דעי את שאת רוצה ורצי את שאת יודעת

יענטע,

לקחת על עצמך והטלת עלינו משימה קשה למדי. עצם ההנחה שיש סיכוי שנתקדם בצורה המשביעה רצון, היא מחמאה לפורום. ובכן יהי רצון שהניסיון יעלה יפה.

לעצם הנושאים:

יסוד הדעת.
שומה עלינו למצוא, א. את הידיעה האבסולוטית שהיא המכנה המשותף לכל הידיעות ושלא ייתכן בלעדיה, ב. איך שמהידיעה הזו מתקדמים לשאר הידיעות הפירטיות יותר.

יסוד הרצון.
שומה עלינו לבדוק, א. את ההיבט הנמצא בכל רצון שנזהה. [אם אפשרי, לא רק רצון האדם, אלא רצון כל חי ואולי אף רצון -דהיינו מרוצת- כלל המציאות.] ב. לוודאות שהיבט זה שיימצא, אינו רק מקרה המצטרף לכל רצון, אלא הוא היסוד לכל הרצונות.

אנא הציעו את הצעותיכם ונקוה שנגיע!

יענטע,

מה זאת עשית לנו, כי הבאת כאן לימודי חול? (רק צוחק).

דווקא זו הדרך הקלה לפתח את הנושאים הכבדים המקיפים האלו. ווטו מדבריך נראה שנושאים אלו עדיין לא מסוכמים אצלך, או שאתה מצעידנו צעד אחר צעד לקראת מטרה מסוכמת? בכל אופן, אולי זו אכן הדרך הנכונה יותר.

הרי באשכול מילון כבר 'הוצאתם' את המילים הכבידות לגבי יסוד הדעת: קיום, מציאות, יש, הווה. אבל עדיין צריך לגשר בין מילים כאלו לבין כל מה שאנחנו יודעים. אז טוב כל שאנו יודעים ישנו וכו', בסדר, עכשיו מה הלאה? מה זה אמור להביע?

דווקא לגבי יסוד הרצון, אני רואה יותר קושי, שהרי רצונות בני אדם הם כה רבגוניים שנדמה כאילו לא ניתן למצוא להם מכנה משותף. לא כולם רוצים הנאות, לא כולם רוצים לחיות, לא כולם רוצים כבוד וכסף וכו'.

טוב העליתי ולא הכרעתי, אולי בכל זאת סייעתי.

ישנם דברים שנכתבו על ידי אורבערפל באשכול המשיח, שיש בהם כיוון להבהרת יסודות הדעת והרצון.

נראה שנוכל לקחת את דבריו כבסיס לניתוח נושאי האשכול הזה.

ואלו הדברים:
"המתבונן, יראה שמסע החיים של כל אדם ואדם, בכל רגע ורגע הוא מסע שמטרתו אחת: עשות סדר. על מהותו של הסדר (דהיינו מה נחשב נכון או לא) נסובים כל הויכוחים והדיונים, התאוריות והישומים מאז ומעולם. אך לצורך עיון ברעיון הגאולה הגורף,ראוי להבין שכל פעולה ופעולה של כל אדם שהוא, משרתת לסדר דבר שלא היה מסודר קודם לכן (בין בהקשר רחב או מצומצם). בין אם פעולה כשתיית קפה מהביל, המשרתת את הרוית צמאונו, ובין אם פעולת הצלת חיים, המזכה לסידור ערכי ברמה הגבוהה ביותר. (גם שודד עושה סדר לעצמו בספקו את תאוות השדידה שלו, אך מתוך התחשבות ידיעתית מצומצמת).

ואכן, מידת הסדר והקשרו היא על פי עבודת האדם, והתאמצותו (בקשתו) להתחשבות בהקשר רחב יותר. היהודי זכה וברשותו כלי (התורה) שניתן לו ע"מ לחנכו להתחשבות בכלל ידיעותיו שאחר כך יהיה ראש חץ לשאר העולם (לעמו ועמים אחרים אח"כ).

נמצא, שהמערך הנפשי של כל אדם גורם לו לערוג לסדר שלם, למצב שבו יחווה סדר בכל נים ונים, ולא רק כהקשר מצומצם. שהלא כפי שניסיתי להראות, דבר זה הוא ביסוד כל פעולה ופעולה שלנו, שהינה תהליך "גאולה" מתמיד ואיטי. ולכן, כולנו ב"תקווה לגאולת תקווה".

ובודאי שההקשר הרחב הוא אוטופי, אך מחויב המציאות, שכן אין שלם מצומצם, אלא רק כהשאלה, וחייב שהכל יתחבר עם הכל כמידת האחדות האחת חובקת כל"

תוקן על ידי - ווטו1 - 8/21/2002 5:09:42 PM

"הדרך ארוכה היא ורבה..."

אני מסכימה עם אור שהשאיפה לעשות סדר בכאוס היא הכוח המניע.
המצוקה הזו,החסר הנצחי הזה הוא השאור שבעיסה, הוא כוח החיות, הוא האלמנט היצירתי, הוא זה שמוליד ויוצר.

יש לשאוף להיענות לצורך הזה של כיבושה של דרך ולאו דווקא לשאוף להגיע אל סופה.

שלום לכולם,

אני ממש שמחה על ההתקדמות של האשכול מעבר לציפיות (ראו למעלה).

האם נוכל לאור דבריכם להתחיל בניסיון להגדיר את יסודי הדעת והרצון, כמשהו סביב לאחדות?
אני מתבססת על האמור לגבי זיהוי אחדות חובקת כל ולגבי שאיפת הרצון לעשות סדר בכאוס, שזה גם אחדות.

זה שבח לעושר של הפורום, או גנאי בשבילי על שאיני מתאמץ מספיק, אבל רק עכשו גיליתי את האשכול הזה של יענטע.
יענטע! סחבת לי נושא שרציתי לעסוק בו בעתיד - טיב הרצון.

בשאלה זו התלבטתי שנים רבות. ברשותכם, אשתף אתכם במה שמצאתי עד כה.
חלק מן הרצונות שלנו שייכים לנו בתור יצורים מן הבריאה. כלומר, סליחה על הביטוי, בעלי חיים. יש דברים משותפים לנו ולכל בעלי החיים. (כלפי מתנגדי הדרויניזים, שימצאו במלים אלו טעם לפגם, אציין ראשית שאני סבור שהדרויניזם אינו יכול להיות אמת בתור תיאוריה מדעית, עקב חסרונותיו, ושנית הוא מחטיא את המטרה. השאלה איננה מה מוצא האדם, אלא מהו האדם היום).

אחרי התנצלות זו אפשר להצביע על הדברים המשותפים לנו ולבעלי החיים. למשל, נושא שנידון כמה פעמים בפורום (שלא מרצוני ולא לטעמי) - תאוות העריות. זו תאווה המובנית לתוך כל יצור חי. קראתי פעם מאמר מאלף בנושא זה, שהתפרסם דווקא בעקבות הפרשיות המכוערות של קלינטון, אז נשיא ארה"ב. הטענה של המחבר היתה שכל בעל חיים מבקש להשתלט על מה שיותר נקבות בעדר, כדי להעמיד ולדות. זה הדבר הנכון ביותר עבור רוב בעלי החיים, מפני שמנהיג העדר הוא בעל החיים המוצלח, וזה מועיל מבחינה גנטית (ודרויניסטית, אבל בזה הצדק עם דרוין). אותה נטיה נמצאת אצל האדם, שמנסה את כוחו בהשארת חותמו הגנטי בכל מקום אפשרי בסביבתו.

לפיכך, הויכוח הנושן אם אדם צריך להצטער על מחשבות שצצות עקב ראיה שבשוגג, או שהוא אחראי רק על המחשבות שאחרי הרגע הראשון, צריך להסתיים בנצחונה של הגישה הליטאית. האדם, באשר הוא יצור בעל גנים ויצרי הישרדות, חייב להגיב על מראה מסויים בהירהור מסויים. זה מנגנון ההישרדות הטבוע בו, ואם זה לא כך, משהו לקוי אצלו. אחריותו היא רק מן הרגע הבא ואילך, שאז זה ענין בחירי, לא גנטי.

כיון שהגענו לכך, חשוב לציין כי תהא זו טעות לחשוב שהעשרת המעגל הגנטי בתכונות האישיות של אדם מסויים היא התוספת החשובה למין האנושי. קראתי מאמר אחר של חוקר שטען כי ברגע שאדם אינו מסוגל להוליד, ההשפעה שלו על המין האנושי והסביבה בכלל ירדה לאפס. זו טעות! ההשפעה שלנו היא בעיקר בתחום החברתי. החינוכי. כמו שכתוב על אברהם "למען יצווה את זרעו אחריו". כל אחד מאיתנו משאיר מורשת של התנהגותו בכל תחום, במיוחד אצל צאצאיו, אך גם בין כל אלו שנתקלים בו. לטוב - או לרע. זו אחריות עצומה. כפי שכתב הרב וולבה, או בדומה לו, אנו יורים חצים אל העתיד. האחריות הזו מטילת פחד, כאשר אנו חושבים על כך שיעשו כמונו בכל מעשה שלנו, קטן או גדול, טוב או רע, אבל זה כבר נושא אחר...).


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני היקר,

אני כל כך לא מסכים אתך בנושא הזה, שעלי להקדיש זמן רב לתגובתי.

חושבני שיש כאן מבנה שלם של "לשיטתנו" בשאלת המוניזם [או ליתר דיוק "ראשונות הידיעה"].

כעת בדעתי הערה קטנה אך חשובה בנושא הרצון.
הדעה הרווחת היא, שיש לאדם איזה "מאגר רצון" שאם "רק ירצה" הוא יוכל לנצלו [יש בזה כבר סתירה, מה זה ש"אם ירצה", איפה מאגר זה של רצון לרצות???].

ראיתי בספר ההולך בקו זה החביב ל"מוסרניקים" שמביאים את המדרש שבתחילת שעבוד ישראל על ידי פרעה, נרתם פרעה עצמו גם לעבודה, כדי לדרבן אותם להתאמץ. אח"כ בהמשך כאשר הפסיק פרעה להשתתף בעבודה, דרש מהם אותה מיכסה בטענה שהרי "הייתם מסוגלים לכך כאשר השתתפתי בעבודה". אומרים מוסרניקים אלו, אמנם פרעה היה רשע להשתעבד ללא זכות על ישראל, אבל הרעיון שלו היה רעיון צודק. הם מפרשים שפרעה עמד על רעיון מאגר הרצון הטמון אצל כל אחד, שיכול לממשו "רק אם ירצה". ממש בא לי לכעוס או לכבות או שניהם, לשמע רעיון מעוות זה. אשאל אותכם, למה באמת היה פרעה זקוק להפחיד בהענשת השוטרים אם אכן היו מסוגלים בני ישראל לנצל את מאגר הרצון?
עוד מביא הספר שקראתי בו את הרעיון הזה, אסמכתא מסיפור. משרד חיפש קלדנית ומצא מועמדת. המשרד העסיק אותה תחילה בתור ניסיון לשבוע ימים. אח"כ, סגרו איתה חוזה לפי ההספק שהשיגה בשבוע הניסיון. מסיק הספר הנ"ל, שאכן גם בעלי המשרד תפסו את הרעיון המוסרניק של פרעה.

אוי לנו מבורות זו המביאה לידי רשעות!

הסדר אצל האדם הוא: ידיעה, בחירה, רצון [יב"ר]. כאשר יש לאדם זיהוי [ידיעה] על ערך מסוים, אז יש לו יותר כוח בחירה ונזרם בו יותר כוח רצון. לכן בני ישראל כאשר היה להם את הזיהוי שהם עושים עבודה משותפת עם פרעה והקלדנית כאשר עבדה בשבוע ניסיון שבשבוע זה עמדה כל המשרה בכללותה לנגד עיניה, הרי מכוח הזיהוי היה יותר כוח בחירה וממילא יותר רצון. לכן הוזקק פרעה להשלים את חוסר הזיהוי של השתתפות פרעה, באיומי עונשים.

אין רצון מובנה. יש זיהוי התאמה המאפשר בחירה והבחירה מאפשרת רצון. ודו"ק.

תוקן על ידי - ווטו1 - 8/21/2002 4:43:10 PM

וטו

מחכה לתגובתך בכליון עינים.
בינתיים אתייחס למה שהבאת כאן, ואנסה להבהיר אי הבנה. איני סבור שיש לאדם "מאגרי רצון". אני משער, לפי הדוגמאות שהבאת, שהכוונה היא לטפח רעיון חינוכי שאדם מסוגל ליותר ממה שהוא מאמין על עצמו. וגם זה נכון, אבל לא קשור לנושא הרצון. איני חולק עליך בנושא זה. להפך. יש כאן אי דיוק בשימוש במילה.

הבאתי קודם את המקור לרצונותינו: הגנים שלנו. הוויתנו כבעלי חיים, נוסף להיות בני אדם בעלי נשמה. עכשו אביא מקור נוסף, מתוך המחקר הפסיכולוגי, אם כי הדברים ברורים ונכונים כשלעצמם.
רצון מוליד רצון. כלומר, כאשר אנו רוצים משהו פעם אחת, אנו מתרגלים לרצות אותו בשנית. נולד אצלנו הרגל, וההרגל קיים באופן עצמי.
דוגמא, לא כל כך טובה, למען האמת. נניח שילד רוצה להיות ליד הגננת שלו, מפני שהיא מחייכת אליו ומקרינה לו המון חום. הוא רוצה להיות לידה, ואז הרצון הזה נותר קיים, גם בשעה שהגננת מפסיקה להוות מקור חום.
כלל זה נכון בכל הרמות, בכל תקופות החיים.

ועוד כלל, מיסודו של אריסטו. מי שרוצה תכלית רוצה אמצעים. זה מתקרב לשימוש הלשון שלך, וטו. כאשר אני מחליט על תכלית שאני חפץ בה, ואני לומד לדעת מה האמצעים המוליכים אותי אל המטרה, אני רוצה גם את האמצעים. נכון שחשיבותם פחותה, אבל אני רוצה אותם ואת המטרה, כי אי אפשר להפריד ביניהם.
גם כאן, סבורני, קיים הכלל דלעיל. הרצון לאמצעים עלול להתפתח לרציה קבועה בנפש.

ולנושא עקירת הרצון.
תיתכן סתירה ברצונות. כפי שקבעה יענטע בראשית דבריה, אנו מלאים סתירות. רוצים טוב ורוצים רע. רוצים ולא רוצים כאחד. כאשר יש לנו שני רצונות, אנו מחליטים, בוחרים, מכריעים, באיזו מן האפשרויות לבחור. על פני ציר הזמן, הרצון החדש מהווה הכרעה לצד האחד, למרות שזכרי הרציות ההן עדיין קיימים בתודעה במקום כלשהו, ברמה כלשהי.
בדומה לכך, כל רציה מודעת (זה חשוב מאד, כי לא כל רצון מוצג לתודעה ומוגדר בשם), ניתנת לביקורת. אני יכול להתבונן בה, ומשיקולים שונים לרצות למאוס בה ולהחליפה באחרת.

עד כאן תיאורים של תופעת הרציות. אשמח על הערות ותיקונים, ובמיוחד על ההסבר המנוגד שהבטיח וטו...



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני היקר,

קשה לי להסתיר את התפעלותי ממך!

מספרים שכאשר אדם גדול בדורו של ר' עקיבא איגר ז"ל ראה תשובה ארוכה ועמוקה של רע"א, התבטא לאמר, שגם הוא יכול לכתוב תשובה כזאת, אך בלי השורה הראשונה האומרת "תמול נתקבל מכתבך".
הכוונה שבמהירות כזאת אחר הפנייה, לא היה מסוגל להשיב.
בקושי כתבתי את תגובתי ופתחתי את האשכול לבודקה, כבר מצאתי את תשובתך! חן חן!

לעצם העניין, אכן מצטמצם הפער שחשבתי שקיים בינינו בנושא.

אך עדיין במקום השימוש במלה "רציות", הייתי כותב בחירות, כי רק הבחירה בידי האדם. הרצון הוא תוצאה של זרימת רצון שאינה תלויה יותר באדם. אנשים משותקים שעדיין לא יודעים זאת, גם בוחרים להזיז את איבריהם, אלא שזרימת הרצון נעצרת על ידי השיתוק [ע"ע באשכול מילון על "רצון"].

מה שהפריע לי, היה מה שכתבת למעלה על הרצון לעריות. אבדוק שוב בעז"ד.

וטו

תודה על ההערכה, אך עלי להודות בשתים:
ראשית, דבריך היו ברורים. כל מה שנותר לי היה להאחזר בנקודות שפתחת ולהבהיר עמדה.
שנית, אלו דברים שחשבתי עליהם בעבר. המרחק מן המחשבה ועד ההקשות על המקלדת אינו רב.

אתה מעורר אותי לכך שצריך להבהיר בדיוק למה אני מתכוון ברצון. וזו נקודה קשה מאד, כי למרות שאנו כולנו משתמשים במלים "אני רוצה את..." ו"מה אתה רוצה?", ואנו גם יודעים את תחומי השימוש הלגיטימיים במשפטים כאלו, הרצון עצמו אינו מוכר לנו. כלומר, אנו מסתכלים על עצמנו ומזהים רצונות. יש אפילו רצונות שכואבים עד שיתמלאו. אבל מאחורי מילה זו עומדות תופעות רבות.
לא יהיה זה מן הנמנע בעיני לומר שמה שנאמר שה' נפח באדם רוח חיים הכוונה לכוח הרצון.
עכשו יהיה עלי להשקיע קצת יותר זמן בהכנת המשך ופיתוח לניסוח עוברי זה...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

עם רעננות בוקר, בדקתי שוב ואכן דבריך על העריות וההנחה שביסודם הפריעוני. את התגובה אני שולח באשכול שפתח בוגי לעניין הזה.

באשכול כפייה מול סובלנות, שואל מיימוני:
האם תקבל לקדושית רק כאלו שיש להם מאגרי רצון בלתי נלאים? או שתלמד את הבריות כיצד לדלות את הרצון הבלתי נגמר לעליה מתוך עצמם?

באשכול זה למעלה כתב וטו:
אין רצון מובנה. יש זיהוי התאמה המאפשר בחירה והבחירה מאפשרת רצון.

האם מחלוקת אני רואה כאן? או 'אלו ואלו' ורק 'מר כי לישניה'?

שיייווו...... בוגי, איזה זכרון.

'ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזכרונות... וחותם יד כל אדם בו...' - נאמר עליך?

צריך להזהר לידך, 'מקפיץ אשכולות קודמים' שכמוך.

(בחיוך)

שמע אקדמאי,

אחד התענוגים שלי בעולם הזה, הוא לחזור על דברי האשכולות בפורום.

האם אין זה מה שנתבע ממועמדי קדושית?