יאיר שלג(במעגלי-צדק 5)-ניו-יורק וירושלים

.


המאמר התפרסם בגליון "במעגלי-צדק" מספר 5. תגובה לו התפרסמה בגליון 6, שיצא לקראת י"ז בתמוז. גליון 6 טרם הועלה לרשת.




ניו יורק וירושלים
(יאיר שלג)

רבים מאנשי "כלכלת השוק" – שרי ופקידי אוצר, מנהלי חברות וכל שאר המרוויחים יפה מתאגידי הענק – מודעים לבעייתיות המוסרית של השיטה שבה הם דוגלים; השיטה שבה יותר ויותר הון נצבר אצל בודדים או שכבות מיעוט, בעוד הכנסתם של אנשי השכבות הרחבות הולכת ומצטמצמת (בין היתר, כדי שהעשירים, בעלי החברות, יוכלו להרוויח יותר). לכן, אחת הטענות הפופולריות אצלם להצדקת דרכם היא הטענה הגלובלית: אולי זו לא השיטה הכי צודקת, אבל, מה לעשות, כך העולם בנוי היום, ומי שינהג אחרת יידחק לשוליים. אם, למשל, נחליט שאנחנו מעדיפים להגדיל את הגרעון במקום לקצץ בתקציבי רווחה, "השוק העולמי" יעניש אותנו בדירוגי אשראי נמוכים, וכך ניפגע כלכלית.

אצל חלק מהטוענים כך יש לא מעט צביעות, שכן רבים מהם באים ממחנה פוליטי שבתחום המדיני מבטא עמדות ימין הקוראות להפגין עמדה זקופת קומה ולא להיכנע ללחצים בינלאומיים. מדוע, אם כן, ראוי להיכנע ללחצים כאלה בתחום הכלכלי? ודוק: ודאי שאי-אפשר להתעלם לגמרי מהזירה הבינלאומית, אבל האם ראוי להיכנע ללא תנאי לתכתיבים? יתר על כן: המציאות מוכיחה שהמורדים בתכתיבי הכלכלה הגלובלית לעתים דווקא יוצאים נשכרים. כך, למשל, ארגנטינה נקלעה למשבר כלכלי וחברתי קשה בשנים שבהן נכנעה לתכתיבי קרן המטבע הבינלאומית לקצץ ולקצץ, וחס ושלום לא להגדיל גרעון, ודווקא בשלוש השנים האחרונות, כאשר העזה "למרוד" בתכתיבים הללו, היא מתחילה לצאת מן המשבר.

אבל את הטענה הגלובלית צריך לתקוף מעיקרה – לא רק בנימוקי צביעות או ריאליות. אם תפישת עולם מסויימת היא פגומה מבחינה מוסרית (והרי עצם ההיזקקות לטענת "זה מה שיש" מסתירה מאחוריה את ההודאה בפגם המוסרי), העובדה שכל העולם נוהג כך אינה מכשירה אותה. אדרבה, אולי ראוי להתחיל ולהיאבק נגדה, ולהציב אלטרנטיבה; לא רק במישור המקומי, אלא גם במישור הגלובלי.

דומה שנקודה זו עצמה צריכה להיות חלק מהאתוס היהודי של התייחסות לכלכלה הגלובלית. הרי נדבך מרכזי באתוס היהודי, לכל דורותיו, הייתה הנכונות למרוד בתפישות העולם הרווחות באותה תקופה למען ערכי נצח. החל מאברהם העברי (שכידוע, לפי המדרש נקרא כך משום ש"כל העולם מעבר אחד והוא מן העבר השני"), שמרד בתפישות האליליות של דורו בשם תפישת האל האחד, בורא העולם – ועד החשמונאים, שמרדו בתרבות הגוף והערצת הגוף של יוון. חלק מרכזי בגאווה היהודית היא בדיוק עובדה זו: שהעם היהודי הקטן לא היסס למרוד בתרבויות גדולות וחזקות ממנו – לכל הפחות מרידה בנטייה שלהן להפוך לערכים מוחלטים, גם אם לגיטימי לאמץ יסודות טובים בהן ולהטמיע אותם בתוך האתוס היהודי (כפי שראוי לעשות גם כלפי הצדדים החיוביים של הכלכלה החופשית).

גאוותנו הייתה על ההנגדה בין "אתונה וירושלים", והיום, כך נראה, אנחנו צריכים להוביל הנגדה בין "ניו יורק וירושלים": לא לקבל את תרבות הסגידה לאלוהי הכסף ולעגל הזהב, המוכתבת מה"וול סטריט", הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, אלא לדבוק בתרבות שהאדם וכבודו במרכזה. כמה מצער אפוא שאפשר לשמוע רבנים זועקים את זעקת משה ומתתיהו "מי לה' אלי" ביחס לחילול שבת או פינוי ישובים, אבל אינם מבינים שהמאבק האמוני וההרואי האמיתי שנתבע לו דורנו – אכן, דווקא ברמה כלל-עולמית - הוא המאבק באלילות ההון. לעתים, לא רק שאינם מבינים זאת אלא, למרבה הבושה, הם מבטאים בעצמם תמיכה בתפישת העולם הקפיטליסטית (אולי מתוך תפישה פשטנית שכל מה שהשמאל החילוני מתנגד לו, ראוי לתמוך בו).

גם הקומוניזם היה תיאוריה יפה והומניסטית "על הנייר", אבל הנסיון לממש אותו במציאות התגלגל לדיקטטורת ענק אכזרית. זה דינו של כל "איזם", המבקש להנדס את החברה לפי עקרונות מופשטים ואינו בוחן את יישומם בפועל, וכן את איזונם מול ערכים וצרכים אחרים. כדי לקבוע יחס נכון כלפי כל תפישת עולם, צריך אפוא "להפשיט" אותה ממחלצותיה היפות ומהרטוריקה הרמה, ולבחון אותה במבחן המציאות – כיצד היא מתממשת מול בני אדם בשר ודם. במבחן הזה נראה שמאחורי כל המלים הרמות על "כלכלה חופשית" (שהיא, בתפישת עולם זו, לעולם רק החופש של בעלי ההון להרוויח יותר, אבל לא החופש של העובדים להתארגן כדי לשמור על זכויותיהם) מסתתר יעד אחד בלבד: היעילות. הכל נמדד במבחן היעילות, ומה שלא יעיל דינו להיכחד. זו תפישה דרוויניסטית איומה, שאינה שונה ביסודותיה (גם אם כמובן לא ברמת האכזריות בפועל) מתפישת העולם הנאצית. בחברה מתוקנת אי-אפשר כמובן להתעלם ממבחן היעילות ובוודאי שאין להשלים עם ניצול מדיניות רווחה על-ידי מי שפשוט אינם רוצים לעבוד. אבל מדד היעילות חייב להיות רק אחד הערכים, היעדים והמדדים של המדיניות הכללית – לצד שיקולים כמו כבוד האדם, יכולותיו, וכדומה. בוודאי שהוא איננו יכול להיות קריטריון בלעדי.

אחת הטענות הרווחות בפי אנשי "כלכלת השוק" היא שככל שעוגת הייצור הכללית תגדל, כך יגדל הנתח ממנה שיקבל כל אחד. על הנייר, יש הגיון בטענה הזו, ולכן יש בה, למשל, כדי להצדיק עבודת שכירים קשי-יום במפעלי "נייקי" או תאגידים אחרים בארצות העולם השלישי – בנימוק שעם כל תנאי הניצול שהם עובדים, הרי מצבם שופר לעומת מצבם לפני כניסת התאגידים. אבל מבחנה הגדול של התפישה הוא כאשר היא עומדת בפני דילמת מתן "נתחי עוגה" למי שאינם עומדים במבחן היעילות. כאן מתגלה לאחרונה השקר העומד מאחורי טענת "הגדלת העוגה", כאשר אנשי האוצר מעוניינים להפריט לא רק תחומי עיסוק רווחיים, אלא גם תחומי רווחה – כמו המתנ"סים (בארה"ב אפילו מדברים לאחרונה על הפרטת הביטוח הלאומי, "שאינו יעיל", ומן הסתם הקולות הללו יגיעו בקרוב גם לכאן).

הרי ברור לגמרי שתחומי הרווחה הם במהותם תחומים "לא יעילים". אין בהם הכנסות אלא רק הוצאות. אם יש אמת בטענה שהגדלת העוגה תאפשר נתח גדול יותר לכל אחד, מבחנה בדיוק ביחס לשירותי הרווחה; הגדלת העוגה צריכה להגדיל את תקציבם של שירותי החינוך, הבריאות, העזרה הסוציאלית. במקום זאת, אנחנו כמובן נתקלים כל הזמן בהקטנה דרסטית, הולכת ונמשכת של התקציבים האלה, עד לרעיון העוועים של הפרטת המתנ"סים. למה? משום שאנשי כלכלת השוק לא באמת מעוניינים בהגדלת העוגה לכלל האוכלוסיה אלא בהגדלת העוגה לעצמם. כלומר, לצמצם את השירותים שהמדינה מעניקה, כדי שיצטרכו לשלם פחות מסים ובכך יאפשרו לעצמם יותר "הכנסה פנויה", שבה יקנו לעצמם הרבה יותר שירותים באותם תחומים שהמדינה תלך ותזניח.

אומרים לנו ש"אין כסף". אבל אם נעלה את המסים לבני המאיונים העליונים, ששכרם ממילא בשמיים, יהיה יותר כסף. ולמה לא מעלים את המסים לאותן שכבות? כי חוששים שהללו יברחו לארצות שבהן המסים נמוכים יותר. כלומר, הבעיה אינה דווקא היעדר הכסף אלא רמת הסולידריות החברתית של המאיונים העליונים. האמנם בשכר של חצי מיליון שקלים בחודש, לא ניתן לגבות מס של 50 או 60 אחוז?

מה שדרוש איננו, כמובן, חזרה לתפישת עולם קומוניסטית ריכוזית, שבה הכל נשלט בידי המדינה. דרוש איזון הרבה יותר רגיש בין "כלכלת השוק" והצרכים החברתיים. הבסיס אכן צריך להיות החופש הכלכלי, חופש היוזמה והעשייה. אבל במקביל לו, חייבת להיות מערכת רגולציה (חקיקה ותקנות) הרבה יותר מחמירה מזו הקיימת כיום (שגם נגדה, כמובן, מתלוננים בעלי ההון בשם הפגיעה בעקרונות החופש הכלכלי) – כדי לשמור על האינטרס הציבורי.

כלכלה של חברה מודרנית צריכה להיות בנויה, במידה מסויימת, כמו קיבוץ: כל אחד משתכר כפי יכולתו, אבל מקבל לא רק לפי פרנסתו אלא גם לפי צרכיו. וכך, המובטל החולה יקבל בצדק מהקופה הציבורית יותר מהעשיר הבריא, אם כי כאמור יש כמובן הצדקה להיאבק גם במתחזים ומנצלי השיטה, המסוגלים לעבוד אבל אינם עושים זאת כדי ליהנות מעמלם של אחרים. אמנם, בניגוד לקיבוץ, כמובן שלא כל ההכנסות יעברו לקופה הציבורית, אבל יש בהחלט הצדקה שברמות שכר גבוהות מאוד גם נטל המס יהיה גבוה מאוד. ואולי כדאי למדינות המערב גם להתחיל לתאם ביניהן את שיעורי המס, כדי למנוע מצב שאנשים ינצלו הפרשים כדי להתחמק מתשלום מס במדינה מסויימת. אופציה נוספת: העשירים מעוניינים לא רק בכסף, אלא גם במעמד חברתי. ניתן אפוא להוקיע חברתית את אותם עשירים שיאיימו בהוצאת כספם מהמדינה בתגובה להעלאת שיעורי המס.

עידן של הפרטה, שבו החלשים נזנחים יותר ויותר לגורלם (או, לכל היותר, לרצונן הטוב של עמותות צדקה), אין פירושו רק ש"החברה נחלשת", אלא שיותר ויותר אנחנו חיים במסגרת שהשם חברה כלל לא מתאים לה, ולכל היותר מדובר באוסף של אטומים בודדים המשייטים זה לצד זה באותה מסגרת. לחברה הנמצאת במצב עימות קיומי מתמשך כמו החברה הישראלית, המצב הזה הוא לא רק סכנה לחלשים אלא לחברה כולה. אם תובעים מהחלשים להיות מוכנים לסכן את חייהם למען הכלל במלחמה, הם יהיו מוכנים לעשות זאת לאורך זמן רק אם יידעו שגם העשירים מוכנים לסכן את הונם למענם.

בגלל אכזריותה המחריפה, המאבק נגד "כלכלת השוק" בצורתה הקיצונית (זו שאינה מאוזנת ברגולציה וערכי סולידריות חברתית) הוא עניין כמעט דטרמיניסטי. בוא יבוא, גם אם קשה בדיוק לחזות מתי. המטוטלת העולמית תשנה במועד זה או אחר את כיוונה. האם לא ראוי שבני העם היהודי, שלמרות גודלו המצומצם הניף גם בעבר את נס המרד ב"עגלי זהב" קודמים, יובילו גם הפעם את המאבק? אם נעשה כך, גם בעוד אלפי שנים יזכרו ההיסטוריונים את דורנו כדור שבו שוב הניפו היהודים את נס המרד בהשקפה האלילית הרווחת, ממש כשם שעשו זאת אבותיהם לפני אלפי שנים.



הכותב הוא חבר מערכת "הארץ" וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

ולא זו בלבד, אלא שמגזר אנשי הרוח חי ישירות ועקיפות מקופת המיסים - וע''כ עושק את הדלים והעניים.

דוגמא: כולכם שמעתם בוודאי על המגזין ארץ אחרת המודפס על נייר יקר. ובכן הוא אינו ממומן על ידי הפרסומות או על ידי הקוראים, אלא בעיקר ממענק על ידי מספר קרנות הממומנות מכספים שהוצאו מבסיס המס (בעיקר לפי סעיפים 61 ו- 503 לפקודת המס האמריקאית כמו כן על בסיס עקיפה של חוקי מס העזבון) - והרי לפניכם משוואה פשוטה: מליארדי דולרים בשנה נתרמים בארה''ב למטרות המשרתות את השכבות העשירות ואת טעמם התרבותי, תוך כדי עושק השחורים וההיספנים. לתשומת לבם של כל הארגונים הנהנים מתמיכת שתי'ל, הקרן החדשה לישראל, קרן אבי חי ועוד.

מוזר, אני דוקא משלם בעד המגזין...

לכשתגמרו להוציא קיטור, תפסיקו את הדמגוגיה ותתפנו לדיון עניני, תודיעו לי.

את חלקי לדיון העניני תרמתי בשאלות המשיקות להנחות היסוד של שלג. במקום שאתקוף את שלג על כך שהוא לא עסק בשאלות יסוד אלו, בחרתי להציב את השאלות הללו לדיון.

ההפניה לשאלת מימון ארץ אחרת מריהה אמנם כטיעון אד אמינם, אך נוגעת ישירות בשאלה של חלוקת המשאבים הציבורים, ועל צביעותם של הפופוליסטים הדורשים הטלת מיסוי גבוה יותר על הסקטור היצרני ללא מוכנות להידוק חגורה במה שנוגע לתחומים היקרים לליבם - מה גם שתחומים אלו ממונים ברובם ישירות ועקיפות על ידי המגזר המושמץ. הצדק הישר מכתיב שמי שדורש מיסוי גבוה יותר, בל ירשם עם כמלכ''ר עם מס הכנסה ובכך יגרום שהתרומות לא יבואו על חשבון המגזר הציבורי והשכבות החלשות. ובטוחני, שקוראי ארץ אחרת, ואני בתוכם ישלמו בשמחה את 42% הנוספים (הנ''ל אמור גם לגבי שכ''ל אוניברסיטאי, קונצרטים וכ'ו).

ועכשיו לחלק העובדתי: אתה משלם בעבור חלק קטן ביותר מהוצאות המגזין הממומן בחלקו על ידי קרן אבי-חי שנוסד על ידי תרומה נדיבה של סנפורד ברנשטיין מייסד בנק ההשקעות הנקרא על שמו. התרומה הנ''ל לא נתרמה מכספו של ברנשטיין לאחר מס, ומר ברנשטיין לא החשיב את סכום התרומה בבסיס המס שלו. בפועל, על כל דולר שהוא נתן, משלם המיסים האמריקאי החזיר לו 42 סנטים (בהתחשב בדרגת המס האפקטיבית בניו יורק).
http://www.acheret.co.il/bin/en.jsp?enPage=ArticlePage&enZone=AboutUs

יתר על כן, תרומתו ניתנה גם במסגרת תכנון מס עזבון (אם כי קשה לחשב את התרומה המדוייקת של תושבי הרלם - שכן מר ברנשטיין יכל לבזבז את כספו בטרם מותו - אבל בהנחה שהכסף הנ''ל היה נכלל בעזבונו, אז הממשל האמריקני היה מקבל עוד חמישים סנטים על כל דולר - שכן המס האפקטיבי האמריקני על כל דולר לאחר מס עזבון הוא בערך 92 סנט לתושבי ניו יורק).



תוקן על ידי - רב_סיינפלד - 07/08/2005 19:30:31

רב-סיינפלד,

לכשאפנה, אי"ה, אשתדל להתיחס לחלק, לפחות, מן הנקודות שהועלו כאן. בינתיים רציתי רק להתיחס לדברים שכתב סיינפלד. אם כן, אין מחלוקת על העובדות בדבר מימונו של "ארץ אחרת" מתרומתו של מר ברנסטין המנוח (ובכך נפתרה לי גם תהיה שתהיתי מאז ראיתי את כתב העת הזה לראשונה). המחלוקת היא רק בדבר הטענה שהתרומה היא בגדר עושק שחורים והיספנים, מאחר שהיא מזכה בפטור ממס הכנסה בשעור של 42%. טענה זו היא , לענ"ד, דמגוגיה פשוטה. זאת משני טעמים: ראשית, הכסף הוא כספו של מר ברנסטין ולא של הממשל האמריקאי, מדינת ניו-יורק או כל גורם אחר, למיטב ידיעתי מר ברנסטין הרויח אותו ביושר ושום עושק לא נכנס לתמונה בשום שלב. למעשה, על פי הגישה שהציג כאן סיינפלד קודם (לפיה אין להעניש את המצליחים במסים גבוהים, כפי שמציע שלג), אולי דוקא לקיחת הכסף לקופת ה-IRS היא העושק האמתי (וכאן אנו רואים עולם הפוך: סיינפלד קורא למסוי גבוה ואילו אני מגן על זכותם של העשירים על ממונם). שנית, גם אם נקבל את מערכת המסוי כנתון ונראה את כספו של מר ברנסטין כגבוי ומונח למפרע בקופת האוצר, עדיין אין זאת אומרת שהוא היה משמש לשפור מצבם של השחורים וההיספנים. למעשה, בהינתן תפישת העולם של הממשל האמריקאי הנוכחי, סביר יותר שהוא היה משמש למימון תוכניתה של נאס"א למשלוח אדם למאדים תוך 25 שנה (או לפחות לשפיכת מיליארדים כדי לקבל הזדמנות נוספת לסכן אסטרונאוטים על סיפונה של גרוטאת החלל), למימון סיוע צבאי למדינות "טובות" כמו מצרים, נניח, להטבות לחברות נפט וגז, או - הכי סביר - פשוט להנחות נוספות במס לעשירים, שאינן מותנות בתרומה למטרות חיוביות כלשהן. כסף בקופה אינו מיועד למטרה מסוימת, וממילא אינו נגזל ממנה אם אינו מגיע לקופה. השחורים וההיספנים משמשים כאן רק כדי לפרוט על המצפון, ומכאן הדמגוגיה שבטיעון.

הטיעון בדבר מימונו של "ארץ אחרת", שאינו רק מריח מאד הומינם אלא הוא ממש אד הומינם, הזכיר לי קצת את הטיעון הימני הותיק לגבי ארגוני שמאל שאין להתיחס אליהם כיון שהם ממומנים בידי האיחוד האירופי ושאר נוצרים שונאי ישראל (בניגוד, כמובן, לארגונים הממומנים בידי נוצרים אוהבי ישראל), והוא מעיד, במחכ"ת, שגם מכונת קרח עלולה להתלהט לפעמים.

כשיאיר שלג כותב שהשיטה הקפיטליסטית והגלובליזציה כרוכות בעוולות היינו מצפים שיצביע על אלטרנטיבה, דהיינו לשיטה שבה העוולות האלה אינן קיימות. היינו גם מצפים שיַראה שהשיטה המוצעת משיגה תוצאות. הצרה היא ששיטות האחרות שנוסו לקו בעוולות קשות הרבה יותר והתוצאות שהן משיגות גרועות ביותר. לנגד עינינו ממש פורחות עכשיו מדינות כטאיוואן, סינגפור ודרום קוריאה שאך לפני שנות דור או שניים היו בעולם השלישי. הפריחה הזו מתבטאת ברמת חיים, רמת השכלה ורמת בריאות גבוהות הרבה יותר ממה שהיו אך לפני שנים ספורות. כל ההישגים האלה הם תוצאה של אימוץ כלכלת השוק. מדינות אחרות במזרח אסיה שבחרו בכלכלה מתוכננת בבעלות ציבורית נשארו עניות, וכמה מהן מנסות עכשיו להנהיג רפורמות שעיקרן ביטול התכנון ועידוד הבעלות הפרטית.

גם פריחת המערב שהחלה עוד לפני המהפכה התעשייתית קשורה לאימוצה של שיטה זו שנקראת בארצנו בשם קפיטליזם חזירי.

למרות עוולותיה הנוראות של השיטה הזו אנחנו רואים שהעם היהודי מעדיף לחיות בצפון אמריקה, במערב אירופה ובישראל שבהן קיימות גירסאות שונות של כלכלת השוק, ואלה גם המדינות שבהן היהודי נהנה מרמה טובה של חופש דת.

מצורף קובץ

.

מצורף קובץ

.

מצורף קובץ

.

מצורף קובץ

.

מצורף קובץ

.