חיפוש אחרי חוויה דתית - האם מהווה עבירה?

.



האם החיפוש אחרי החוויה הדתית-רוחנית מהווה עבירה על גזירת חכמים?



ידוע הסיפור אודות יצר ע"ז שבוטל ע"י חכמים, ועל הסיבה מדוע יצר עריות לא בוטל (סנהדרין סד.). גם הסיפור על מנשה שבא לרבי אבהו בחלומו והבהיר לו כי איננו מסוגל להבין את עוצמת יצר ע"ז, מוכר.

מהאגדתא הראשונה שהוזכרה כאן, רואים אנו את הנסיון להסביר לנו את עצמת היצר הדתי שהיה בתקופה הקדומה, שכן משווים אותו לייצר עריות, שעוצמתו מובנת גם היום, וכל מי שעיניו בראשו יודע אודות מה מדובר.

ברור כי כשם שאם מוותרים על יצר עריות מפסידים דברים נוספים – כמתואר באגדתא הראשונה – כך גם "ויתרנו" על היכולת לדבקות דתית אמתית כאשר בעו רבנן רחמי ובטלו יצר ע"ז.


ומכאן עולה השאלה:

אם הויתור על יצר הדבקות הדתי העמוק נעשה בגזירת חכמים, האם אין בעצם החיפוש אחרי החוויה הדתית, אחרי הדבקות הדתית הגדולה, האם אין בכך משום עבירה על גזירת חכמים?

החוויה האמיתית מגיעה בלי שיחפשו אותה

אם יורשה לי להגיב בקצרה יותר מדי, אני סבור שזה נושא בעל ערך רב ביותר.

וכמובן, דבר ראשון צריך לאפיין מהי אותה חוויה דתית.

אולם נראה לי, אם אסתמך על הבנתי האינטואיטיבית (דבר מסוכן ביותר, כמובן), שדברי מואדיב מצביעים על כפילות יסודית, שאמנם באה לידי ביטוי במעשה המצוטט מהגמרא על שורש עבודה זרה בנפשנו. והיא שיש שורש אחד - גורם פעיל אחד יסודי מאחורי הכל - גם לחויה הדתית בחיינו וגם לאמונות הבל ועבודה זרה.

וכדברי רבנו הרמב"ם, הכל מקורו בדמיון. או בשורש נפשי ששקול לזה, גם אם נקרא לו בשם אחר.

מצד אחד, זוהי אותה תשוקה שנותנת טעם לחיינו (ארשה לעצמי להשתמש במילה מפוקפקת בעיני: הרוחניים).

מצד שני, זהו אותו חיפוש שיכול להוביל את האדם עד לשיאים של דמיון, מיסטיקה (שאולי לא תמיד היא פסולה ושגויה) ועד עבודה זרה.

לפיכך, אם מטהרים ומקדשים אותו יצר (וכמובן צריך לברר מהו טיהור ומהו קידוש) יש כאן עבודת ה' רמה וחשובה, עד נבואה לדברי הרמב"ם. ואם לא, יש כאן ירידה לתהומות של אמונה בעבודה זרה ועוד.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מואדיב,
ראשית תוספת לדבריך. מאותו יום לא מצאו ביצת תרנגולת בא"י, ללמדך שמעיין היצירה תלוי בקיומו של היצר (ועינינו הרואות שאנשים יוצרים יש להם הרבה יצרים).
שנית, הערה. אינני זוכר שיצר העריות לא בטל. הוא נתר לגבי אשת איש בלבד. אין יצר כלפי קרובות וכדו'. בכל אופן אתה צודק שהמשיכה לע"ז יכולה להיות מובנת אצלנו על בסיס היצר של עריות שאותו אנו מכירים. בשני המקרים ישנה תופעה שאדם יודע שמשהו הוא אסור ומעוות, אולם יצרו תוקפו. כך אפשר להבין את התופעה של ע"ז שהיא מאד מוזרה לאוזן מודרנית.
שלישית, איסור הלכתי מדרבנן צריך לנבוע מגזירה או תקנה. לא מצינו גירה שאוסרת חיפוש רוחני. מצאנו רק ביטול של היצר הטבעי לעשות כן (אם אכן האינטרפרטציה שלך נכונה). על כן ברור שאין כל מקום להתייחס לכך כמעבר על גזירת חכמים.

דומני שחכמים אינם נגד חיפוש, אולם הם ניסו לכבות את המנוע רב העוצמה שמהווה מוטיבציה לחיפוש. הסיבה היא שמנוע כזה הוא חזק מדיי עבורנו, ולכן יכול להוביל את החיפוש לתוצאות מעוותות. כעת, לאחר שבוטל יצרא דע"ז, יש בהחלט מקום לחיפוש שכן הוא יהיה מאוזן יותר.
אמנם נכון הוא בעיניי, שחיפושים רוחניים אינם שייכים לליבה של הזרם המרכזי ביהדות, ולענ"ד שורשם בא מבחוץ (אמנם אין זה פוסל אותם בהכרח, אבל הם בודאי אינם עיקר התורה).
ובזה אני מגיע להערתו של גו"ג, מנין לך שבקשת משה רבנו היתה חיפוש של חוויה. פשט הלשון מורה שהיה כאן חיפוש אחרי שערי חכמה עליונים (השער הנ').

בכמה מקומות (גם כאן בפורום וגם במאמרים) עמדתי על כך שבעיני האדם המערבי בן ימינו (בהשפעת הנצרות) דתיות מתמצה בעיקר בשני מישורים: מוסר ורליגיוזיות (=חוויה דתית). היהדות לוקה בשניהם, שכן שניהם אינם עיקר.
אני יודע שרבים מתרעמים על הקביעה שהמוסר אינו עיקר ביהדות, אבל פוק חזי מאי עמא דבר. יש ציטוטים ומקורות, והכל ידוע. בפועל דתיות יהודית אינה נמדדת על פי המוסריות.
לכן קאנט קשישא ראה את היהדות לא כדת אלא כקובץ תקנוני כלשהו, ובצדק מבחינתו.
על כן החוויה היא זמורת זר ביהדות, כמושנ"ת לעיל. ואילו המוסר הוא מימד אנושי אוניברסלי של האדם, ולכן אינו משוייך לרובד הדתי פרטיקולרי של היהדות. הוא מהווה תביעה בסיסית מכל אדם, ולאו דווקא מיהודים שומרי מצוות.
על כן העובדה שהוא אינו עיקר ביהדות אינה נובעת מזה שהוא לא חשוב כל כך, אלא מזה שהוא שייך לכלל האנושות.



מיכי

מיכי,
ואם נניח שכדבריך הוא, האם ההגעה לשערי חכמה עליונים אינה בגדר חוויה רוחנית עליונה?

גם וגם

ההגעה לשערי חוכמה עליונים היא הגעה על ידי 'ראיה' שכלית היינו על ידי הגעה להכרה ה' שקשורה בשכל בלבד ולא בחוויה.
ולראיה כל הנביאים נסתכלו באספקלריה שאינה מאירה וחשבו שראו, ומשה שנסתכל באספקלריה המאירה ידע שלא ראה. מה שמלמד שהחוויה היא דווקא גורם מפריע להגעה לחוכמה העליונה.

בני ישראל הגיעו כולם לחוויה רוחנית עליונה היא נגמרה אחרי ארבעים יום.

גו"ג,
גם אם היא בגדר חוויה, זהו רק SIDE EFFECT. המטרה של בקשתו של משה היא ההשכלה ולא החוויה. אמנם ההשכלה משמחת ומהווה גם חוויה, אולם החוויה אינה מטרת הבקשה שלו.


מיכי

מיכי וריב,
אני הקטן, אדם פשוט אני, ואין אני יודע לחלק חילוקים דקים בין ההבנה לבין תחושת הסיפוק ואף ההתעלות המתלווה לאותה הבנה ובאה איתה כאחד. כאשר אני מבקש ידיעה כלשהי, איני יודע אם אני מבקש את תחושת הסיפוק שבגילוי או את הידיעה עצמה. בעיני, החילוק הזה (אף שניתן לעשותו באזמל המנתחים התאורטי) הוא חילוק שאינו מתקיים בפועל באדם, ששכלו ורגשותיו קשורים זה לזה מבלי הפרד.

אני מסכים עם מיכי שהחוויה הדתית אינה עיקר ביהדות, אולם השאלה בה פתח מואדיב את האשכול לא היתה האם היא עיקר או לא, אלא האם היא שלילית.

קודם כל לגבי השאלה המצומצמת שפתח בה מואדיב, אני חושב שהרב מיכי ענה עליה בקצרה. זה שהחכמים עשו מעשה שאחת התוצאות שלו הוא "כיבוי" עוצמת החויה הדתית - לא הופך את זה לגזירה שלהם שאסור לעבור עליה. זה ממש כשל לוגי. קודם כל יתכן שזו תוצאת לואי *לא* רצויה. ומבחינת חז"ל אם אדם מצליח לנטרל את תופעת הלואי הזו - אשריו. אולי. אין במעשה שלהם שום אמירה והכרעה כזו.

אבל אני חושב שבשאלה שהעלה מואדיב מוכלת שאלה כללית רחבה יותר ובסיסית יותר, ונראה לי שמואדיב כיוון גם אליה. וכך גם מיימוני ויותר ממנו הרב מיכי בתגובתו. והיא השאלה האם היהדות מכילה חויה דתית או לא.

בתחילה כשקראתי את דברי הרב מיכי נזדעזעו בני מעי ונפשי התהפכה עלי. על הניתוק בין המוסר והחויה הדתית לבין "היהדות", אבל בסופו של דבר הבנתי שהוא לא בא לשלול את הערך של הללו אלא לנתקו ממערכת המצוות והיחודיות היהודית ולצרפו לחויה האנושית באשר היא משותפת לכל בני האדם.

ואני הקטן רוצה להעלות כאן כמה שאלות.
א. נדמה לי שהונחה כאן הנחת יסוד שהחויה הדתית איננה בתחום הנגישות המציאותי שלנו היום, כעובדה. והחיפוש אחריה הוא כהחיפוש אחרי החד-קרן או האוצר שבקצה הקשת. ואם כך הוא, הריני רוצה לערער על הנחת היסוד הזאת ערעור יסודי. אני טוען שהמציאות היא שלאנשים יש חויות דתיות.עובדה. חלקן חויות רוחניות שמתחברות לאזורי עבודה זרה, הודו וכיוצ"ב. חלקן קשורות לטבע ולמסעות לאור הירח או לחוף האוקיינוס. יש הגדרה בפסיכולוגיה או במדעי האדם והרוח של ה"התחושה האוקיינית", התחושה של האדם העומד מול האוקינוס ומתמלא תחושת הוד ויראת הרוממות. יש חויה רוחנית באהבת הזולת (ולאו דווקא מין או "עריות"). יש חויה דתית לעתים ללומדי תלמוד בבלי בעיון או ללומדי קבלת הרמח"ל. ושלא לדבר על החויות הדתיות של החסידים לשינויי כתותיהם.
זו עובדה. ובאמת השאלה אם זה טוב או לא. אבל זה קיים ונגיש (אם כי לאו דווקא בקלות, ולאו דווקא באותה רמה שהיתה קיימת לנפי שלושת אלפים שנה).

ב. גם עבודה זרה, והיצר לה קיים. קודם כל קצת עובדות מהאתר: http://www.adherents.com קישור ישיר - http://www.adherents.com/Religions_By_Adherents.html. האנושות מונה 6.3 מיליארד איש. מתוכם 2.1 מ' נוצרים לכתותיהם (ממממממ...). 1.3 מ' (21%) מוסלמים. 16% לא מאורגנים דתית, מתוכם כמחצית מאמינים לא בדת מאורגנת. ומחציתם אתאיסטים. להערכתי הנתון האחרון מוטל בספק משום שהוא מבוסס על נוכחות של כ0.9 מ' סינים (ע"פ מידע רשמי 72% מה1.3 מ' סינים הם אתאיסטים. לדעתי נתון רשמי מופרך). בכל אופן עוד 0.9 מ' (14%) הינדואיזם, וכ0.4 מ' (6%) בודהיזם, 6% דתות אפריקה ואליליות פרימיטיבית, ועוד 6% הדת הסינית המסורתית (להערכתי כנ"ל זה יכול להגיע גם לכפול). בכל אופן סיכום מתמטי מלמד אותנו ש-54% מהאנושות מונותאיסטית, 8% לא מאורגנים דתית, 8% (מקסימום) אתאיסטים, ועוד 30% (כשני מליארד איש!) בדרגות שונות של עבודה זרה במובן הישן והפשוט. הנושא כשלעצמו מעניין וראוי להרחבה, אבל רצוני להוציא מזה לענייננו דבר אחד. החויה הדתית, ואף העבודה זרה קיימים גם קיימים.
ואם כן מה עשו חז"ל? והרי מפורש בגמרא? קודם כל השאלה גם לגבי גילוי עריות עם בני משפחה. והעובדה שעינינו הרואות בדורנו שיש אלפי מקרים בשנה (!!!), חלקם אף בציבור הדתי והחרדי. נו מה? כמה תשובות יש בדבר. (א) יתכן שהעבודה זרה (והמיניות) של אז היתה הרבה יותר עוצמתית מהום ואף היתה שונה במהותה. אני נוטה לחשוב שיש בזה הרבה אמת, ויחד עם זאת איני נוטה לומר שזהו ההסבר היחיד. (ב) יתכן שמה שעשו חז"ל נוגע לכלל ולעם ישראל בעיקר, וההשפעה שלו על הגויים היתה יותר מתונה, וכן ש30% זה יחסית שוליים מול חמישים אחוז של דחיית הע"ז המסורתית (ניצחון עצום לאמונה באל אחד).
יחד עם זאת צריך לציין שבתרבות המערבית של היום יש חזרה לפגאניות. יש דתות רבות שמתפשטות במערב, גם מהודו וסין, גם מאפריקה, גם מדרום אמריקה ותחיית התרבות האינדיאנית. וגם דתות מחודשות.

ג. אני חושב שהרבה דברים נגזרו ותמה גזרתם. למשל "בעצב תלדי בנים", והיום אפידורל איתא. קושיה. בזיעת אפיך תאכל לחם - והאיתא צוארון לבן, ומזגן ובני"שים מקבלי קצבה ממשלתית? קושיה. אלא מאי? שהקללות שנתקלל בהם העולם תמה תפוגתם, ואנו בעיצומו של העידן של ימות המשיח שאמר עליו הרמב"ם (!) שבסה"כ יהיה אוכל רב, וביגוד וכל המדרשים משל. ולענ"ד ימות המשיח של הרמב"ם לפחות מבחינות מהותיוצת מסויימות כבר במהלך מתקדם מאד מאד. כולל עצמאות ישראל. וחלק מהתהליך הזה זה החזרה של החויה הדתית והשחקות של ההכנעה של חז"ל את היצר הרע כנ"ל.
ובכלל ככל שהתהליכים ההסטוריים יתקדמו - תתקרב עת חזרת הנבואה ומתקרבת, ומאד סביר שחלק מהתהליך הוא חזרת הצורך והנגישות לחויה הדתית.
ובמיוחד בארץ ישראל. והרב קוק הרבה את הדיבור על כל הנ"ל. ואני מרגיש זאת כחויה אישית שלי.

ד. ולכן השאלה איננה תאורטית אלא מעשית מאד. אנשים צריכים חויה דתית. בדיוק כמו שהם צריכים אוכל ושתיה, בדיוק כמו שהם צריכים סיפוק מיני (והרמב"ם למשל מתייחס לזה כצורך שמימושו הוא בעל ערך בריאותי). באותה מדה יש צרכים נפשיים תרבותיים (ועיינו באשכול שלי על צנזורה), ויש צרכים רוחניים. ולגזור עליהם זה לגזור מוות על בני אדם.
ולאושרנו רב החופש והחירות בדור זה בזכות התפתחות והתקדמות והתגדלות נפש האדם והאנושות באומות ובישראל, בשיטה הדמוקרטיע שליט"א שתחת כנפיה אנו חיים, ובגללה מתאפשר לנו לדון דיונים בחופש בהייד פערק ואיננו נמתחים על גלגלי עינויים ולא מוקעים. ומכח הנ"ל מי שינסו לחנוק אותו פשוט יזרוק את החונקים לעזאזל וילך ויעשה מה שליבו חפץ.
ומצד אחד אני מאד מיצר על הדתל"שיות שהדבר מביא, אבל מאידך אני שמח על כך שה' איננו מאפשר למקצתינו לחנוק את מקצתינו למוות ולטאטא סוגיות בעלות חשיבות עליונה אל מתץחת לשטיח.
ובכל אופן השאלה של סיפוק הצרכים הרוחניים הללו היא שאלה שלענ"ד צריכה להעסיק אותנו באופן מעשי. על דרכים כשרים וכשרים פחות אך בדיעבד וביותר לכתחילה להגיע אל החויה הזאת ולספק את הצורך הבוער המתפתח.

ה. ואחרון חביב (מאד), ידידינו הרב מיכי.
קשה עלי מאד החילוק שעשית בין היהדות של פוק-חזי לבין המוסר והחויה. על מה זעקו הנביאים אם לא על זה? על מה כרת אלוהים ברית עם אברהם, אם לא על עשיית צדקה ומשפט? אלא מאי, שזהו חילוק שבאמת קיים בין תורת הגלות, ומראיה הצנום, וההלכה המשנה-ברורית, לבין המקרא למשל. על המקרא אי אפשר לומר בשום פנים ואופן שהמוסר איננו מטרה שלו. וכך גם החויה בכלל והדתית בפרט. וכדי שלא להאריך אסתפק בהפניה כללית לתהילים. ובדיוק על זה אנו בוכים. שחזרנו לארצנו, והתחילה כאן תחיה לאומית, והדתיים כדרכם לאורך כל הדרך (להוציא בודדים שלא מתייחסים אליהם יותר מדי) מפתירים כדאשתקד עד שהמציאות מטיחה בולדוזר D9 בראשם - וגם אז כולי האי ואולי. וארשה לעצמי להתנבא (באופן מטפורי ובלתי מחייב) שאם וכל עוד "היהדות" תראה במוסר ובחויה הדתית משהו שלא מעניינה, היא תהפך (או תשאר) כזרם אזוטרי שלא ממש מעניין אף אחד. ותחייתה של היהדות היא בבחינה מחדש של הנ"ל.

והתשובה שלי לכל הנ"ל.
שאמנם כדבריו האחרונים של הרב מיכי, המוסר והחויה הדתית קשורים יותר לאנושות בכלל והגויים בכלל זה, אבל הם נובעים ומחוברים לתורה ולישראל בייחוד. וחייב להיות דיאלוג עמוק ופורה ומקשיב וכו' בין היהדות לבין האמירה הגויית הכלל אנושית באשר היא (שאני מאד מכבד ומאד מעריך ומאד מוצא את עצמי שם).

ולסיום סיפור.
סיפר לי חבר צעיר, בשביעית, דתי חקד"לי בין למשפחה מפוארת וכו', ולומד במוסד רציני ומוערך. והוא כל כולו בן טובים וחיקו מחמדים. ויזמן אותו רעו לסעודת מרעים או יותר מדוייק משתה קל, וילך העלם עימו. ויהיו במקום הנקרא פעב המוכרים בו שיכר לבני 18 ומעלה (דא!), וישתו קמעה. ויחזקו קולות תרועה, ומוזיקע, ומיני אורות מופלאים, כבים ונדלקים וזזים במיני צורות מוזרות. ויחזור העלם לביתו והנה סיפור.
ואותו הנער דיבר עימי ואמר לי שזו היתה מן החויות החזקות של חייו. שהוא נהנה. היה לו טוב. היה לו כיף. והוא גם הרגיש קרוב לאלוהים מתוך שמחה.
נו מה?
אפשר כמובן בשיח אינטלקטואלי וירטואלי (או בית מדרשי) לבטל את החויה של החבר שלי כעפרא דארעא, ולומר שהכל דמיון כוזב ומטורלל, ורע גמור. ושבכלל הכל שטויות ודמיונות, ועשנים היוצאים מן העיכול ומטשטשים המח המופשט.
אבל אני מקווה שברור שכל הקשקשת הפסואודו-אינטלקטואלית הזאת לא תשכנע את הבחור. ואם כבר תשכנע אותו להחיש צעדיו לאותו מקום, מחמת כאב הראש שגרמו לו ההבלים הנ"ל.
יש לו צורך נפשי עמוק. כמו אוכל לגוף. הפאב הזה והמסיבה עם המוזיקה החזקה והאורות נתנה לו את זה. והיהדות לו. ורק חסר שנגיד לו שגם התהיות המוסריות שלו, לגבי האנושות ועם ישראל והכל ויחסים עם בנות ומשפחה וצבא והורים וסרט - זה הכל לא קשור ליהדות. והוא צריך ללמוד הלכה, ומה אומר הקצות וכו' - כדי שהוא יזרוק את היהדות לאלף @?###*&^!! ו&$%^&^###!
ואני מוכרח לומר שאני ממש (ממש) אבין אותו.

גם וגם,

תעיין בפרק הראשון בשמונה פרקים - וראה איך מתקיים בפועל 'החילוק' על פי הרמב"ם, ההבדל ברור מאוד, אני לא בטוחה שאתה לגמרי הבנת את משמעות הדברים שכתבת?
המו"נ של הרמב"ם איננו בבחינת תורה ישומית? (הוא אינו אומר שלאדם אסור לשקר בכל מקרה[;)) מה פירוש החלוקה בין 'לא עיקר' לעבירה? הרמב"ם יאמר לך שבסופו של דבר, טעות בחשיבה נחשבת לאדם לעבירה, אצלו אין המושג פטור מאונס קיים בכלל.

אם הרמב"ם כותב במפורש שלא יעשה לו האדם את האמונה במשיח לעיקר,והיא איננה מביאה לא לאהבה ולא ליראה, זה מפני שהוא נוקט בלשון זהירה כיון שהדברים נוגעים לאמונת עם ישראל ולמסורת היהדות, והוא גם יודע שלא כל יהודי/אדם מסוגל לעכל את התפיסה שהוא מציע ברמתה האמונית הגבוהה. בפועל אתה כנראה יודע לפחות כמוני לאן האמונה המותרת יכולה להוביל, ולא נרחיב כדי לא לסטות.


אי ידיעה אינו פוטר מעונש, והצדק האלוהי, עולם כמנהגו נוהג, "מידה כנגד מידה", האדם באשר הוא כיצור אנושי, נברא עם הפוטנציאל להכרת ה',ועליו מוטלת המשימה להגיע לזה, ומי שלא מגיע לזה, פיספס את יעודו, באשמתו.


http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/shmona/5-2.htm

באיזה ספר קראתי את הפסוק הזה? מישהו כאן יכול להזכרינו? צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועייף בלי מים (הניגון על כך שמעתי בהתוועדות חבדית, אבל מאיפה הפסוק? מספר יהודי?)

אך כנראה שפסוק זה נאמר לפני ביטול הנ"ל, ומאז התחיל תקופת החכמה ביהדות.

תוקן על ידי - אתנחתא - 30/06/2005 19:49:39

ריב,
מהי הדרך לאהבתו ויראתו [כלומר, לחוויה דתית]? - בשעה שאדם מתבונן במעשיו הנפלאים והגדולים, וכן הלאה. כלומר, מבחינת הרמב"ם, החוויה הדתית היא תולדה של הידיעה והיא צמודה אליה. גם תאורו של הרמב"ם את אהבת התורה בדומה לאהבת אשה, גם התאור של ההתקדמות בתהליך ההשגה כהברקת ברקים המאירים לאדם את דרכו - כל אלה הם חוויות רוחניות הצמודות לידיעה והן בלתי נפרדות ממנה.