הבעיה(?) הפסיכופיזית. שני עולמות שונים?

ידועה ההתחבטות המודרנית כיצד מתבצעת האינטראקציה בין ה"פיזי" ל"רוחני" כאשר התחבטות זו מכונה "הבעיה הפסיכופיזית".

תחילה יש להגדיר מהו פיזי ורוחני. היו על כך אשכולות, אבל כרגע אשתמש בהגדרותיו של ישעיהו ליבוביץ שעסק רבות בבעיה הפיסכופיזית. אשתדל להציג אותן כפי יכולתי , להראות מדוע לדעתי הן מטעות ובשלב ב' אולי לנסח את הבעיה באופן שונה ומדוייק יותר.

הדברים לקוחים מהספרון "הבעיה הפסיכופיזית" בהוצאת האונ' המשודרת (מתחיל מעמ' 14):
"...בעל כורחו האדם מכיר ומבחין שני עולמות – עולם חיצון ועולם פנימי. לשם מניעת כל אי הבנה ייאמר מיד – ואף יוטעם – שמדובר כאן בעולמות שהם שניים מבחינת ההכרה והתפיסה הבלתי אמצעית של האדם, ואין נדונה כאו הבעיה המטאפיזית הגדולה של עצם קיומם של שני עולמות שונים. ננסה להגדיר את שני העולמות.
1) אני מכיר עולם שמרכיביו הם עצמים ו/או תהליכים שתכונותיהם הם כדלקמן:
כל אחד ממוקם – ז"א נמצא במקום מסויים או מתפשט על פני תחום מסויים בחלל.
מבחינת הימצאו או התרחשותו בחלל יש לו נפח וחלות עליו קטגוריות גאומטריות – הוא ניתן לתיאור בערכי מדידה.
לכל עצם כזה יש מסה, שניתנת להיקבע ע"י מדידה.
יש לו הרכב כימי מסויים שיכול להקבע ע"י אנליזה.
הוא פועל על עצמים אחרים השייכים לאותו עולם ואף מופעל מהם.
כל העובדות הללו ניתנות לתצפית וקביעה ע"י כל אדם, ובחינת אפשרות ההכרה והקביעה של העובדות הללו כל בני האדם שווים, ואין לשום אדם מעמד מיוחס בנידון זה. לשון אחר:העולם שבו מדובר הוא רשות הרבים של ההכרה האנושית...באיזה עולם מדובר כאן? מדובר בעולם הפיזי
...
2) אבל אנו מכירים עוד עולם, אשר מרכיביו מסוג אחר לגמרי. הם אינם ממוקמים – אני יודע שהדבר ישנו ואיני יכול לומר שישנו במקום הזה.
לפיכך אינו תופס נפח מסויים בחלל, אין הוא ניתן לתיאור בקטגוריות פיזיקליות, אין מושג ההרכב הכימי חל עליו... אך העיקר הוא שהדברים באותו עולם אינם מוכרים בוודאות אלא לאדם אחד בלבד שהוא בעל הדברים האלה, ואינם ניתנים להכרתו הוודאית של שום אדם אחר. לשון אחר, הם שייכים לרשות היחיד של האדם, ומן הבחינה הזו כל אדם יש לו עולם לעצמו. העולם הזה הוא עולם של האירועים הפסיכיים: השגותי, רציותי, שאיפותי, זיכרונותי, כאבי, מצבי רוחי, תקוותי וכד'." ע"כ ליבוביץ



האומנם קיימים בתודעתו של האדם איזורים שהם "רשות הרבים" ואיזורים שהם "רשות היחיד"?

אני תופס את השולחן שממולי. האם אני יכול למסור לאדם אחר את האופן שבו אני תופס את השולחן הזה?
אני יכול למדוד את אורך, מסה וכו' של השולחן. אדם שיחזור על אותן המדידות באותם התנאים יגיע לתוצאות דומות. אבל אין בכך כדי למסור לאותו אדם את האופן שבו אני מודע לשולחן.
נמצא אם כן, שגם המודעות שלי לשולחן וגם המודעות שלי לצמאון שלי, שתיהן שייכות לרשות היחיד, ורשות הרבים בתודעה אינה דבר הקיים בכלל.

מדוע אם כן השולחן זכאי לתואר "פיזי" והצמאון שלי הוא "פסיכי"?

אפשר אולי להגדיר "פיזי" בצורה הזו: דברים שכל אדם באשר הוא אדם, אם יבצע את אותן המדידות, יגיע לגביהם לתוצאות דומות. אבל מדוע זה בעצם שונה מכך שכל אדם אם יצום יחוש צמא? (אין להקשות כמובן מאנשים בעלי פגם אורגני שאינם חשים בצמא כי באותו האופן ישנם אנשים שאינם יכולים לתפוס כלל את המרחב. ההנחה היא שהסיבה לכך שאנשים שונים מגיעים במדידות לתוצאות דומות היא משום שאיזורים מסויימים במוחם פועלים באופן דומה ולפיכך מסיקים נתונים באופן דומה. על אותה הדרך, אנשים קרובים לזהים ובתנאים קרובים לזהים היו חשים גם תחושות, אהבות, רצונות קרובות לזהות: ממש כפי שנתונים שהם מסיקים ע"י מדידה פיזיקליות הם קרובים לזהים).

אז איך בכל זאת להגדיר? רק אומר שאני גם סבור שישנה בעיה "פסיכופיזית", אבל מוצא קושי להגדיר אותה, והניסוח לעיל של ליבוביץ נראה לי מטעה.

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=1&topic_id=409445


תוקן על ידי - רוח_דרומית - 24/07/2005 11:46:06

יהוסף היקר,

כהמשך לדבריך אנסה לפרט יותר כיצד החומר "חמור" יותר. אודה לך אם תוכל לומר מה דעתך על הדברים:

למרות שסך כל המודעות של האדם היא הומוגנית ובלתי אפשרי לכפות עליה איזורים של "רשות הרבים" ו"רשות היחיד", עדיין מתוך הניסיון היום יומי אנחנו מדרגים את "ממשות" חוויותינו.
מתוך הצלבת נתונים עם הסובבים אותנו אנחנו למדים שהקיר מולנו שזוכה ליחס בהתנהגות של הסובבים אותנו (בניגוד לצמאון שלי שאיש אינו מתייחס אליו חוץ ממני) הוא כנראה בעל ממשות שאינה תלויה בי ובהכרתי, אלא בעל ממשות הקיימת בפני עצמה. זאת בניגוד לצמאון שלי, שרק אני מכיר בו.
על כן הקיר זוכה על ידי ליחס כאמיתי יותר וממשי יותר מהתחושות הנפשיות.

נמצא שאנו מניחים בדרך של היסק והצלבת נתונים את קיומם "עצמים" בלתי תלויים בתודעתנו אשר רושמים את רישומם בתודעתנו.
זהו אולי קריטריון נוסף לאבחנה בין חומר ורוח: אותם עצמים שהרבים מבחינים בהם ולא רק אני, יכולים לפעול על תודעתי ולרשום בה את רישומם.
לעומת זאת התחושות הנפשיות אינן מסוגלות לפעול מאומה בכיוון ההפוך. הן אינן יכולות לפעול על אותם עצמים [מה שמכונה "רצון" הוא דבר חומרי לחלוטין שיכול להיות נצפה ע"י כל אדם ואדם כיצד גירוי מוביל לתהליכים כימיים כאלו או אחרים שבסופם הגוף מגיב כפי שהוא מגיב. מכאן נראה סביר לומר שגם תחושה נפשית של רצון כזה או אחר היא למעשה הטלה של "עצם" חומרי על המישור התודעתי].


הבעיות:
*האם ישנה משמעות בכלל לומר שקיים "עצם" חומרי אשר נמצא מחוץ לתודעתי ומטביע בה את רישומיו? אם אני לומד על קיומו הרי שאני מודע לו?

אבל למרות שאינני מודע כלל לקיומו מחוץ לתודעתי [מעצם ההגדרה של תודעה זה כמובן בלתי אפשרי] ואין לי למידה ברורה עליו, אינני יכול שלא לסבור שקיומו אינו תלוי כלל בתודעתי, מתוך ההתנסות היום יומית שמלמדת אותי שאנשים כמוני מכירים בו באופן בלתי תלוי ממני.
זה נראה כאילו אני חייב להגיע לכדי סתירה במונחים בעניין הזה.

אבל אפשר אולי לומר שמדובר רק במשחק ואני אינני באמת סבור שקיימים עצמים בלתי תלויים בתודעתי משום שהנחת דבר כזה אינו כלול כלל בתחום מושגי ואני רק עושה זאת כדי לספק לעצמי מודל נוח שיסביר לי כיצד האנשים שמסביבי מכירים באותם עצמים כמוני. כך או כך אבל אני עדיין בבעיה.
זה נראה לי ניסוח מדוייק יותר של "הבעיה הפסיכופיזית".

רו"ד,
1. לייבוביץ הבחין בדבריו שהבאת בין השאלה הפסיכופיסית לשאלה של האידיאליזם. בסופה של הודעתך האחרונה אתה חוזר לשאלת האידיאליזם, ומציג אותה כשאלה הפסיכופיסית.
2. הטענה הלייבוביצ'יאנית, לפיה הרוחני הוא מי שאינו תופס מקום אינה נכונה. גל אור אינו תופס מקום אבל הוא חומר. גם אין לו מסה (בניגוד לאפיון אחר שלל לייבוביץ לחומר). אור הוא פיסי מכיון שהוא מתואר במשוואות הפיסיקה ויש לו אינטראקציה עם עצמים (הוא משפיע ומושפע דרך חוקים פיסיקליים קשיחים).
3. טענת שהרצון רק מושפע מיישויות אובייקטיביות ולא משפיע עליהן. זוהי טעות, ובדיוק בגלל זה יש בעיה פסיכופיסית. הרי הרצון שלי גורם לי להניע את ידי, שזה אירוע פיסיקלי למהדרין. הנעת היד עצמה גורמת לאירועים אחרים ומשפיעה על עצמים אחרים. זהו כיוון ההשפעה הפסיכוסומטי. אם כן, ההשפעה היא הדדית.

לענ"ד צריך להגדיר את ההבחנה כך:
1. ה'נפשי' (שהוא תת קבוצה של הרוחני. למשל, מלאך הוא רוחני אך לא נפשי) הוא מה שקיים בתוך רשות היחיד. הגשמי הוא מה שקיים במציאות האובייקטיבית (=רשות הרבים).
2. התוצר של הגשמי על ההכרה הצופה בו (=ההכרה הנוצרת בתודעתי) הוא רוחני. לכן תמונת השולחן והבנת המושג 'שולחן' הן רוחניות, אף שהשולחן כשלעצמו הוא גשמי.
3. גם חוויות ומחשבות ורצונות הן רוחניות, שכן הן שייכות לרשות היחיד.

הבעיה הפסיכופיסית היא כיצד משפפיע הרוחני על הגשמי, או מה הקשר ביניהם? לצד אחד, הבעיה קשה פחות: הגשמי משפיע על הרוחני. אמנם אנו לא יודעים כיצד בדיוק זה קורה, אולם לגבי הרוחני אין לנו הנחה קשיחה של סיבתיות שמקבילה לסיבתיות הפיסיקלית. הסיבה לרוחני לא חייבת להשתייך לעולם הרוח. לפחחות אין חוק ברור שמורה על כך.
לעומת זאת, הרוחני לכאורה אינו יכול להשפיע על הגשמי בגלל עקרון הסיבתיות, לפיו לכל תופעה פיסיקלית ישנה סיבה פיסיקלית. לא סביר שאלקטרון הראשון בשריר היד שלי מונע רק בגלל שרציתי, ללא כל מעורבות של כוח אחר (כוח אחר מעורב בו = אש). זה סותר אינטואיציה פיסיקלית חזקה מאד, שגוף פיסי לא נע ללא כוח שפועל עליו. זה מה שיותר את הבעיה הפסיכופיסית.
פילוסופים, להבדיל ממדענים, נוטים לראות גם בהשפעה ההפוכה בעיה דומה: הפיסי לא יכול להשפיע על הרוחני מפני שאינו מינו, בדיוק כמו ההנחה דלעיל על הסיבתיות הפיסיקלית. זה אמנם אינו חוק מדעי, אולם זה חוק פילוסופי. אגב, גם עקרון הסיבתיות המדעית אינו חוק מדעי אלא עיקרון פילוסופי. הוא מונח ביסוד המדע והוא אינו תוצר של המדע (אמנם עד עתה נראה שהוא עומד במבחן לא רע, ויש לדחות ואכ"מ).

ובסופו של דבר אוסיף כי לענ"ד הבעיה הפסיכופיסית היא מדומה. אכן הרצון האנושי יכול ליצור כוח פיסי שיגרום לתנועה של עצמים פיסיים. אל לנו להשליך מהניסיון שלנו לגבי עצמים חומריים רגילים, על הרצון האנושי והרוח בכלל.
הרצון יכול להזיז אלקטרונים. יש לנו ניסיון ברור שמורה זאת, ואין סיבה לפקפק בכך. אם כן, מנין הבעיה? יש לוותר על האינטואיציה הסיבתית הגורפת שעומדת בבסיס ניסוח הבעיה.


מיכי

מיכי,

אני מקבל בהחלט את ההבחנה שלך בין "רוחני" ו"גשמי" [חוץ מהעניין עם המלאך שלא הבנתי].

תקן אותי אם אני טועה - היוצא מההבחנה שלך היא שהעולם ה"גשמי" אינו דבר שאנו *מכירים* בקיומו אלא דבר שאנו מניחים את קיומו.
מדוע רק מניחים? משום שכלל המודעות שלנו הוא כדבריך רוחני. אבל בגלל שאנו מבינים שעוד אנשים מכירים דברים דומים לשלנו אנו מתארים לעצמינו עולם "גשמי" אשר מטיל את עצמו על תודעתו של כל פרט ופרט, בתור מעין הסבר להתאמה ה"מפתיעה" בין אנשים שונים.

אנו כפויים כנראה לסבור שעולם "גשמי" מטיל עצמו על תודעתנו.
אינני רואה מדוע אנו כפויים לסבור שזה פועל גם בכיוון ההפוך ולהוסיף עוד סברא שקשה לקבל.
יתכן מאד שהרצון הוא הסבר שאנו נותנים בדיעבד. אינני חולק על כך שהזזת היד היא פעולה שבאה "ממני", אבל התחושה הנפשית של "רצון" מדוע שלא תחשב אף היא הטלה של פעילות במוח (=מציאות גשמית) על התודעה שלי, כשהפעילות הפיזית הזו היא גם זו שהזיזה את היד?

זה כמובן אפשרי, אולם זה מצביע על הנחה של דטרמיניזם. אני מניח שהעולם (לפחות הרוח האנושית) הוא לא דטרמיניסטי. מהנחה זו אנו נאלצים להגיע ללמסקנה שהרצון משפיע על העולם האובייקטיבי.
אגב, אם העולם הוא דטרמיניסטי אין טעם לכל הדיון, שכן כל מה שנאמר כאן הוא כפוי עלינו ואינו מעיד על מאומה מעבר לעצם הכפייה. כמובן שאנו גם כפויים להמשיך, אולם אני חש שאינני כפוי, ולכן אם אכן הנחתך היא דטרמיניסטית, דומני כי אין טעם לכך.


מיכי

לדעתי זה לא תלוי בדטרמיניזם, כי מספיק שנאמר שהמוח או העולם בכלל אינם דטרמיניסטיים [כפי שבעצם אמרת].
זו רק שאלה אם בכלל יש לנו חוויה שרושם סובייקטיבי יכול לשנות מציאות אובייקטיבית.
אינני חושב שאני מוצא בי חוויה או הנחה כזו. אבל זה כמובן סובייקטיבי

כשאתה אומר שהעולם או אפילו הרוח האנושית אינם דטרמיניסטיים מה בעצם המשמעות של אמירה כזו?
האם ישנה משמעות באמירה: "דבר זה אמנם קרה, אך יכול היה גם שלא לארע?" איפה בדיוק הוא יכול היה שלא לארע? ומניין?

מיכי

האמירה הפשטנית שהרצון האנושי יכול ליצור כוח פיסי וכו' היא בעייתית. הדבר ברור שהרצון האנושי אינו יכול להזיז סתם עצמים , אלא רק חלקים ממה ששייך לגופו . וגם אותם חלקים אינו יכול להזיז , אלא אם הם מחוברים נכון. שום רצון לא יזיז יד ששריריו אינם מחוברים למוח באמצעות נוירונים. לכן, לכל היותר ניתן לטעון שבתוך הרשת העצומה הזאת קיימים כמה רכיבים שמבקרים את המערכת והם עצמם מבוקרים ישירות על ידי הרצון.

כלומר, קיימים רכיבים מוגדרים שנמצאים במקומות מוגדרים שמתנהגים באופן שונה מכל העצמים הפיזיקליים האחרים בעולם. באופן עקרוני , יתכן אפילו שיש לצפות שיום אחד ישימו עליהם את אצבע. כלומר , נוכל להסתכל על הרשת ולהצביע על צמתים מוגדרים שמה שיוצא מהם איננו פונקציה חד ערכית של מה שנכנס אליהם וגם אינו ניתן לקביעה על פי הסתכלות מיקרוסקופית יותר על המבנה הפנימי שלהם . הרכיבים האלה והרכיבים האלה בלבד מושפעים ממה שמתרחש במישור אחר לגמרי.

ואז השאלה היא , מה מיוחד באותם רכיבים, הרי הם למעשה מורכבים מאותם אלקטרונים ופרוטונים , כמו כל יתר העצמים בעולם? ולמה הם נענים רק לרצון שלי ולא לרצון של מישהו אחר?

לכאורה נצטרך לוותר לא רק על עקרון הסיבתיות , במובן שרק סיבה פיזיקלית יכול לחולל תוצאה פיזיקלית, אלא על עקרונות סימטריה יסודיים . שהרי אותם חלקיקים מתנהגים באופן שונה בתנאים דומים .

בכל מקרה , יש לנו כאן טענה מדעית שתיאורטית (=ללא התייחסות לשאלה עם המשאבים החישוביים שבידינו מספיקים לכך) ניתנת להפרכה. אם יהיה ניתן למפות את הרשת עד הסוף , נוכל לבדוק אם אכן קיימים צמתים כאלה או לא.

עוד נקודה שיש לשים לב אליה , היא שצריך להבהיר באיזה אופן הרצון משפיע. הרי ברור שכאשר אני רוצה להרים את ידי , אין שום דרך שבו הרצון הזה יתורגם לפעולה , ללא תיווך כל המנגנון העצום והמורכב שצריך לקבוע כמה יתכווץ כל שריר . כדי שהדבר יתבצע יש להזין את הערכים הנכונים בנקודות הנכונות. וזה עצמו כרוך בחישובים רבים ומורכבים . כל אלה מתרחשים בצורה לא מודעת , ולפחות משלב מסוים, בצורה דטרמיניסטית לחלוטין.

דבר זה יכול להתבצע על ידי כך שבמוח קיים מנגנון שמסוגל לתרגם רצונות שמבוטאות בשפות מרמה גבוהה ל"שפת מכונה" . אבל זה מעמיד אותנו בפני בעיה . אם אין מתווכים נוספים בין הרצון לבין המנגנון הזה , הרי שאנו אומרים שקיים מנגנון פיזיקלי למהדרין , שלא רק שהוא מושפע ממשהו אבסטרקטי שנקרא רצון שיכול לגרום לחלקיו לנוע , אלא שהוא מסוגל ממש להבין משהו ברמה גבוהה , מבלי לבצע שום עיבוד!

מצד שני, נוכל לומר שקיים מתווך לא חומרי נוסף שהוא המתרגם את הרצון ל"שפת מכונה" ואז נוכל לצמצם את האינטראקציה בין ה"רצון" לבין החומר לפעולה פשוטה של העברת אות בודדת . כלומר, הרצון פועל בדרכים נסתרות לממש את מטרותיו בכך שהוא מפעיל שורה של כוחות בנקודת שונות לפי הצורך. הכנסתי את המילה רצון למירכאות , שכן כאן אנו מפסיקים לדבר כאן על מה שמוכר לנו כרצון . האינטראקציה היא בסך הכל בין כוח חמישי (מה אנו מרוויחים מזה שאנו קוראים לו "רוחני" ? ובמה זה יותר רוחני מכוחות אחרים?), לבין החומר. אלא שחוק הכוח אינו משהו שתלוי במרחק ואינו מיוחס לגופים אחרים, אלא משהו שניתן להסביר את קיומו רק באמצעות התפקיד שאותו הוא ממלא. מה שקובע את חוק הכוח הוא המטרה שאותה מציב הרצון.

הכל טוב ויפה , אבל תיאוריות כאלה זקוקות לתמיכה כלשהי. אם כל התמיכה היא האינטואיציה שיש לנו שהרצון שולט על הגוף , הרי בלאו הכי אנו נזקקים לכל מיני מתווכים וקשה לטעון שבאינטואיציה שלנו קיימת תיאוריה מפורטת על האופן שבו כל זה פועל. אין גם שום סיבה לחשוב שאינטראקציות כאלה לא יכולות להתגלות במחקרים קונונציונליים על אופן פעולת המוח.

הטענה שיש לנו ניסיון ברור שהרצון יכול להזיז עצמים , דומה לטענה שיש לנו ניסיון ברור שגרירת העכבר על המסך יכול לעשות זאת (המדפסת , ראש קורא כותב וכו') . אבל גרירת העכבר על המסך אינו אלא השתקפות של משהו פנימי שפועל בצורה פיזיקלית למהדרין. כך גם הרצון יכול להיות השתקפות כזאת.

דבר זה מתקשר לכשל הנפוץ שמתבטא בדבריך , על כך שאם הכל דטרמיניסטי הרי שאין טעם בדיון שכן כל מה שנאמר כפוי עלינו. אם אני פועל באופן דטרמיניסטי, אין זה אומר שאינני עושה את מה שאני רוצה. זה אומר רק שהרצון שלי הוא חלק משרשרת סיבתית . אבל באותה מידה, השרשרת הזאת חייבת לעבור דרך הרצון . אם לא ארצה להרים את ידי, היא לא תורם ואם לא ארצה להתווכח אתך לא אתווכח. אם תשכנע אותי בצדקת דבריך, אשתכנע ואם לאו לא. השאלה היא רק מה קורה לפני שמתעורר הרצון .

דרך אגב, על השאלה האחרונה, גם לך אין תשובה. הכנסת הגדרות חדשות כמו רוחני וגשמי , חופשי וכפוי , אינם מועילים כלל.

רו"ד,

בהמשך ל"שיחתנו" באישי, אציין [כהמלצתך] גם כאן, שחשוב שעם [או לאחר] ההוכחה שהפיצול מוטעה, להסביר את הסיבה לפיצול.

באשכול,
רציונלי/אמוציונלי, דיכוטומיה או חצייה?
ניתוחי השכל - הפרדה על מנת לאחד
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=274293

מבואר שבתהליך הלימוד נוח לפצל כדי להבחין בחילוק הדק. אך לאחר שהובן החילוק יש לאחות את קרבת "שני הדינים" כפי שהיו והם באמת ולהתאמן לראות גם באיחוי את ההבדל הדק. אך דרך ה"פתיחות הקונבנציונלית" ליצור חילוקי לימוד ולהשאירם כאילו הם באמת כה מחולקים. הבולט והמזיק שבזה היא נקיטת מציאות בדיונית-מילולית של "אידיאות" אפלטוניות כאילו נודעו או כמובטחות שתיוודענה,

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=896015

משל למה הדבר דומה למנתח, שפתח בטן כדי לערוך ניתוח ושכח לסגרו. הוא משאיר שני בטנים שהזיהום נכנס בו.

במילים אחרות; לו התאמנו להקפיד על דיבורנו שלא ישקף מעבר לדיוק ידיעתנו, לא היינו חושבים בפיצול וממילא לא היינו מייצרים ביטויי פיצול מרחיקי לכת. היינו שבמקום לראות בחלוקה בין "חומר לרוח" שתי עולמות, היינו שמים לב שיש כאן אך הבדל בין הפשט והרכב [כפי שהוסבר באשכול "חומר ורוח" שלינקו נמצא באשכול האחר שציינת את לינקו בהודעתך הראשונה].

בחינת הנושא היא תמיד שאלה שנשאל את עצמנו: "מה זה מבטא?" לפני שנבנה על הביטוי. למשל כשאומר "רצון" לא אמשיך טרם אצייר לעצמי מהי תופעה זו לה אני קורא רצון ואך כשאשכילה ישירות כמזוהה "ריצה ליעד נרצה" [כהמשך/תוצאה/מסובב מבחירה או שלא ככך] הנודעת חושנית ככל שאר הדברים, אז אבנה על ידע זה אך כפי שהשכלתי בהסכל ראשון.


מצו"נ,

במה דבריך אמורים, לפשוטי עם כמונו, אבל מי שבבחינת "צדיק גוזר" הרי כל המציאות משועבדת לרצונו ועל כל העצמים להיכנע לו. מה שלפעמים זה לא עובד אין זה ח"ו מחוסר כוח של רצון הצדיק אלא שזו גזירה שמיימית נגדית.

ווטו,
כתבת: "לו התאמנו להקפיד על דיבורנו שלא ישקף מעבר לדיוק ידיעתנו, לא היינו חושבים בפיצול וממילא לא היינו מייצרים ביטויי פיצול מרחיקי לכת."

אבל כאן טמונה [חלק מ]הבעיה, שאנו לכאורה כפויים לחרוג ממה שאנו מכירים באופן ישיר.
אנו איננו מכירים עולם "גשמי" אבל אנו נאלצים(?) להניח עולם כזה כדי להסביר איך זה שאנו מוצאים התאמה בין מה שאנו מכירים על העולם לבין מה שהסביבה שלנו מכירה על העולם.

זה דומה אולי קצת לכך שמזהים סטייה לא מובנת במסלולם של כוכבי לכת נצפים ולפי הסטיות הללו לומדים על מציאותו של גרם שמיים שטרם נצפה ולא הייתה לנו עליו הכרה ישירה.

רו"ד,

אנו נאלצים(?) להניח עולם כזה כדי להסביר איך זה שאנו מוצאים התאמה בין מה שאנו מכירים על העולם לבין מה שהסביבה שלנו מכירה על העולם.

בציטוט שלפנינו, ההדגשה על "נאלצים להניח" היא שלי, כי כאן מונחת הנקודה. אילוץ זה הוא יסוד ה"הנחה" האפלטונית שאינה מדויקת לפי עובדת ההויה הנכוחה. אין כאן אילוץ להניח את הבלתי מזוהה כמזוהה אלא להסתייע לשם לימוד להמחשה של "כאילו" או של "צוויי דינים".

"זה שאנו מוצאים התאמה בין מה שאנו מכירים על העולם לבין מה שהסביבה שלנו מכירה על העולם" הוא אולי חסד הווה הגדול ביותר לצד עקביות המאורעות [עליה הובא בשם ר"ג ז"ל כי זו הגזירת הכתוב הגדולה ביותר]. ממה שמזולתנו משתקפת לרוב הכרה זהה או עכ"פ דומה להכרתנו, הרי אנו מוצאים חבר לחיים ועזר כנגדנו [מעבר להתאמת זכר ונקבה פיזי] כדי להתפתח בדעת ובמעש. זה הרי נותן לזולתנו מעמד של אדם כמונו המתאחד עמנו עד כדי אהבת נפש ולא כחתיכת בשר רובוטית עם זוג עיניים [רעיון טומאת מת].

הבעיה היא שבמקום ליהנות מפלא בריאה זו המתחדש בכל רגע והמאפשר לנו לתכנן את חיינו לפיו, אנו מאליהים את הסיבתיות, הסטטיסטיקה, עולמות איזוטריים וכל שאר מראין טבין ומרעין בישין.

כאמור, כל שפיצול או המצאה [כמו האנשת הווה] משרת רק כלי המסייע למיקודינו, מה טוב. אך ברגע שנשכחת טפילותו של המסייע הטפל והופכת לעיקר, הרי לעוע"ז דמינו!