אבטיח, תשעה באב, תשס"ו

בא לו שמואל יוסף מבוטשאטש וקרא את הסיפור והזיל דימעה נוספת. מתוך כל אותן הדמעות עתידין אנו למלוח את הלויתן לעתיד לבוא.

שכן,


מיכי

איזה יופי

הקפצה - מעניני דיומא

השכן

השכן

איקון ירוק.

בבנין עירנו
ובשיבת ישראל למקומם -
ננוחם!

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

שכני הטוב.
אתה קרובו של ש.י. צצקס או רק שכנו

אוי מה היה לנו.....

קִינָה עַל חֻרְבַּן גּוּשׁ קָטִיף וּצְפוֹן הַשּׁוֹמְרוֹן, בִּמְלֹאת שָׁנָה לַחֻרְבָּן הרב דוד דרוקמן, רב העיר קרית מוצקין מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מָיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיִל עַל יִשּׁוּבֵי הָרְצוּעָה. נְוֵה דְּקָלִים הָרִאשׁוֹנָה אֵלֶיהָ הַצּוֹרֵר עָלָה הָפְכָה לְעִיֵּי חֳרָבוֹת בִּפְקֻדַּת הַמֶּמְשָׁלָה. מִי יִתֵּן וְלֹא הֵאִיר אוֹר הַבֹּקֶר הָאָיֹם הַיְאֻמַּן כִּי יְסֻפַּר כִּי בָּאנוּ עַד הֲלוֹם. עִם שַׁחַר פָּרְצוּ שְׁלִיחֵי שָׁאוּל מוֹפָז, אָרִיק שָׁרוֹן וְהֵנִיפוּ גַּרְזֶן רֶשַׁע עַל בֵּיתִי בִּכְפַר דָּרוֹם. מִי יִתֵּן וְלֹא רָאִיתִי אֵיכָה בָּאוּ לְהַשְׁמִיד כְּשֶׁפִּקֵּד מֹשֶׁה קָרָאדִי עַל כִּבּוּשׁ מוֹשָׁב גָּדִיד. בְּבוֹא לוֹבְשֵׁי שְּׁחֹרִים עִם סֵמֶל הַ"מְדִינָה" בִּשְׁעוֹט "צְבָא הַהֲגָנָה" לְנַפֵּץ אֶת עַצְמוֹנָה. מִי יִתֵּן וְלֹא נִבְחַר יוֹנָתָן בַּשִׂיא, מֵעוֹלָם וְלֹא שִׁתֵּק זְאֵב בּוֹים אֶת צְלִילֵי שִׁירַת הַיָּם. אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא וְאַל תִּשְׁכַּח אֲשֶׁר אֵרְעַנִי בִּפְשׁוֹט אַלּוּף דָּן חָלוּץ עַל בָּתֵּי נֵצֶר חַזָּנִי. מִי יִתֵּן וְלֹא טִּמְאוּ עַם דּוֹמִים לַחֲמוֹרִים אֶת "מִקְדָּשׁ מְעַט" שׁוֹמֵם בְּעִיר טְהוֹרָה נְצָרִים. מַצְפּוּן הַחַיָּלִים עִקֵּר אֶלְעָזָר שְׁטֶרְן הַמַטִּיף כְּשֶׁגָּרְרוּ מִתְפַּלְּלִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת בְּקָטִיף. מִי יִתֵּן וְלֹא אִשֵּׁר שׁוֹפֵט בָּרָק, חֹק נֶאֱלָח וְעוֹדֵד אֶת דָּן הַרְאֵל לְכַבּוֹת אוֹרוֹת בְּדֹלַח. אֵיכָה אוּכַל וּבִכְאֵבִי לֹא אֶזְכֹּר אַרְיֵה שָׁאַג נַהֲמַת הַבּוּלְדוֹזֶר אֲשֶׁר נִתֵּץ בָּתֵּי מוֹרָג. מִי יִתֵּן וְלֹא שׁוּחֲדוּ השֻּׁתָּפִים הַמּוּעָדִים וְשָׂמַח אֵהוּד אוֹלְמֶרְט בִּנְפוֹל גַּנִּים וְגַּם כַּדִּים. אָנָּא ה' מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ נָא הַבִּיטָה וְהַשְׁקִיפָה שְׂרֵפַת בָּתֵּי מִדְרָשׁ בִּשְׂלָו בִּכְפַר יָם וּבְקָטִיפָא. מִי יִתֵּן וְלֹא אֵרְעוּ אוֹי נָא לִי וְאַלְלַי חֻרְבַּן דּוּגִית וְנִיסָנִית וְגֵרוּשׁ אֱלֵי סִינַי. וְלֹא הִשְׁמִידוּ הַיַסַ"ם אֲשֶׁר גִּדְעוֹן עֶזְרָא שָׁתַל חֲמָמוֹת פְּאַת שָׂדֶה בְּנֵי עַצְמוֹן וְגַנֵּי טַל. מִי יִתֵּן וְלֹא זָמַם יָאִיר נָוֶה, לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ לְהַכְחִיד בִּזְדוֹן לִבּוֹ קְהִלּוֹת שָׂאנוּר וְחֹמֶשׁ. אוֹי ה' אַל נָא תִּשְׁכַּח אוּרִי בַּר לֵב, לָעַד זְכוֹר אֲשֶׁר יִבֵּשׁ רָפִיחַ יָם וְהֶחְשִׁיךְ זֹהַר גַּן אוֹר. מִי יִתֵּן וְלֹא צִעֵר יִשְׂרָאֵל וַיְס, אֶת הַמֵּתִים בְּחִפּוּי כְּלֵי הַתִּשְׁקוֹרֶת מַקְהֵלַת הַמְּסִיתִים וְלא שָׁתַק מֹשֶׁה קַצָּב בְּמִשְׁכַּן הַנְּשִׂיאִים וְחָתַם עַל חֲנִינוֹת לְרוֹצְחִים וּמְפַגְּעִים. מִי יִתֵּן וְלֹא קָלַט נַסְרַאלְלָה, אֶת הַמֶּסֶר וְאָמַר לְ"אַל-יַהוּד" זּוֹ הַדֶּרֶךְ "אַתֶּם עֶשֶׂר"! וְכַאֲשֶׁר "אֵהוּד בָּרַח" אוֹי וַאֲבוֹי אֵיזוֹ בּוּשָׁה הִתְחִיל הַחִיזְבּוֹלְלָה לְהָכִין תַּ'קַטְיוּשָׁה. מִי יִתֵּן וְלֹא חָבְרוּ אֶל-קַעיְדַא לַחָמָאס בְּשִׁגּוּר הקָסָאמִים בּוּם! טְרַאח! דַּי נִמְאַס. הַכֹּל בִּגְלָלְךָ, חָבֵר הִתְאַכְזַרְתָּ לְלֹא רַחֵם רַק שׁוּב אַל תַּגִּידוּ שֶׁלֹּא אָמַרְנוּ לָכֶם. מִי יִתֵּן וְלֹא הִגַּעְנוּ לְקוֹנֵן וּלְהַסְפִּיד לְגוּשׁ קָטִיף וּצְפוֹן שׁוֹמְרוֹן יָד וָשֵׁם לְהַעֲמִיד. כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְסִפַּרְנוּ בְּשִׁנּוּן לְדִרְאוֹן עוֹלָם הִזְכַּרְנוּ 22 זְרוֹעוֹת תְּמָנוּן. מִי יִתֵּן וְתִתְקַבֵּלְנָה תְּפִלּוֹתֵינוּ, שׁוֹכֵן עַד הָשֵׁב כָּרִאשׁוֹנָה שׁוֹפְטֵינוּ בְּנֵה מִקְדָּשׁ דָּוִד חָמַד. נִדָּחֵינוּ מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת חוּשׁ קַבֵּץ אֶל אֶרֶץ צְבִי עַל יְדֵי מְשִׁיחֲךָ, מְנַחֵם לְצִיּוֹן גּוֹאֵל תָּבִיא.

אראל

הלשון קינה, מעלה שאלה מעניינת האם יש לקינה מאפיינים מלבד מאפיינים רטוריים?
איני מתכוון לניתוח היסטורי אלא פנומנולוגי - מהי קינה.

דומה שאחד המאפיינים המרכזיים של קינות הם:
 
א. תודעה של חטא ותשובה
ב. תודעה של אחוות הקולקטיב כנגד השבר שחווה.
ג. דומני שמחברי הקינות ניסו גם להתרומם מעבר לאירוע ההיסטורי אפילו ברטוריקה שבו, ולסמן קו בין תופעות האירוע ההיסטורי לבעיות יסוד, ערכים או משברים מטה - היסטוריים.
ד. הקינה מבקשת להתרומם ולהיות תוכן נקי שיוכל להיאמר ע"י הקולקטיב בכל דור.

אכן, אין אלו המאפיינים של כל הקינות, אך דומה של רוב אלו אותן אנו אומרים. מבחינה זו כוחה של קינה - אם ניתן לנקוט מינוח מעין זה - הוא באיזון שבין התיאור ההיסטורי לבין הזהירות שלא ליפול לניתוח פוליטי, אלא להתמקד ביסוד של הבנת השבר הערכי היסודי, הקינה מופנית כלפי יחסי החברה למול הקב"ה ולא לפולמוס פנים חברתי (-בו התעסקה רבות הנבואה).

כאן יש לשאול קינה זו שצירפת האם היא עונה על אלו, או שמא לפנינו טענה פנים פוליטית חברתית שנכתבה ברטוריקה של קינה?
 

כמתעסק: יישר כוחך על ניתוח מרכיבי הקינה. אמנם, נראה לי שהם מתאימים יותר לקינות של ימי הביניים, שנכתבו מאות או אלפי שנים אחרי החורבן.

הקינות בתנ"ך, שנכתבו זמן קצר אחרי החורבן, דווקא כוללות לפעמים ביקורת ספציפית גם על האנשים האחראים לחורבן, למשל:
 * בקינת דוד על אבנר: "כנפול לפני בני עוולה נפלת"
 * בתהלים קלז: "בת בבל השדודה..."
 * במגילת איכה: "שישי ושמחי בת אדום...",  וכן ביקורת די חריפה כלפי ה' בכבודו ובעצמו: "ולא זכר הדום רגליו ביום אפו", "בילע ה' ולא חמל...", "הרים קרן צרייך", "ראה ה' והביטה למי עוללת כה...?!" ועוד.

אכן, בשירתו/קינתו של הרב דרוקמן חסר היסוד של חשבון נפש, בסגנון "חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה".

http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/456/613.html

אֵיכָה?! / הרב יהושע בוך

אֵיכָה יָשְׁבָה חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן,
וְדָמַם רן בִּצְפוֹן הַשּׁמְרוֹן,
וְגרְשׁוּ יוֹשְׁבֵי עַזָּה בְּשִׁבָּרוֹן,
וְנָע מִמָּדוֹר אִיש כְּפַר-דָּרוֹם.

בָּכוֹ תִבְכֶּה, וְתִדְמַע עֵינִי,
כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבַּר עַמִּי,
זֶה חָזִיתִי, הַשָּׁבָץ אֲחָזַנִי,
הָשְׁלַכְתָּ מִבֵּיתְךָ, נֵצֶר-חַזָּנִי.

גָּלְתָה עַזָּה, עֲזוּבָה תִהְיֶה,
כָּלְתָה הָרָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה,
אָבְלָה אֲדָמָה, שֻׁדַּד שָׂדֶה,
כִּי תְכַלֶּה אֶת פְּאַת-שָׂדֶה.

דַּרְכֵי שׁמְרוֹן אֲבֵלִים שׁוֹמֵמִין,
וַיָּפָג לִבֵּנוּ, כִּי לא הֶאֱמִין,
יָגוֹן תִּמָּלֵא הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים,
כִּבְרוּחַ קָדִים נָפצוּ הַכַּדִּים.

הָיוּ צָרֶיהָ לְראשׁ, איְבֶיהָ לַעֲנָה,
הֲפַכְתֶּם לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט, וַיִּגְדַּל עֲוֹנָהּ,
בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם, וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ,
לא יָרְאוּ לְשַׁחֵת אֶת כֶּרֶם-עַצְמוֹנָה.

וַיֵּצֵא מִמְּקמוֹ לָשׂוּם אַרְצֵךְ לִקְצָפָה,
אֲחָזַתְנִי זַלְעָפָה, כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה,
גֶּפֶן פרִיָּה וַעֲנֵפָה הָיְתָה לִשְׂרֵפָה,
הָיְתָה לְתֵל שְׁמָמָה תֵּל-קָטִיפָה.

זָכְרָה יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים,
יְדוָד אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים,
בֵּרַךְ *--startremove*

אראל

אכן, זו האחרונה מתקרבת יותר לקינה.
ו
עדיין חסר לי מרכיב של חשבון נפש ציבורי אישי בה המקונן כורך את תודעתו שלו בתודעת הכלל, ולא נהיה לשופט של האחר.
בבחינת:
"אם תאכלנה נשים...ואם יהרג כהן ונביא לא...".

גם בקינות אליהן ציינת, יש לשים לב למינון - באיזו מידה תופס המרכיב של חשבון נפש עם פלג מסויים בעם נפח בתוך הקינה - פסוק שניים או חציה?

מבחינה זו אפשר שאומר טענה חריפה - אצל הנביאים רווחה ביקורת חברתית וכן כנגד ההנהגה.
אך האם יש לנו את הכתפיים של הנביא?
יתכן שלכך נתכוונו חז"ל נבואה שנצרכה לדורות נכתבה - יתכן שהיו לא מעט נביאים שבאו חשבון בדורם על תופעות חברתיות. אך בחשבון האם יש לכתוב לדורות (-שלכך מבקשת הקינה לעלות) נשקל חישוב נוסף מפרספקטיבה שונה.

(שמא מכאן צמחה הזהירות הגדולה בחלק מהקינות מלבוא ולעשות "חשבון פוליטי").

וכאן יש לשאול האם יש לנו כתפיים נביאיות לדורות - בתוך שנה לחורבן הגוש?

איפה ניגנת בקיץ האחרון? / מילים ולחן: אהרן רזאל
---
''"אז איפה ניגנת בקיץ האחרון?" שואלים אותי המון
"ראינו אותך עם גיטרה שם על חופי הים התיכון...
איך נכנסת? , איך יצאת?.."
איך הוציאו אותי, יותר נכון...
כבר חורף, וזה עדיין עושה לי קצת מחנק בגרון.

ניגנתי עם איזה חבר
בגן משחקים שבו ילדים לא ישחקו שוב יותר...
ניגנתי על דשא, איך הם רקדו, הצעירים
היום רק רוחות משתוללות שם בין השברים...
רקדנו ביחד עם משפחות סביב לשולחן השבת,
בתים מלאים אהבה ואור...
זה לא ריגש את הדחפור.

עברתי ליד בית ריק, בחוץ ישבה אשה מלאה דמעות שלא מבינות...
הסתכלתי בפנים וראיתי שהאורזים לפני שעזבו הספיקו לכתוב איזה משהו על הקירות
ואף אחד לא יקרא את מה שכתבו, כי עשו את הבית כולו גל של עצמות, עיי חורבות
הכתובת עוד נמצאת על הקירות.


פזמון:

אז אל תשאלו אותי איפה ניגנתי בקיץ האחרון
ומה עשיתי שם לחופי הים התיכון
בין הקינות והתהילים ,שירי האמונה ובטחון,
שרנו עוד פעם ועוד פעם עד הרגע האחרון,
את הבית ואת הפזמון,
הרסו את הבית- נשאר הפזמון
הנה הפזמון שמזדחל מבין הריסות הבטון
הרסו את הבית- נשאר החזון
הרסו את הקיר נשאר האויר איפה שהיה החלון, איפה שהיה החלום,
אפשר עדיין להביט דרכו ולחלום


עברתי עם הגיטרה גדרות ומחסומים, אמרתי להם
"אני רק מבריח צלילים שמחים לאנשים בימים קשים"
ונקרעו לי שם המיתרים מרוב שניגנתי וניגנתי ואין לי כח עד היום לשים חדשים...

אפשר לנגן גם כשנקרעים המיתרים, אם אפשר לקרוע אנשים מהבתים...
לבנו עוד קרוע לגזרים.

באתי לקבוצה של צעירים, הבאתי תופים, ממתקים היה מאוחר, היה מאוחר...
הם לא רצו כלום ,ישבו סביבי, אך לא ממש היו שם, מנסים לא להביט אל המחר
ביתם ארוז והוריהם כבר עזבו, איפה זה שם אותם בעולם, חזרתי לאשתי שחיכתה באוטו, נסענו לשירת הים.


פזמון:

אז אם כבר שאלתם איפה ניגנתי בקיץ האחרון,

הייתי שם בחופי ים התיכון

בין הקינות והתהילים ,בין שירי האמונה ובטחון,

שרנו עוד פעם ועוד פעם עד הרגע האחרון, את הבית ואת הפזמון,

הרסו את הבית- נשאר הפזמון

הנה הפזמון שמזדחל מבין הריסות הבטון

הרסו את הבית- נשאר החזון

הרסו את הקיר נשאר האויר איפה שהיה החלון, איפה שהיה החלום,

אפשר עדיין להביט דרכו ולחלום



אבל אתמול ראיתי איך שבונים מגרש משחקים חדש ליד ביתי ממש מול העיניים
וכשניגנתי שיר שקט למגורשים יום אחרי אמרו "תן קצב, רוצים לרקוד עד השמים!"
האמונה הפשוטה שהכל מידו נותנת בנו שמחה .. איך אפשר להיות עצובים כשמסתכלים
וכל-כך רואים איך הולכת ונבנית, איך הולכת ונבנית לה,

איך הולכת ונבנית ירושלים''

בצער שאין לו תרופה
שנה שניה בה מתערב האבל על חורבן העיר והמקדש
עם חורבן ישובי גוש קטיף וצפון השומרון

_________________