"אורות הקודש" מול "ויואל משה"

הרבי מסטמר הוא מהדמויות החריפות, המעמיקות והחשובות ביותר במחשבה היהודית המקורית במאה העשרים. למרות זאת מקומו נפקד כמעט מכל דיון רציני, אקדמי, הגותי או דתי, במחשבה היהודית המודרנית. לעומת זאת התרבות הישראלית מייצרת אינפלציה של דיונים על משנתו הרב קוק. דומני שללא מידה גדושה של שנאה המקלקלת את השורה והטיה אידיאולוגית לא היה כלל ניתן להשוות בין כתביו של הרב קוק "זרעונים", "אורות הקודש" או "שמונה קבצים" ובין חיבורו המופתי של הרבי מסטמר "ויואל משה".

אפתח בהגדרה: מהי מחשבה יהודית מקורית? זוהי מסורת הגותית ארוכה ששורשיה בימי הביניים; פסיפס היסטורי של כתבים שנכתבו על ידי הוגים בני קבוצת מיעוט, שקראו לעתים קרובות תיגר על הנורמות והערכים של קבוצת הרוב (בדרך כלל נוצרים ומוסלמים) שבידיהם היו הכוח והעוצמה, אבל גם על נורמות הבאות מתוך הקבוצה היהודית עצמה. כל עוד היו היהודים קבוצת מיעוט בעלת מעמד משפטי בעייתי וגבולי בארצות הגויים, עלה בידם לייצר פרספקטיבה חדשה, חיצונית וביקורתית כלפי "בעל הבית". דיכויים ההיסטורי של היהודים לא זו בלבד שלא גרע מכך אלא הוא היה לעתים הדלק והמנוע.

מה קרה למחשבה היהודית (לפי הגדרתה זו) בעת החדשה המאוחרת, בין אשליית האמנציפציה ותשוקת ההתאזרחות לזריחתה של הלאומיות היהודית והציונות? לאחר תסיסה ארוכה ומשובחת שכללה מלחמת הכל בכל (חסידים-מתנגדים, משכילים-חסידים, אורתודוקסים-משכילים), היא הפכה בהדרגה מגבירה לשפחה: כלי שרת בהגדרתן של הקבוצות השונות; שופר ופלקט לפטריוטים גרמניים ממוצא יהודי או לחילופין אוסף סיסמאות בקונטרסים ציוניים מפוקפקים. דומה כי הפיכתם של היהודים לאזרחים טובים וממושמעים או לשופרות הלאום (בפרץ מאוחר של שכרון אביב העמים) חסלה כל אפשרות ממשית להציב אלטרנטיבה ביקורתית. ובמלים אחרות, מחשבה יהודית משובחת ולאומיות בוטחת הם על פי רוב תרתי דסתרי.

מתי שבו והתגלו סימניה של מחשבה יהודית במובנה המקורי? דומני שזו שבה ועלתה באווירה האפוקליפטית של ימי מלחמת העולם השנייה ובעשור שלאחריה. היא התגלתה על ידי הוגים ממוצא יהודי – רובם מתבוללים: בנימין, הורקהיימר, אדורנו וקרל לוית'. הוגים אלו הציעו פרספקטיבה ביקורתית טוטלית על תרבות אירופה: על אמונתה העיוורת בקדמה, בנאורות, ובהיסטוריה. למרות השוני העצום בצורת הכתיבה ובמושאי הביקורת הרבי מסטמר משתייך ללא ספק לקבוצה איכותית זו.

תפיסות לאומיות משיחיות

מקוריותו של הרבי מסטמר מתבטאת במכלול המרכיבים של כתיבתו: בתפיסתו את הזמן ההיסטורי כנסוג, ואת ההכרה האנושית כעיוורת ובביטול יציריה האידיאולוגיים המגושמים של הציונות הדתית. כאיש רוח אמיתי, הגותו היתה רדיקלית, חדשנית ולא פופוליסטית וביקרה את התרבות היהודית ומגמות בהלכה היהודית בזמן אמת.

דיונו בלשון הקודש הוא לדעתי אחת מיצירות המופת ההגותיות הגדולות של התרבות היהודית החדשה, דיון החותר תחת עצם המושג "לשון הקודש" ותחת אפשרות "תחייתה". הלשון נתפסת בידי הרבי כגילוי חד פעמי של הישות האלוהית השבה ומסתתרת בעמקי עצמה. זוהי מולדת אבודה שהדרך אליה אבדה ונשכחה. תפיסתו דומה במקצת לתפיסת "שכחת הישות" של הפילוסוף מרטין היידגר, אולם היא בעלת צדדים פסימיים הרבה יותר.

בתחום ההלכה הרבי הציע דיונים חדשניים ומסעירים בעידן שקיעתה והתאבנותה של ההלכה. דיונו במצות ישוב ארץ ישראל מפקיע כמעט כל מוסכמה שהושגה בעניין זה ומגדיר מחדש את מדרשי חז"ל, את המקורות שנכנסו לפסיקה ואת כל שיטות הפוסקים הראשונים. מדיוניו עולה שמתוך מקורות חז"ל שנכנסו לתלמוד ולפסיקה ומתוך כתבי חשובי הראשונים לא ניתן כלל להסיק על קיומה של מצווה כזו; על מנת לייחס להם מצווה זו עוצב, כבר למן המאה ה-15, נרטיב הלכתי המיוסד על פרשנות יצירתית של המקורות והתאמתן לשיטתו של הרמב"ן. איזו העזה יש כאן מצד איש הלכה במאה העשרים! דווקא מי שמוגדר כשמרן קיצוני מתגלה כאן כגדול החדשנים והמעיזים.

והרב קוק? בפרספקטיבה הגותית, מדובר בהוגה לא כל כך חשוב ולא כל כך מקורי, מיישמן של תפיסות לאומיות משיחיות - שנוסחו הרבה לפניו ולעתים בצורה הרבה יותר מעניינית, מקורית ומתלבטת (כמו שניתן לראות אצל הרבנים קלישר ואלקלעי). אין להבין את ההערכה הרבה לכתביו אלא מתוך צורך עמוק של יהודים דתיים (ולעתים גם חילונים) לחוש ולהגדיר במונחים תיאולוגיים "עמוקים" את הממד הלאומי שבהווייתם המשותפת; עד כדי כך שדומה הדבר שאם תיטול מהם ממד זה תוותר דתיותם ריקה מכל תוכן.

כתיבתו היומנית, המפוזרת והמרוסקת עושה שימוש חופשי ורופף במושגים מעולמה של הקבלה וההגות היהודית, ומכתבי הפילוסופים הגרמניים והספרות הרוסית; היא מצועפת בערפל מיסטי, גדושה בסמלים ומלאת פאתוס. בתחום העסקנות – הוא התגלה כמי שהוליך שולל את החרדים מתנגדי ההסתדרות הציונית וסייע בהקמת הרבנות הראשית – אחת הצורות הגרועות ביותר של רבנות מטעם. מה יש בו אפוא ב"מרן הרב זצ"ל"? ובכן, אף אני לא אמנע ממנו את מקומו: הוא היה פוסק שהציע דיונים הלכתיים מלומדים ומתקבלים על הדעת בעידן ירידת קרנה של ההלכה והפסיקה. כלומר, אז הוא היה "גדול" בקרב גמדים ועתה הוא "ענק" בין האצבעונים.

הכותב הוא דוקטורנט בחוג למחשבת ישראל באונ' העברית.


http://www.nrg.co.il/online/11/ART/958/407.html







תוקן על ידי - riv - 14/07/2005 18:39:32

יש דעות לא מנומקות של משורר, של פייטן, של הוגה כמו ניטשה, ויש דעת לא מנומקות של שמרנות ופרימטיביות, וההבדל ביניהם הוא גדול מאד מאד. רבבות כמו הרב קוק? וואו, אני רחוק מקוקניק, אך לא ראיתי אף אחד.

פרופסר,

כן תודה, שבשם האקדמיה כותבים שטיות נוראות שאין הנייר והדעת סובלותם. בתחום החסידות שאני מכיר, הרי לאחרונה התפרסמו שני סוגי זבל כאלו והכל בהוצאה אקדמית לעילא, ספרה של אלטשולר על ר' מיכל מזלוטשוב, וספרו של נחום קרלנסיקי על הסטוריה שכנגד. שטיות נוראות כאלו! (ויש אכן טובים מאד, כמו עבודותיו של דוד אסף למשל)

פרופסור

אכן שמענו צליל זלזול והוא ערב עד מאוד לאוזני.

אין בביקורתו של מסטיפולעס שמץ של זלזול גורף במתודה האקדמית. אילו סורוצקין היה משרטט כיצד שיטתו של הרבי מסטמאר (ללא פרשנויות ספקולטיביות המלמדות על גאונותו ומקוריותו של החוקר ולא של נשוא מחקרו) מתמודדת עם אתגרים ובעיות ומשתמש בהשוואה רק לשם מיפוי טיפולוגי ועימות אזי ניחא - שכן זוהי השיטה האקדמית שמימיה אנו שותים ואת אבק רגלם של חוקריה השקדנים העושים לילות כימים סביב טקסטים מעלי אבק אנו מנשקים.

אלא שסורוצקין לא עשה זאת! ראשית הוא מניח הנחה שיפוטית בדבר איכותה ההגותית של אדורנו ושו''ת למול ההגות המערבית המנוונת. אחרי שהוא גמר לחלק את העולם למעמיקים ושטחיים הוא מציב את ר' יוליש בצד הנאור בחברתם של אדורנו ואסכולת פרנקפורט החדשנים ואת הרב קוק בצד הנחשל (הוא גם היה צריך להוסיף לרשימת הפרימיטיבים את הרבנים י.ד. סולובייציק, , הירש, הידלסהיימר,ד''ר יצחק ברוייאר ועוד). העימות והמיון הזה הוא דמגוגיה אקדמית במיטבה (וההתייחסות למינוח ''אקדמית'' לא בא ללמד על גנות האקדמיה אלא לעמתה עם סוגי דמגוגיה אחרות - לדוגמה זו הסטמרית).

אילו סורוצקין היה מנסה לנתח את שיטתו של ר' יוליש כשלעצמה באור כולל ולמצוא בה גישה מאתגרת לבעיות התקופה, הרי שהוא היה נאלץ לתלוש את שערות ראשו מחוסר עומק ותוכן. כל מיון והשוואה בין ר' יוליש לבין מקביליו החרדים משמאל (המבוסס על כתביו ודרשותיו ללא פרשנות לוליינית) היה ממקם את ר' יוליש בתחתית סולם הפרימיטיביות. הגותו של כל משגיח ליטאי מיזנטרופי מהווה את התגלמות התבונה הטהורה ושמש הקדמה לעומת הגותו של ר' יוליש. ר' יוליש היה יהודי חכם ושנון, אך הגותו ומשנתו מורכבים פחות מטיעוניהם של דרשני הקסטות הצרחנים. ר' אריה שכטר ואמנון יצחק אשר תחכומם מתקדם בשנות אור.

אלא שבמקום לדגור על טקסטים מעלי אבק, סורוצקין בחר לחלק את העולם להוגים שהגותם היא פאסה להוגים חדשנים שהלכו נגד הרוח. וכך יש לנו את ר' יוליש בספינה אחת עם אסכולת פרנקפורט, ואת הרב קוק ''העושה שימוש רופף בהגותם של הוגים רוסים וגרמנים''. טוב היה עושה סורוצקין אילו היה מחלק את העולם לשמנים ורזים או לאוהבי ושונאי פסטה איטלקית שכן אז היה ניתן לטעון טענה בדבר קורלוציה וסיבתיות.

סורוצקין מתעלם מתרומתו האקטיבית של ר' יוליש לרגרסיה התרבותית הגדולה בתולדות עמנו, ומציב את הדימוי הצורני הקלוש להגותם של אדורנו ואסכולת פרנקפורט כקריטריון היחיד להגות מקורית.

נתחיל בהגדרת המחשבה היהודית המקורית:

מהי מחשבה יהודית מקורית? זוהי מסורת הגותית ארוכה ששורשיה בימי הביניים; פסיפס היסטורי של כתבים שנכתבו על ידי הוגים בני קבוצת מיעוט, שקראו לעתים קרובות תיגר על הנורמות והערכים של קבוצת הרוב (בדרך כלל נוצרים ומוסלמים) שבידיהם היו הכוח והעוצמה - כל הגותו של הרבי מסטמאר לא התוותה שום כיוון להתקדמות ולא התיימרה להיות כזאת. כל מהותה היא בהצדקת הסטטוס קוו. הרבי מסטמאר לא קרא תיגר על קבוצת הרוב, ולא נמנה בין הסובלים. הרבי מסטמאר תמיד היה מרכז הכוח ההגמוני ששלט, דיכא, רמס, הכה, וקילל. דרשותיו והחיינדלעך שלו היו מיועדים לשיווק חיצוני עת בקרו אצלו הרב אבידור וכו'. בסיגט הוא לא נאלץ לפרוש את הגותו שקראה תיגר על שיטתו של ר' אהרלה ראטה, ובווילאמסבורג הוא לא קרא תיגר על הכוח הריכוזי של הרבי מקלוייזנבורג. אתם הוא התמודד עם שיטות מתקדמות מבית מדרשם של תלמידי מרכס וסטלין (הרי לכם עוד שיטת מיון שתעמת את סטלין ר' יוליש ופידל קסטרו המקוריים מול אצ'ג והרב קוק החקיינים והפרימטיבים). באם לשפוט את הגותו של הרב קוק בשבלונה הצורנית של סורוצקין, הרי שהרב קוק הוא קדוש מעונה מהסוג הקוראים תיגר על הנורמות והערכים של קבוצת הרוב.

רק הלינקג המטומטם של סורוצקין יכול להביא למסקנה האבסורדית כי הרבי מסטמאר שייך למחנה קוראי התיגר, בעוד שהרב קוק היה נגרר פסיבי של הוגים לאומנים שובוניסטים שנסחו את גישתו יותר טוב מוקדם יותר. ר' יוליש לעומת זאת לא ביטא באופן פרימיטיבי מה שהוגים קומוניסטים כתבו לפניו בצורה ברורה יותר אלא הוא ''חלק אינטגרלי מהחבורה האיכותית''.

משום מה ר' יוליש זוכה לעדנה והנחה כאשר מגיע לעניני לשון וסגנון הוגים אלו הציעו פרספקטיבה ביקורתית טוטלית על תרבות אירופה: על אמונתה העיוורת בקדמה, בנאורות, ובהיסטוריה. למרות השוני העצום בצורת הכתיבה ובמושאי הביקורת הרבי מסטמר משתייך ללא ספק לקבוצה איכותית זו. לעומת זאת הרב קוק נשפט על פי סגנונו כתיבתו היומנית, המפוזרת והמרוסקת עושה שימוש חופשי ורופף במושגים מעולמה של הקבלה וההגות היהודית, ומכתבי הפילוסופים הגרמניים והספרות הרוסית; היא מצועפת בערפל מיסטי, גדושה בסמלים ומלאת פאתוס.

למיטב ידיעתי הרב קוק לא נזקק לטיעוני האד אמינם של ר' יוליש ולא לטיעונים הסיבובים שלו. כך שבצורת הגשה הוא עולה עליו ללא שיעור. הכתיבה ''היומנית והמבולבלת'' של הרב קוק אותנטית ואמיתית אלפי מונים מול הכתיבה האלימה והדמגוגית של ר' יוליש.

אם בעניני סגנון עסקינן הרי שהסגנון של ר' יוליש הוא מה בדיוק מה שמבדיל בין בין לאדן לגיתה. הסגנון הוא פרימיטיבי, קנאי, וגובל בהסתה. אי אפשר להתעלם מהקנקן בו בחר ר' יוליש לצקת את דבריו, וידועים הדברים ליודעי ח''ן מבית מדרשו של אדוארד סעיד.

גם ההשוואה בתחום העסקנות אינה במקומה כאשר נושא האשכול הוא מקוריות הגותית.

בתחום העסקנות – הוא התגלה כמי שהוליך שולל את החרדים מתנגדי ההסתדרות הציונית וסייע בהקמת הרבנות הראשית – אחת הצורות הגרועות ביותר של רבנות מטעם.
שוב מדובר בטיעון שקרי שאינו קשור לטיעון המרכזי ושכל ההקשר שלו הוא לעמת את הרב קוק ור' יוליש בהקשרים אחרים. עם כל הסתייגותי ממוסד הרבנות הראשית הרי שכל מי שהכיר את פועלו של ר' יוליש בתחום הנ''ל, יודע שהרבנות מטעם מחוירה אל מול התנהלותו הפוליטית המתוחכמת והצינית והאלימה (זוהי התכונה המאפיינת את התנהלות חסידות סאטמער מימות סיגט עד מונרו) של ר' יוליש. כל טוען רבני מתחיל בניו יורק יאמר לך שבתי הדין של הרבנות מטעם מהוים את התגלמותה של אלת הצדק עלי אדמות, לעומת בתי הדין של סאטמער (הריקים מעט - שכן רוב רובם של הסכסוכים הפנימים מתנהלים בבתי המשפט העכומי'ם).

מה שמקומם הוא לא התיאוריה של סורוצקין אלא ההקשר הדמגוגי- שכן תיאוריה לא ראינו ולא קראנו

סורוצקין הוא זה שמניח הנחות גורפות וחורץ משפט בין 'הגות מעמיקה' לבין 'דברי הבל'.

יתכבד נא סורוצקין ויגלה פנים בתורתו של הרבי מסטמאר אשר לא ראינו ואז ננשק את אפר רגליו. אך בל יגרר לדמגוגיה זולה המוציאה שם רע לאקדמיה.

באם לשפוט ע''פ מה שקראנו כאן, הרי שבהחלט מדובר בעוד דוקטורט זבל מהסוג האהוב על ידי הדוקטורנטים למדעי החרטא המציפים את האוניברסיטה היכן שאני מלמד.

עכ''פ אני מציע לסורוצקין לשמור על מרכולתו הדלה ולמכרה ''במקדש הדעת'' שכן בסאטמער יחבטו בו כהוגן ויזרקו אותו מכל המדרגות כפי שעשו לטובים הימנו

תוקן על ידי - רב_סיינפלד - 14/07/2005 23:28:44

אתנחתא,

התפיסה הקוקנית חדשה לך? זו שמשווה הילה של קדושה לכל תולדותיו וקורותיו של עם ישראל, משום שאין הם אלא בבואה של התרחשות באלוהות עצמה?

יאמר הרב קוק מה שיאמר, ותהיה תפיסתו האמונית לאומית מדעית אשר תהיה, עדיין אין בכך להציב את הרבי מסטמאר בפנתיאון ענקי ההגות.

ועוד

משום מה הרב קוק נשפט על פי ''צאצאיו הכתומים'' ורב יוליש פטור מכל תביעת אבהות על הוילדע חייעס שלו.

הקשר בין סגנונו של ר' יוליש לבין פרי הביאושים שהוא הצמיח ברור לאין ערוך מאשר הקשר בין שיטת הרב קוק לבין מרכז הרב ותנועת ההתנחלות. הראשונה מהווה המשכיות אותנטית בלתי ניתנת להכחשה בעוד שהאחרונה מבוססת על פרשנות נתונה במחלוקת.

תוקן על ידי - רב_סיינפלד - 14/07/2005 23:36:58

פרופיסור,
אם כבר מדברים על זלזול

מסתבר שכל הפוסל ...
"מציאות כזו נדירה מאוד במחוזות אחרים, ודאי של היהדות הדתית סלש חרדית."

היות ואני מכיר אנשים מהרבה מגזרים ועמים, אני מוכרח להעיד שרוב האנשים החושבים מצויים בציבור הדתי/חרדי.

כ"ש באופן יחסי למספרם באוכלוסיה. (כולל באקדמיה)

בנוגע לדברי סרוצקין למרות שאני לא בקי מאוד ב"יואל משה" קל לראות שמדובר בדרשנות מסוג די נמוך.
לעומת כתבי הרב קוק שיש בהם רמה מסוימת של הגות, וגם קשר ממשי להגות התורנית. (הגם שאפשר לחלוק על דבריו, רצוי לדון בהם)

אכן סיינפלד, החלוקה שעשית ראויה, אבל היא אינה פוטרת מאחריות! מבחן התוצאה הוא זה שעומד לשפיטה בסופו של דבר.
ואז ממילא גם את הרב קוק אין להציב בפנתיאון ענקי ההגות.



תוקן על ידי - riv - 14/07/2005 23:56:25

ריב,
לא ממש הבנתי את הטעון שלך. אודה לך אם תבהירי אותו יותר.

יש לי רושם שבדיון כאן יש הנחה מוקדמת שה"כתומים" הם עדת אוילים, ושהמשנה הרואה בלאומיות עם ישראל משהו מקודש היא ודאי משהו נמוך ורדוד. כאילו מספיק לציין את הקשר של הרב קוק לתנועת ההתנחלות - וזה כבר אומר הכל ואין צורך כבר לנמק יותר.
ואם אני אמשיך את הקו הזה, אז ודאי שכל אידאולוגיה אוניברסלית היא עמוקה ומורכבת. ואם אני אמשיך עוד קצת אזי אפשר לומר שמחקר שמצדיק את הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה או מוכיח את הקשר העמוק של הפלשתינאים לארץ זהו מחקר אקדמאי עמוק ומחקר שמוכיח שהערבים הם טפילים שנדבקו לארץ הזאת רק כדי למנוע זאת היהודים - רדידות מחשבתית.

בקיצור, אני רק רוצה להעיר שיתכן שהרעיונות של הרב קוק לגבי כנסת ישראל הם אמת. ויתכן שהכתומים צודקים. ומי שרוצה לדון בזאת (באשכול אחר) יעשה זאת. אבל בינתיים עצם הקישור לאידאולוגיה שכנראה לא מוצאת חן בעיני מישהו לא הופך אותה לרדודה. בדיוק כמו שהטענות שהובעו כאן נגד הפיכת הרבי מסאטמר לא היו על רקע של קישור דמגוגי להיותו אנטי-ציוני אלא להיותו לא הוגה עמוק נקודה.