערך 'אהרן ברק', הכהן הגדול של הצדק והנאורות).
7. על כן כדאי לא להיות חד צדדי. אין ספפק שישנם בעיות, ובעיות קשות. אולם הן קיימות בכל המערכות (אגב, לא רק המשפטיות. אני פוגש בימים אלו בעיות חמורות במערכות שלטון רבות במדינה - כגון כל גורמי משרד הפנים - מלמעלה עד למטה. חלק ניכר מהן אינם מתפקדות לחלוטין פרט לכיסוי אינטנסיבי של האחוריים. ואלו ממנים את הדיינים ואת השופטים).
8. גם לגבי הכפילות אוסיף ואומר שגם במערכת בתי המשפט עצמה הנורמות אינן תמיד אחידות (וכנראה שאין מנוס מכך). יש שופטים שונים עם רגישויות שונות, ולכ פסקי הדין יצאו לפעמים שונים גם בתוך המערכת האזרחית עצמה. משום מה, החלוה בבית המשפט העליון היא באופן סיסטמטי תלויה בעמדות היסוד (דתי-חילוני וכדו').
תשאל כל עו"ד (אא"כ אתה עצמך מהמקצוע) ותראה שכל אחד יודע בפני איזה שופט כדאי ללכת עם כל סוג של דיון. לפעמים זה קובע את התוצאה.



מיכי