חיפשתי הבוקר משהו חדש ושונה. מצאתי את עצמי ב'מרכז'.
ת'שמעו, מה אני אגיד לכם?
פוניבז' של הציבור הדתי לאומי,
מה אני אומר פוניבז'? כולל חזון איש…
תשעים אחוזים מן הבחורים מגדלי זקן, (קבוע, לא זמני של דריי וואכען) הבחור עמו שוחחתי מנמק עובדה זו בכך ש'אנחנו היום בארץ ישראל, פטורים מהצורך לשפר את ההופעה, צורך שהיה מנת חלקן של ישיבות ליטא שלא יחושו נחותים לעומת הסטודנטים היהודיים בגימנסיות'.
מתוך עמדת האנתורפולוג, בריחוק מה, חשבתי רבות מה בינינו לבינם.
אני לא עומד לכתוב עכשיו משהו שיטתי ומסודר,
הרי בכל זאת הצום משפיע...
אני גם לא אחלק את העולם לטובים ורעים, בכדי להראות כמה טובים אנו וכמה טועים הם.
אם כבר, בנושאים רבים ההיפך הוא הנכון. (באופן טבעי התמקדתי בהשוואה בינם לבין ישיבות ליטאיות, לא בינם לבין החרדיות הכוללת. ואכן יש להם לא מעט נקודות זכות, בנושאים כמו: רצינות אישית, מוטיבציית לימודים ודרישה אישית מוסרית גבוהה, כל זאת לצד תודעת-דרך מוגברת, שלא ניתן למוצאה בחוגים אחרים)
אך היום, לכבוד ט' באב נצא נא מהמושגים של 'חרדים' ו'דתיים לאומיים', שניהם לדעתי כבר פסה, כמעט מונחים בלתי תקניים.(גם הם לא 'דתיים לאומיים', אלא כת תורנית סגורה הטוענת שהולכת בדרכו הנכונה ביותר של הרב קוק זצ"ל. להזכירכם, לפני כחמש שנים התפלג מתוכם נתח רציני ואיכותי, והקים לו את ישיבת 'הר המור', גם הוא טוען לכתר, איבת עולם נטושה בין הפלגים)
ובכן, להלן הפירמידה בנושא קינות לט' באב:(בקרב האשכנזים לפחות)
המעגל הראשון המתייחס לכך ברצינות הוא הציבור הליטאי ככל הנראה.
בתוכו – מעגל הישיבות, שלוש שעות של ישיבה על הקרקע עם ספר הקינות, אומרים ואומרים, כי כך מצוות היום. 'גדול המצווה ועושה'...
היום גיליתי את המעגל הפנימי יותר שכרגע לדעתי הוא הניצב בקצה הפירמידה, והוא ישיבת מרכז הרב. אומרים ואומרים, כי הם מרגישים משהו.
מאות איש ישבו שם הבוקר ואמרו קינות בכזו רצינות מבלי להתעייף או להוציא את הראש מן הספר, שלא לדבר על חילוץ עצמות כלשהו. בליבי הודיתי שגם במיטב הישיבות הליטאיות לא מצאתי כזאת.
הסיבות לכך ברורות לגמרי, מלבד הרצינות התהומית האופפת אותם בכל ימות השנה, יש לזכור כי העברית המליצית של הקינות מורגלת בפיהם יותר מאחרים, (ואכן הם כמעט לא זקוקים לקינות המבוארות למיניהן) גם הרקע התנ"כי של הקינות מוכר להם היטב. הם בעלי תודעה היסטורית חזקה, (אם כי מגוייסת)גם כל המונחים מתקופת המקרא והבית השני חיים ונושמים בקרבם גם כיום. ציון היא ציון, ירושלים היא ירושלים.
נו אז מה הפלא?
לכו גם אתם בשנה הבאה לחזות בפלא.
(אופס... מה אני אומר 'שנה הבאה'?
אם לשפוט על פי לוח המודעות של מרכז אין שום 'שנה הבאה'. כל מודעה הקשורה בנושא תשעה באב מדגישה את ההסתייגות: אם לא יבוא משיח...)
תוקן על ידי - אקדמאי on 7/18/2002 1:17:53 PM
נשלח ב-18/7/2002 13:09
תודה על רשמיך, אקדמאי
אני משער שיש אצלם קורטוב או הרבה יותר של רצון להוכיח ש"אנחנו לא פחות ממכם".
מחשבה עברה במוחי ללכת לקונן היום בבית כנסת ליבראלי.
אולי לביקורך הבא, אקדמאי!
נשלח ב-18/7/2002 16:49
בוגי,
אני לא מסכים.
זה נכון אולי לגבי דיקדוק במצוות, אבל לא לגבי דבר הקשור ישירות לאידיאולוגיה שלהם ולעולם המחשבה והרוח.
נשלח ב-18/7/2002 17:55
מי שלא מצא בישיבות הליטאיות את הנקודה הפנימית שח אבלות החורבן, סימן שלא חיפש.
בישיבות הליטאיות היום בוכים על חורבן הרוחניות של היום, על בעיות הזהות היהודית שיש היום ברחבי העם. על מה שאין הרגשה של חיבור לרוחניות. וזה עצם האבלות היום.
נשלח ב-18/7/2002 18:21
שניה,
אני כבר יאמין לך.
נשלח ב-18/7/2002 18:45
מהדו שיח שלכם מתחדש שניתן לבכות על החורבן בו בזמן שמעמיקים אותו.
אולי כדאי לשנן את קינת רציו [ללא קנאותו].
נשלח ב-18/7/2002 19:35
וטו
מדבריך משתמעת ביקורת עמוקה על עולם הישיבות.
וזו לדעתי ביקורת שאינה מוצדקת.
עולם הישיבות ממשיך לגדל תלמידי חכמים, ויראי שמים.
999 יוצאים בעלי בתים טובים, ואחד להוראה.
אם יש לך טענה, מוצדקת לדעתי, שתלמידי החכמים לפעמים אינם גדולים כל כך, ואינם מסוגלים להתנשא לפסגות כמו שאנו חפצים, וכמו שעם ישראל זקוק,
אזי צריך לזכור שהתלמיד פעמים רבות אינו יכול לעלות על הרב. והפסגות שאנו מחפשים הן בשמים.
במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-18/7/2002 20:17
מיימוני,
אני מתנצל על המשמעות הגורפת של דבריי [אולי ישמש הצום כתירוץ].
כוונתי הייתה אך נקודתית, נקודה שהזכרת.
אני מבקר את הסירוב העקשני לגדול עד לשמיים. מה שווה תלמיד אם שניהם, הרב והתלמיד, לא מנסים להגדילו [גדלות אמיתית ולא פורמאלית] עד לשמיים אף מעבר לרב. הבעיה היא שבדרך כלל שומר הרב על מעמדו כ"יודע כל" והתלמיד נהנה מה"הכשר" לעצלותו המחשבתית ולנוחות ההתעגנות ב"חממה" של רבו.
נשלח ב-6/2/2003 09:45
וטו
קראתי מאמר מהרב ש"ר הירש ז"ל על הנקודה שהעלית, סירוב הרב לאפשר לתלמיד להיות גדול ממנו. הוא כתב בנוגע לכך שבית הכנסת שקוראים לו בגרמנית 'שול' שבמקורו פירושו בית ספר, ראוי שלא יהיה רק בעת כנסת-התכנסות, אלא בית ספר ואגב כך הוא מתקיף את התופעה הנ"ל.
כך הוא כתב, "הטוב הדבר אשר עושים בני העם זה ימים לא מעט, הטוב להוציא תורת חיינו מהיכלה, לקרוא מדי שבת בשבתו דבריה באזני עדתנו, להפטירם בנביאים ולהשיבה אל מקום מנוחתה, ואין אחד שם לב לדבריה. קול הברה ישמע ההמון ועיניו לא תאורינה בזכרון כח מעשיה. לבבו לא ירגיש לנועם צדק משפטיה כי לא יבין מה תשמענה אזניו. הזה פרי קריאת תורתנו, הבזה תהיה דת עץ חיינו, הבזה חזק נתחזקה לעבוד עבודתה בימי חיינו אם רובי תורתנו להמוננו כמו זר נחשבו. מי יתן אשר בכל שבת ובכל יום קרוא מקרא תורתנו, יעמוד איש הביניים לאמר, כזה וכזה קראתם ושמעתם לכו עתה ותעשו כמו אמת, לא יתמהמהו עוד ולא יתפלא עוד בעיניהם דורש תורתם יום יום, לא יניעו עוד ראש, לא יפטירו עוד שפה על נפלאות תורתו, לא יריעו ולא יצריחו החוצה על חדוש מליצתו, יאבד יקר כבוד הרועים וצאן מרעיתם את חלקם ישבעו. הלא אבותינו חכמו והשכילו והעמידו מתורגמן לצד הקורא, ובכל שבת ושבת דרש החכם לבני עירו כי המצוה אשר צונו אלקים לא בשמים ולא מעבר לים תהיה, כי קרוב יהיה הדבר הכתוב באצבע אלקים והחתום ברוח אלקים, לקטנינו ולגדולינו בפינו ובלבבנו לעשותה. גם בכל יום ויום בקרב תפילתנו וקריאתנו, יקום בתוכנו, יקרא אל לבבנו, יכניס באזננו מה נדבר בשפתנו וכונת מעשינו בעבודתנו. לא על לא דבר קוראים בתי תפילתנו 'שולען', 'שולען' יהיו לגדולים כבתי ספר לקטנים."
נשלח ב-6/2/2003 10:01
וטו
רק עכשו שמתי לב שענית לי אז...
שמת, כהרגלך, את האצבע על הנקודה הבעייתית. מה קורה כאשר התלמיד עולה על רבו? מה קורה כאשר סף הידע משתנה, עד שאפילו תלמיד קטן עולה על רב גדול מבחינות מסויימות?
אלו שתי בעיות ידועות בדורנו.
אני משיב בהצהרת אמונה: אני מאמין שהתורה אינה יכולה להתקלקל. ניתן לתת לה פירושים מקולקלים, אך "לא תישכח מפי זרעו". ניתן תמיד להתבונן בה וללמוד אותה ולדעת להבדיל בין נכון ללא נכון, להעמיק לרדת אל סברות שנעלמו אולי מפי מעתיקי השמועה - אני משתמש במונח זה באופן הטכני הרגיל שלו, מוסרי הפרשנות.
צא וראה, האם לא זה היה מצבו של הרמב"ם, שהאמין כי הוא מחדש את המסורת הפרשנית האיזוטרית של חז"ל והנביאים? (עכשו יתקפו אותי על שאני משווה אותנו לרמב"ם...).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-6/8/2003 18:28
אקדמאי - לאן השנה?
נשלח ב-6/8/2003 18:45
וואלה,
באמת,
זו אחת ממעלותיו היחודיות של פורומינו, שהדיונים בו לא נס ליחם, ומתפרסים על פני שנים.
יש לך רעיון לאן השנה, בוגי?
אולי נקיים תפילה וקינות כאן בפורום, במנין וירטואלי?
תוקן על ידי - ווטו1 - 06/08/2003 23:18:02
נשלח ב-6/8/2003 21:23
חזרתי עכשיו משתי בתי כנסת והתחרטתי שהלכתי.
אני לא יכול לדבר עבור כל מי שהיה שם אבל יש בהחלט חלק גדול שאוירת ה'תשעה באב' לבד לא מספיקה להם אם אינה מתמלאת בתוכן אחר מאשר שמיעת ואמירת מילים שלא מתחברים אליהם.
תוקן על ידי - ווטו1 - 06/08/2003 23:20:31
נשלח ב-7/8/2003 14:42
כיון שאשכול זה נושא את שמי, אכתוב כאן את מחשבותי וחוויותיי לתשעה באב זה. הדברים נוגעים גם לנאמר באשכולות אחרים בנושא תשעה באב (שאת כולם קראתי עד כה).
דרשתו של מיימוני היא חשבון-נפש אורתודוקסי חרדי, וכמובן עם לפתן אנטי-קבלי וגלגולי, כי איך אפשר בלי.
אכן, ישנה בעיה בהתנהגותנו ביום זה, ישנה בעיה בהתנהגותנו בכל השנה, ישנה בעיה בקינות, וישנה גם בעיה ב'קיקיו-קינות' החדשות.
אכן תשעה באב הוא יום בעייתי, המזמן דיונים פוליטיים, חברתיים והיסטוריים. מכל המועדים האחרים רק אותו חובטים בשוטים של אקטואליה, ובסכיני חשבון נפש לאומי וחברתי. דומה שהרשות נתונה לעשות בו כרצוננו, כי אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו כבר נסגור את החשבון.
הייתי כבר בקטעים האלה. 'מרד קינות', דיאלוגים ופיוס, קבוצות דיון, כיכר רבין וקבר רבין. השנה החלטתי - לא עוד.
אעשה לי תשעה באב בלי להתבשל במיץ של עצמנו, אני רוצה תשעה באב צמחוני כזה, מזין ובריא יותר.
איכה אותה איכה, והקינות אותן קינות, וביום הזה מתחברים לגורל היהודי, לעבר ולא להווה, להיסטוריה ה'בכיינית' שלנו (כהגדרת ההיסטוריון סאלו ברון). כל המטען הרגשי של הסבל ההיסטורי היהודי מתנקז ליום זה, וזה מספיק, וזה הרבה, זה אפילו מידי הרבה, ואני מודה, שכמי שמתעסק בהיסטוריה אני לא עומד בעומס, זולגות הדמעות מעצמן.
אין כמו שירת ימי-הביניים המדהימה לבטא את עברינו ואת סבלינו. ולמרות שחלפו אלף שנה מאז שנכתבו הקינות, עדיין אין כמותן לשיקוף מחשבת זמנם, ומחשבת הזמן היהודי המיתי, וללמדנו שבזיכרון הקולקטיבי היהודי אין כל חדש, וטוב שכך.
הקינות נועדו לקריאה, למחשבה ולעיון, והן כבר שואלות במקומינו: איכה? הכיצד? למי עוללת כה? קינה טובה היא גם שאלה טובה.
כך ר' מאיר מרוטנבורג: משה ואהרון בהור ההר, אשאלם היש תורה חדשה בכן נשרפו גלילייך? גדע ללוחות ועוד שנה באיולתו, לשרוף באש דת, הזה תשלום כפלייך? 'אתמה מאד על מאור היום' זועקים הקליר ורבי קלונימוס, וזה מספיק. תשע קינות 'ציון' האחרונות, כולן רומנטיקה ימי-ביניימית טהורה, והן מספיקות בכדי להבין מהו געגוע לנוף האוריינטלי הארצישראלי, לאדמה שאנו דורסים מידי בוקר בגלגלי מכוניותנו.
מותר לנו פעם בשנה להתעלות מעל לציניות. השנה לא אפשרתי להווה לקלקל לי את העבר.
כן מרכז ברב מייצגת קו המביע התיחסות רצינית אולי באופן תהומי לכל נושא המקדש .התיחסות זו נובעת מאותו יסוד מכונן של ישיבה זו יסוד אידיאי,בו קדושת הארץ תופסת מקום נכבד ומרכזי .קדושה זו מ מאצילה גם על ההתיחסות הקונקרטית לחורבן המקדש.. לעיתים אני תוהה האם ישיבות הבת של מרכז הרב גם אם יתכחשו לכינוי זה של ישיבות"בת" המתמחות בעבות השם אינטגרטיבית..נדמה לי שזה הביטוי המתאים, כלומר עבודת השם הכוללת לימודי חסידות לימודי מהר"ל וגם אבל בדגש על גם , לימודי גמרא בעיקר בבקיאות אינו פועל יוצא הנגזר מאותה תובנה בסיסית של יחוס מימד מטריאלי לקדושת הארץ.."אשמח" נו מילא.. בתשעה באב..דל מהכי שמחה.. לתגובות חכמי הפורום.
