סודה של הפרה האדומה (מקרא, בה"מ)

כל הלומד את פרשה פרה אדומה מתרשם ממנה שיש בה מסתורין. כלומר, משהו מופלא שאינו ברור ועושה רושם שיש בו גדולות ונצורות. ראשית, טומאת מת וטומאה בכלל – והטהרה מהן. מה הן ומדוע הן? שנית, אופן העשיה של הפרה, (ובחירתה של פרה אדומה, נדירה כל כך), דווקא. שלישית, הדינים הסותרים בדיני פרה, שמצד אחד היא מסייעת לטהרה ומצד שני היא מטילה טומאה על העוסקים בה.

תחושת המסתורין הזו, לסוגיה, משתקפת במדרשי חז"ל, וכולם נמצאים במדרש "במדבר רבה" (העתקתי, כרגיל, מתוך פרוייקט השו"ת).

במדבר רבה (וילנא) פרשה יט

א. שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי:
אילין עובדייא דאתון עבדין (=המעשים האלו שאתם עושים) נראין כמין כשפים.
אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה
ואחד מכם מטמא למת
מזין עליו ב' וג' טיפין,
ואתם אומרים לו טהרת!?
אמר לו: לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך?
אמר לו: לאו
ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית?
אמר לו הן.
א"ל: ומה אתם עושין לו?
אמר לו: מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת.
א"ל: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך.
כך הרוח הזו רוח טומאה דכתיב (זכריה יג) וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. מזין עליו מי נדה והוא בורח.
לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבינו לזה דחית בקנה. לנו מה אתה אומר?
אמר להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב זאת חוקת התורה.

ב. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהן דכתיב בהן חקה אשת אח וכלאים ושעיר המשתלח ופרה אדומה אשת אח דכתיב (ויקרא יח) ערות אשת אחיך וגו' ובלא בנים יבמה יבא עליה וכתיב בערות אשת אח (שם /ויקרא/ יט) ושמרתם את כל חקתי וכלאים (דברים כב) לא תלבש שעטנז וסדין בציצית מותר וכתיב ביה חוקה את חקותי תשמרו, שעיר המשתלח דכתיב (ויקרא טז) והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו והוא עצמו מכפר על האחרים וכתיב ביה והיתה זאת לכם לחקת עולם פרה מנין דתנן כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים והיא גופה מטהרת בגדים וכתיב בה חקה זאת חקת התורה.

ג. אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו לא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים ואמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת.

ד. ויקחו אליך פרה אדומה א"ר יוסי ברבי חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חקה

(הציטוטים אינם לפי סדר המדרש, אלא לפי הסדר שנוח לי כאן).

מה אומרים המדרשים:

מדרש א' מראה לנו, דרך שאלתו של הגוי, את אחד הגורמים המתמיהים בדיני פרה אדומה. הרי הם נראים כמין מגיה – כשפים. ואין דבר מנוגד לתורה כמעשי כשפים, ואף הגוי מבין זאת.
רבן גמליאל מציע שתי תשובות: האחת היא שאכן כך הוא סדר העולם, שצריך לגרש את הרוחות הרעות ואת הטומאה באמצעים מגיים והדומים להם. תשובה זו מתקבלת על דעתו של הגוי, אך היא נדחית בידי תלמידיו, ואף רבן גמליאל מודה להם בשתיקתו לשאלתם שאכן כך הוא, שאין זו התשובה האמיתית. התשובה האמיתית, לדבריו, היא הטרונומיה מוחלטת. כך רצה ה'. כמובן, החסרון היחיד בתשובה נפלאה זו הוא שאין זה מסביר מדוע דווקא כך רצה ה' כאן, ולא באופן אחר. תשובה שמסבירה הכל אינה מסבירה, בעצם, מאומה. אך יתכן להעמיס בדברים שכאן, בפרשת פרה אדומה, המטרה היא להמחיש את היסוד ההטרונומי, האי-רציונלי או הא-רציונלי, שיש בדיני התורה.

המקור ב' מראה לנו את הסתירה המפורסמת בדינים. כיצד הפרה מטהרת ומטמאת גם יחד? לדברי ר' יהושע, זו סיבה מספקת כדי ש"יצר הרע ישיב עליהן". עם זאת, קושיה כזו קיימת גם לגבי דינים אחרים בתורה, כמו כלאים, אשת אח לייבום ושעיר המשתלח. השאלה נותרת ללא תשובה.

המקור ג' מראה לנו כי גם משה הופתע לנוכח פרשת פרה. הוא ציפה לטהרה עבור טומאת מת, אך התשובה חרגה ממה שהיה צפוי להאמר.

המקור ד' מראה לנו כי, אולי בניגוד לרבן גמליאל, יש הסבר לפרשת פרה אדומה. אך ההסבר הזה – שלא מבואר היכן יש לחפשו – הינו סוד, ורק משה רבנו זכה לגלותו. (בתלמוד נחלקו רב ושמואל שמא אף שלמה המלך ידע את הסוד הזה).

ציינתי שאלות נוספות שמעוררים דיני טומאה וטהרה, כמו השאלה על טיבם בכלל, מדוע הם ולמה הם. אך השאלות הללו אינן מעסיקות את המדרש. לפחות לא כאן. מעבר לכך, אנו רואים כי חז"ל, בהקשרים שונים ושמא בנסיבות שונות, הוטרדו באותן שאלות שלנו. עם זאת, התשובות שלהן, שנאמרות בלשון קצרה, מכסות טפח ומעוררות טפחיים של שאלות.

לפיכך, השאלות שנרצה לעסוק בהן (מבין כל השאלות) הינן:
א. מדוע הטהרה מושגת על ידי מעשים מוזרים הנראים כמעשי כשפים?
ב. מדוע יש סתירה בדיני פרה, שהיא מטהרת מכאן ומטמאת מכאן?


חז"ל עצמם מביאים בחשבון שלושה הסברים, דוחים אחד, ונשארים עם שנים:

1. הטומאה והטהרה הן באמת מעין מגיה שהתורה התירה.
2. אין טעם לדיני פרה אדומה, ואין זו אלא קביעה הטרונומית.
3. יש טעם, והוא נסתר, ונגלה רק למשה רבנו.

בקביעה (3) אין שום רמז שמפנה אותנו באיזה כיוון יש לחפש אחרי ההסבר. ספק אם ניתן אפילו לטעון שהמדרש מראה שמדובר בסוג הסבר שניתן לניסוח מילולי. לא ברור לי אם הניתוח והסיווג של סוגי הסברים היה קיים בתודעתם של חז"ל (להבדיל מהשיטות שניתן לייחס להם, כדרך הלימוד בכל מקום). אמנם, מכך שיש נסיון לטעון ששלמה גם הוא ידע את הסוד, נראה שמדובר בכל זאת בסוג של "חכמה", אך יש לברר מה מקיף מושג זה אצל חז"ל.
כפי שנראה בהמשך, הפתרון שאציע, בהתבסס על מחקר המקרא המודרני, קרוב יותר לרמב"ם ולרוחו אך אפשר למצוא מעין מקור לזה גם בדברי חז"ל כאן.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

יש כאן רק את הפסוקים, באדיבות פרוייקט השו"ת. כדי לחסוך לכל מי שרוצה לטרוח להביא ספר ולקרוא במקור...

במדבר פרק יט

(א) וידבר יקוק אל משה ואל אהרן לאמר:
(ב) זאת חקת התורה אשר צוה יקוק לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על:
(ג) ונתתם אתה אל אלעזר הכהן והוציא אתה אל מחוץ למחנה ושחט אתה לפניו:
(ד) ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים:
(ה) ושרף את הפרה לעיניו את ערה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרף:
(ו) ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה:
(ז) וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים ואחר יבוא אל המחנה וטמא הכהן עד הערב:
(ח) והשרף אתה יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב:
(ט) ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת הוא:
(י) וכבס האסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא עד הערב והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחקת עולם:
(יא) הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים:
(יב) הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר:
(יג) כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן יקוק טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טמאתו בו:
(יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים:
(טו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא:
(טז) וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים:
(יז) ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי:
(יח) ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם ועל הנגע בעצם או בחלל או במת או בקבר:
(יט) והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב:
(כ) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל כי את מקדש יקוק טמא מי נדה לא זרק עליו טמא הוא:
(כא) והיתה להם לחקת עולם ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנגע במי הנדה יטמא עד הערב:
(כב) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנגעת תטמא עד הערב: פ



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

דיני פרה אדומה מתחלקים לשנים:
א. הכנת האפר (פסוקים ב', ו').
ב. השימוש באפר (יז-יט).

הכנת האפר כוללת את

1. איסוף המרכיבים (עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכמובן הפרה האדומה עצמה).
2. בחירת האנשים הראויים (כהן).
3. בחירת המקום והזמן (בטווח ראיה מהמשכן).
4. סדרת המעשים: שחיטה, הזאת הדם, שריפה עם שאר המרכיבים, איסוף האפר ושמירתו.

השימוש באפר כולל את השלבים הבאים:
1. הכנת האפר להזאה: צירוף אפר ומים "חיים" בכלי.
2. ביצוע ההזאה: איש טהור עם אזוב.
3. מושאי ההזאה: אדם וכלים שנטמאו במת.
4. רצף ההזאה: הזאה פעמיים, החל מהיום השלישי ליצירת הטומאה. פעם ראשונה ביום הראשון לרצף מעשי הטהרה, פעם שניה ביום הרביעי (בלשון החומש: שלישי ושביעי). אפשר שלבסוף צריך עדיין טבילה וטבילת בגדים (תלוי בפירוש פסוק יט. וראו לקמן).

השפעות אפר הפרה בשעת הכנתו ולאחר מכן:

בשעת ההכנה: האפר מטמא את הכהן, את השורף ואת האוסף. אך גם את הנוגע במי החטאת וגם את המזה.
בשעת הטהרה: שילוב שתי ההזאות מסלק את הטומאה ומכשיר את האדם, אם גם אפשר שצריך עדיין טבילה.

האם המזה גם כן נטמא? פירוש סוף פסוק יט לדעתי אינו מוכרע. האם "וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב" מתייחס למזה – וזו תוצאת היטמאותו, בדומה למכיני האפר, או שמא הדברים מתייחסים לטמא המת המיטהר, מפני שאין די באפר ויש להשתמש גם בשיטת הטהרה המקובלת, טבילה וטבילת בגדים? אפשרות שלישית תידון לקמן בניתוח גישת המחקר.
בכל אופן, פסוק כא מראה לנו ברורות כי המזה והנוגע נטמאים.

בהתאם לשתי השאלות שבחרנו להתמודד עמהן, התורה מגדירה לנו:



א. רצף מעשים שמשלב דיני קודשים עם דיני טהרות. הפרה היא "חטאת" אבל היא נעשית מחוץ למקדש – ועם כל זה יש הזאת דם בכיוון המקדש.
ב. סתירה פנימית. בשעת הכנתה, הפרה מטמאת. בהזאה, היא מטהרת.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ההסבר המוצע מבוסס על הניתוח של "עולם התנ"ך" (הוצאת רביבים, כרך במדבר, עמ' 110 ואילך). כפי שנראה להלן, ההסבר משלב את גישתו של קויפמן (תולדות האמונה הישראלית, בעקבות גישתו הרציונליסטית של הרמב"ם, של התורה כאנטיתזה לאמונות עבודה זרה) עם גישות שמבארות את הדת באופן סוציולוגי. גישה שאכן מקובלת על דעתי (נא לקרוא עד הסוף כדי להבין למה אני מתכוון!).

הקושי:

"צורתו של טקס שרפתה של הפרה האדומה היא מוזרה ותמוהה, ופעולתו של האפר מתמיהה עוד יותר: אפר הפרה מטמא את הטמא ומטמא את הטהור ואת כל העוסק באפר ונוגע בו. פרדוקס זה בא לידי ביטוי במימרת חז"ל...".

ההסבר:

ההסבר נעוץ, לדעת פרופסור מילגרום, בכך שהכשר הפרה האדומה מבוסס על היותה "חטאת". החטאת מסווגת עם החטאות הנשרפות, שבשרן אינו נאכל אלא נשרף מחוץ למחנה. וגם בהן העוסק בשריפתן חייב טבילה, הוא ובגדיו.
יותר מכך, הפרה נשרפת ודמה אינו נזרק על המזבח, מפני שהדם הוא היסוד המחטא שבקרבן.
קביעה זו אומרת למעשה כי התורה אינה מסתפקת בקביעה פונקציונלית של טומאה וטהרה, אלא מכירה באיזה שהוא מנגנון כמו פיזיקלי שמסביר את השתלשלות האיסור וההיתר. הדם פועל את פעולתו להתיר. ואנו נזכרים בקביעה המפורסמת "הדם הוא הנפש".

האם זה אומר שהתורה מכירה במהויות מגיות, כמו זו של הדם? נראה לקמן.

גישה כזו, של חיטוי על מנת להתפטר מטומאת מת, היתה קיימת במזרח הקדום בימי מתן תורה או לפניהם. יותר מכך, גישה זו גם הזהירה מפני ה"כוח המסוכן" שיש בחומרי החיטוי. מילגרום מביא להשוואה את שיטת הטהרה החיתית, אם כי שם מדובר בחולה ולא במת. החולה עובר שפשוף בחומר חיטוי (כופיראתו), ואז יש להוציא את החומר עם הנספג בו אל מחוץ מיישוב, הרחק. "נוהג משותף הוא לישראל ולעמי המזרח הקדמון לשרוף את החטאת, ככל חומר חיטוי, באשר היא סופגת לתוכה את טומאת הדברים שדמה טיהר במגעו".

ולסיכום, קצר ועניני וברור:
"החטאת הנשרפת מעבירה את הטומאה מן הנטהר אל המטהר, ולכן היא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטמאים".

בדרך אגב מעיר מילגרום כי נבחרה פרה מפני שהיא מספקת את הכמות המירבית של חומר שרוף...

נחזור: הדם שנספג באפר הוא בעל מהות ואיכות מסוכנת. לכן חייב כל העוסק בו להיטהר. לכן חייב גם המזה להיטהר. ואפשר שגם המיטהר עצמו, לאחר שנטהר מטומאת המת, עדיין יש בו את השפעת אפר החטאת, ולכן הוא חייב טבילה. (זה חילוק ממש למדני, בין שני סוגי טומאה... אבל הוא מובן באופן אינטואיטיבי. למרות שאפשר היה לדון כאן ש"בכלל מאתיים מנה", וכיון שפקעה לה טומאה חמורה, אין כאן גם טומאה קלה).

יש כאן שתי תמיהות, פרטית וכללית.
התמיהה הפרטית היא: בדרך כלל, טהרה מושגת על ידי הזאה רק במקדש וקודשיו, לא על האדם. יותר מכך, "המקריב עצמו מיטהר מטומאתו הגופנית על ידי רחיצה במים ומטומאתו המוסרית על ידי חרטה, אך לעולם לא על ידי דם קורבן החטאת". אמנם, ניתן לטעון, בניגוד להכללה הגורפת – והמחמיאה בעיני – של מילגרום, כי יש קרבנות שבהם זריקת הדם עושה את הכפרה, וזוהי חטאת שבאה על עבירות חמורות. אך גם שם, כפי שמוסיף מילגרום לציין, הדם ייזרק על המזבח ולא על האדם!

התמיהה הכללית מתבקשת עוד יותר לנוכח השיטה הרמב"מית-קויפמנית.
"אם מקור האפר הוא בעולם ההשבעות מדוע לא נטלה התורה את העוקץ הזה מטקס הטיהור של טמא המת?"

התשובה היא אופיינית גם כן לרמב"ם. כן היה ראוי לעשות, אבל ירדה התורה לסוף דעתו של האדם, שאי אפשר לצפות מהדור ההוא (ואחריו? – זו השאלה הבאה בתור, בצירוף אנחה כבדה...) להיגמל מהפחדים האלו באופן אחר.

"טומאת המת הטילה בלב האדם פחד נורא ובלתי הגיוני... במקומו של המת מתיישבים כוחות מזיקים. ההגנה מפניהם היא בטקסי טיהור, שתכליתם לגרש את הכוח הרע הדבק כמגפה בכל הבא עמו במגע".

מילגרום מביא דוגמאות לכך. ממסופוטמיה, מיוון העתיקה, ואפילו ממעשה בימי הורדוס.

"כל מי שהפך לטמא מת במזרח הקדמון, היה דורש מכהניו טקס השבעה, כלומר הפעלת כישוף, שיגרש מגופו את הטומאה האיומה שחדרה לתוכו מגופת המת. אפשר לשער שלו רצו הכהנים, תופשי התורה, לפסול את השימוש באפר הפרה, לבטח לא היה העם נשמע להם".

שתי הערות אחרונות:
א. יצויין כי הרמב"ם עצמו אינו מביא את הגישה הזו, אלא מציע הסבר שונה משלו. אך הדברים עולים יפה לשיטתו, כי התורה נועדה לחנך את האדם לפי כוחו ומצבו.
ב. מילגרום אינו נכנס לחילוקים חשובים ומתבקשים בין מגיה, השבעות, כישוף ועוד. אך לעניננו דומה שאין בכך צורך. כל אלו פסולים מכל וכל בעיני התורה. התורה נתנה להם מקום בה במידה שאי אפשר היה להתפטר מהם לגמרי.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

למי שאינו רוצה לקרוא את הכל:

הבעייתיות שבפרה האדומה היא האופי המגי של המתרחש והסתירה בין טהרה מכאן וגרימת טומאה לעוסקים בה מכאן.

הפתרון עשוי להיות שילוב של שני גורמים. הצורך הפסיכולוגי של בני ישראל בימי מתן תורה באמצעי כמו מגי - במקרה זה, הכוח הנעוץ בדם לכפרה - לסילוק "טומאת המת" שבה האמינו כל באי העולם באותו הזמן – והאופן שבו בחרה התורה להתיר להם את הדבר תוך שיבוצו במסגרת מקדשת ומחנכת, כי "מוטב יאכלו בני ישראל בשר שחוטות ואל יאכלו בשר נבלות".



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו