|
|
| נשלח ב-3/8/2005 01:28 |
 |
| |
ירוק, ירוק, אהבתיך - לורקה (שירה)
במסגרת חידוש פני הפורום בתחום השירה - הרשו נא לי לחלוק איתכם אהבה ישנה. פדריק גרסיה לורקה.
לורקה היה משורר בספרד. המחצית הראשונה של המאה העשרים? נרצח בגיל יחסית צעיר, כנראה ממניעים פוליטיים.
כתב די הרבה, אבל מה שאני מכיר ומה שאני אוהב הוא הסגנון הצועני שלו. הוא תורגם בעיקר בידי מתרגם (אולי גם משורר) ישראלי ששכחתי את שמו. יש, אם אני זוכר נכון, שתי הוצאות של שירים שלו. אבל התירגום היפה ביותר נעשה על ידי משורר אחר: פנחס שדה.
המעניין הוא ששדה כלל את התירגום בתוך ספר ילדים קצר שחיבר, למעשה אוסף של שני סיפורים, הגנב ו"מטמון הזהב". את הראשון הוא הרחיב לאחר מכן והוציא מחדש. אבל זה נושא אחר וידובר בו בפעם אחרת (ונראה אם אתם יודעים מהיכן לקוח המשפט המסיים הזה...).
אני מתנצל מראש. נושא השיר לא כל כך מתאים כנראה לחרדים. אבל העוצמה הנפלאה שבשירים שלו... לצערי, בנוסח של פנחס שדה אין את כל התירגום. זה מה שיש:
ירוק, ירוק, אהבתיך.
רוח ירוק, אילן ירוק.
סירה אשר בים תשוט
סוס שעל ההר ישעט.
על המרפסת נערה.
חולמה לה, צל עלי מתניה.
ירוק עורה, שערה ירוק
מבט עיניה כסף קר.
ירוק, ירוק, אהבתיך!
לאור ירח צועני
אותה יראה כל העולם
אבל מאומה לא תראה היא
ירוק, ירוק, אהבתיך!
כוכבי ענק צחורים, קפואים
עם דג העלטה יבואו
יגזורו את נתיב השחר.
התאנה המחוספסת
את הרוחות לה מלטפת
וכמו חתול זועם, ההר
בלאט זוקף חודיו למעלה.
אך מי זה בא, ומהיכן?
העלמה על המרפסת
ירוק עורה, שערה ירוק
חולמת על הים המר...
עד כאן תירגם פנחס שדה, וזה מה שיש בידי.
מקווה שנהניתם.
אה, כן, לורקה חיבר ספרון קצר על סגנון השירה הצועני, שתורגם בעצמו לעברית.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2005 02:23 |
|
| |
לדעתי זהו שיר געגועים להייד פארק, הירוק ירוק, שהופך כעת לתכלת כמו הים המר. בקטע שלא תורגם, הוזכרו ארנון וסודרי.
(מחקתי את החתימה...)
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2005 03:07 |
|
| |
ומדוע החתימה היא ירוק ירוק?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2005 06:12 |
|
| |
ואביה ירוק ירק
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2005 09:22 |
|
| |
.
מימוני:
אייקון זוקף בהנו בהערכה (שהוא, כמובן, ירוק!)
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2005 09:49 |
|
| |
אם כן, הריהו השיר במלואו, בספרדית (תהיה, כנראה, בעיה קלה עם התוים שאינם קיימים באנגלית):
ROMANCE SONÁMBULO
Verde, que te quiero verde.
Verde viento. Verdes ramas.
El barco sobre la mar
y el caballo en la montaña.
Con la sombra en la cintura,
ella sueña en su baranda
verde carne, pelo verde,
con ojos de fría plata.
Verde, que te quiero verde.
Bajo la luna gitana,
las cosas la están mirando
y ella no puede mirarlas.
Verde, que te quiero verde.
Grandes estrellas de escarcha
vienen con el pez de sombra
que abre el camino del alba.
La higuera frota su viento
con la lija de sus ramas,
y el monte, gato parduño,
eriza sus pitas agrias.
Pero, ¿quién vendrá? Y ¿por dónde?
Ella sigue en su baranda
verde carne, pelo verde,
soñando en la mar amarga.
Compadre, quiero cambiar
mi caballo por su casa,
mi montura por su espejo,
mi cuchillo por su manta.
Compadre, vengo sangrando
desde los puertos de Cabra.
Si yo pudiera mocito,
ese trato se cerraba.
Pero yo ya no soy yo,
ni mi casa es ya mi casa.
Compadre, quiero morir
decentemente en mi cama;
de acero, si puede ser,
con las sábanas de holanda.
¿No ves la herida que tengo
desde el pecho a la garganta?
Trescientas rosas morenas
lleva tu pechera blanca.
Tu sangre rezuma y huele
alrededor de tu faja.
Pero yo ya no soy
ni mi casa es ya mi casa.
Dejadme subir, al menos,
hasta las altas barandas;
¡dejadme subir!, dejadme,
hasta las verdes barandas.
Barandales de la luna
por donde retumba el agua.
Ya suben los dos compadres
hacia las altas barandas.
Dejando un rastro de sangre.
Dejando un rastro de lágrimas.
Temblaban en los tejados
farolillos de hojalata.
Mil panderos de cristal
herían la madrugada.
Verde, que te quiero verde,
verde viento, verdes ramas.
Los dos compadres subieron,
El largo viento dejaba
en la boca un raro gusto
de hiel, de menta y de albahaca.
¡Compadre! ¿Dónde está, dime?
¿Dónde está tu niña amarga?
¡Cuántas veces te esperó!
¡Cuántas veces te esperara,
cara fresca, negro pelo,
en esta verde baranda!
Sobre el rostro del aljibe
se mecía la gitana.
Verde carne, pelo verde,
con ojos de fría plata.
Un carámbano de luna
la sostiene sobre el agua.
La noche se puso íntima
como una pequeña plaza.
Guardias civiles borrachos
en la puerta golpeaban.
Verde, que te quiero verde.
Verde viento. Verdes ramas.
El barco sobre la mar.
Y el caballo en la montaña.
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
