| נשלח ב-15/8/2005 21:21 |
|
| |
רגשות ותחושות ביחס להתנתקות (זהירות!)
כפי שאמרתי בכמה וכמה אשכולות, אני חושב שיש מקום לאשכול מיוחד בפורום. אשכול העוסק ב"התנתקות" בצורה חופשית ולכתחילאית ולא סחור סחור. מקום בו דווקא בפורום זה יוכלו הגולשים – של פורום זה לפרוק את רחשי ליבם, מתוך השיח והחיבור המיוחד של פורום זה.
ואמנם כל הסכנות שהעלו חכמי הפורום אמת הם. ואי אפשר להתעלם מהם. והיות וגם אני חפץ מאד בשלמותו של הפורום, וגם אני חפץ בשימורה של צורת דיון שקולה ובלתי מתלהמת שמכילה צדדים שונים וכיוונים שונים. חשבתי הרבה ויש לי הצעה.
וכאן אגדיר היטב את מטרותיו וכלליו של אשכול זה, ובקשתי ותפילתי שכל מי שיגיב ישים לב לדברים ויתייחס אליהם ברצינות (אפילו מעבר לרצינות הנדרשת בהקשבה לנושא כל אשכול אחר בפורום הזה...).
האשכול איננו דן בשאלה ה"אמיתית", האובייקטיבית והשכלית, האם פינוי גוש קטיף הינו צעד נבון או לא. וגם לא בשאלה האובייקטיבית מאיזה מניעים פעל ראה"מ. ולא באף שאלה אובייקטיבית אחרת.
אשכול זה איננו אשכול אובייקטיבי!!!
לעומת זאת האשכול בה לאפשר לאנשים שונים לבטא את התחושות הקיומיות שלהם. את פחדיהם ותקוותיהם. את חרדותיהם. דברי ניחומים ודברי תקווה יתקבלו בברכה. גם תחושות של ספק. שאלות שעולות. מה ה"התנתקות" עושה לי. חומר "גולמי" שאח"כ יהיה אפשר להחליט איך מוציאים ממנו נקודות לדיון ענייני ורציני ברוח עצכ"ח.
ולשם הסר כל ספק. אני נגד ההתנתקות. אבל האשכול הזה נפתח ע"י בעצם תקופה קשה זו – כמקום פתוח גם לתחושות "הצד השני". כל רגש, כל תחושה – הם לגיטימיים. "יש לי תחושת כעס כלפי המתנחלים שהביאו אותנו למצב הזה". "אני מרגיש אשם כלפי הפלסטינים על כך שגזלנו את אדמתם, וההתנתקות היא מבחינה מסויימת צעד של כפרה". "כואב לי על החיילים שצריכים לעבור דבר כזה". "זה הבית שלי ומולדתי שנשרפים באש". "אני ממש כועס על שרון ואני מרגיש הוא עושה לנו עוול". "אני מרגיש אי צדק". וכולי תקווה שבתוך הדיון – שאמור להיות יותר שיח משותף, בו כל אחד אומר את אשר על ליבו, לא יתקוף איש את רעהו בגלל מה שהוא אמר. התייחסות לדברי הזולת מותרת אך ורק מתוך קבלה.
ולמען הסר ספק שלא מדובר באמירה מחייבת אינטלקטואלית – אני מציע בפתיחת כל תגובה מלים בנוסח דומה ל:
"כל מה שאגיד להלן הוא תחושות עמוקות שלי. איני בטוח שהם "נכונות". אני לא שולל את מי שחושב אחרת. זה מה שעלה בי:"
ולסיים ב:
"למרות חילוקי הדעות שקיימים בינינו מאד חשוב לי היחד והאחווה של עם ישראל. אני מבין שכולנו חלק ממשהו אחד, שחשוב לשמור עליו שלם. אני רוצה ומשתדל להבין את כל המקומות הנפשיים שעלו כאן".
וגם אפשריות שאלות ודיון – שיש להתאמץ מאד להסיר מהם כל חשש ציניות וקנאות:
"לא הבנתי אותך מספיק. הייתי שמח אם היית מבהיר יותר למה התכוונת / מה חשת / מה עברת".
גם סיפורים אישיים יתקבלו.
ואני מקווה ש(א) לא ירגזו עלי מדי ראשי הפורום...
ו(ב) שנעשה בזה תיקון מסויים לשנאת החינם שבגללה חרב ביהמ"ק, ע"י אהבה, קבלת הזולת. השתתפות בצערו. בצערנו. יכולת להכיל גם מקומות מאד קשים וכבדים.
ומלה אחרונה – על אשכול צויינה המלה זהירות לאמר – זהו אשכול יותר בעייתי מהרגיל בעצכ"ח, ואשכול כזה צריך הכנה נפשית מיוחדת, ואין ללמוד ממנו על שאר האשכולות, שאין דינם כדינו כלל.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2005 21:22 |
|
| |
חשבתי, מה ההצדקה לאשכול כזה בפורום "עצור כאן חושבים", ולא "מרגישים" או "חשים". שאלה טובה כמובן.
ובכן, כשאני חושב על הכותרת הנ"ל, מה שעולה לי זו קריאה (די קיומית חוששתני...) – עצור! ממהלך חייך כשור בשדה תחת עולו, עצור! מהשיגרה המחשבתית, החברתית, שאתה דש בה.
כאן חושבים. כאן עוצרים ולא מקבלים שום דבר כנתון, כמובן מאליו. בודקים. פותחים בזהירות לדיון. חושבים!
כאשר אסון בא לעולם, אמרו חכמינו, שיש לעשות תשובה. ותשובה, למיטב הבנתי, איננה הכאה על חזה הזולת, ואף לא על חזי שלי. לא מספד ותענית הם העיקר. אלא לב נשבר. אבל לב נשבר על מה? כאן צריך גם לעצור!!! ולחשוב!!!. להתבונן. להקשיב. קודם כל להבין שקורה משהו. להרגיש אותו. לא לפרוש מדרכי ציבור, לא מאסונו וגם לא משמחתו. ולהקשיב מאין הוא ולאן הוא הולך. לעצור ולחשוב.
ומכאן גם תסכול שלי מבחינה מסויימת מדרכי הפורום. אני רוצה ומקבל לחלוטין את הכללים. אבל אני אדם חי ותוסס, ואני חפץ לשוחח – בדרך שאתם מתווים – אתכם על מה שקורה.
קורה עכשיו משהו קשה וגדול מאד. להבין אותו, לדון בו באמת, זה אכן עניין של שבועות חודשים ושנים, אבל עכשיו צריך לשים לב. עדיין. לעצור! ולחשוב. לא לתת לדברים לעבור לידינו. לשים לב.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2005 21:24 |
|
| |
כל מה שאספר להלן הם קטעים אישיים מהחיים שלי. מה שאני עובר עכשיו. תחושות ורגשות שלי. פחדים. חששות ותקוות. איני מתיימר (במיוחד לא בשעה קשה כזו) לומר דברים מוחלטים. איני רוצה לפסול איש מבעלי דעות אחרות, תחושת אחרות וסיפורים אחרים. אני רוצה להביע באזני חברי לפורום מה שאני עובר. כחלק מה"קהילה" שלי.
סיפור אישי
הגעתי לנווה דקלים לפני כשבע שנים. למדתי בתורת החיים ארבע שנים ואח"כ התחתנתי ועברתי לכולל במורג בו אני לומד כשלוש שנים. עיונית ונפשית עברתי המון בשנים אלו. אשתי היא בת הגוש הוריה חיים בגוש עשרים שנה. שניהם עובדים – עצמאיים. שבע ילדים מתוכם שתי הבנות הגדולות נשואות וגרות בגוש אף הן. לי ולאשתי יש ילדה בת קרוב לשנתיים.
אשתי אמרה לי יום אחד בתקופה האחרונה, שאני הראתי לה היכן למדתי ביסודי ובתיכון. היכן היה ביתינו בתקופה זו והיכן בתקופה אחרת. היא לביתנו לא תוכל להראות, כי (אם) את מקום חייה עד עכשיו (היא לא "יצאה" מגוש קטיף) מתכוונים להחריב עד היסוד. גן ילדים, גן משחקים. בית כנסת ובית קברות (בו קבורים כמה אנשים שהכירה).
בתקופה האחרונה הוקמו מחסומים בכניסה לגוש קטיף. בדקו בתעודת זהות מי שייך לגוש ומי לא. את מי שלא הורידו. קודם כל את התהליך עצמו של הצגת התעודת זהות הרגשתי כמשפיל מאד. מבחינה מסויימת היה לי פלאש-בק של מה שהערבים עוברים במחסומים. הבנתי קצת את הכעס שלהם (אני מדגיש בנקודה זו שאינני דן בשאלת המי-צודק אלא ברגשות).
אנשים שרצו להיכנס נקטו בכל מיני תכסיסים של להכנס תחת שם של מישהו מהגוש, תוך שינון תעודת הזהות שלו שמות קרוביו. לעתים אמא או אבא שחזרו מאוחר "אימצו" בדרך כמה ילדים. אשתי יום אחד חזרה ואימצה בדרך "בעל"... ואחרי מה שהיא עברה בחקירת השוטר איך זה שהוא יותר מבוגר ממנה וכו'. היא אמרה לי שחויה כזאת היא לא רוצה לעובר שוב. ודיברתי עם מישהי שאני מכיר עלזה, והיא סיפרה לי שסיפורים כאלה היא שמעה מסבתא שלה על מעברי גבול. איך פה ההיא היתה אשתו של פלוני ובמקום הבא אחותו וכו'.
בימים האחרונים היינו צריכים להחליט סופית לגבי הדברים והחלטנו לשלוח החוצה כמה ארגזים של הדברים החשובים. סיימתי את האריזה במוצאי שבת לאחר תפילת ערבית של תשעה באב. עשיתי את זה לבד כי אשתי לא היתה מסוגלת לעזור לי. היום היתה הנסיעה האחרונה "החוצה", הדברים שוכנים אחר כבוד אצל קרובים בכפר מיימון. כאשתי חזרה, הרגשתי שזהו. עכשיו התחיל העניין. היום בשתים עשרה בלילה נסגר הגוש. אפשר רק לצאת. בעקרון גם המעבר בין היישובים כבר בלתי אפשרי. כל יישוב נצור לחוד.
בתפילת מנחה של תשעה באב בבית הכנסת המרכזי אמר הרב של גוש קטיף, הרב יגאל קמינצקי, אחרי שמונה עשרה, שבד"כ לא אומרים "אבינו מלכנו" בתשעה באב, כי הוא מועד. אבל, ביום כיפורים שחל בשבת, בנעילה – כן אומרים כי זהו חיתום הדין. ואמר – עכשיו זו הנעילה שלנו. זהו חיתום הדין. ונאמר ביחד אבינו מלכנו פסוק פסוק ביחד. ונראה לי שכל שערי דמעה ושערי הלב של הציבור נפתחו. אני עצמי בכיתי (סוף סוף) אחרי כל תשעה באב הזה שהרגשתי שיש משהו בלב שצריך לצאת.
היום היתה תפילה בבית הקברות של גוש קטיף.
יש לנו זוג עם שני ילדים בבית כבר שלושה שבועות. בסלון.
יש לנו אוכל לחודש קדימה למצור.
מחר ומחרתיים יעברו קצינים בין הבתים בנסיון שכנוע אחרון – לשדל את התושבים לעזוב מרצונם.
איננו יודעים מתי יתחילו בנסיון הגירוש שלנו. אין תאריך. יתכן ביום רביעי – מחרתיים. יתכן עוד חודש. אינני יודע לאן נלך. לבית מלון. ולאן משם. גם לא המשפחה של אשתי מרובת הילדים לא יודעת.
התשתיות של החשמל והמים ישארו. הטלפון כנראה ינותק תוך כדי. וממילא גם האינטרנט, ולכן צפויה שתיקה תקשורתית שלי באיזה שלב... עד אחרי.
במנחה של תשעה באב אמרו אבינו מלכנו, ואני הרגשתי איך תשעה באב ויום הכיפורים מתערבבים לי זה בזה. תשבאברים כזה. לאומי ופרטי.
רגשות ותחושות.
אני כבר לא מרגיש כעס על שרון כמשהו דומיננטי. הוא מחולל הטורנדו שאני נקלע אליו. אבל הטורנדו כבר לא בידיו. הכאוס. והוא רק מכשיר.
אני עצוב. על החורבן האפשרי של הארץ הזו. של החיים שאני בהם ושסביבי.
אני עצוב על האנשים שעזבו ושמרגישים קרחים מכאן ומכאן. גולים.
אני עצוב על החיילים שנקרעים בין כוחות נפש שונים. נוגדים.
אני עצוב על הרכוש שלי, שבמודע השארתי, ספרים ודיסקים, רהיטים. כלי מטבח. שאולי יהרס.
אני עצוב על תחושת גלות.
אני נחרד מתחושה של גלות של יהודים בידי יהודים.
אני מפחד.
אני מלא תקווה. אני מרגיש שדברים גדולים קורים. משק כנפי ההיסטוריה.
אני מפחד ממה שיקרה אם ההתנתקות תצא אל הפועל. ממה שזה יעשה לציבור הדתי לאומי. לעם ישראל. מהשבר והקרע. מאיך שהערבים יגיבו.
אני מפחד ממה שיקרה עם ההתנתקות תכשל. אני בעצם שמח על התוצאות. אבל אני מפחד על איך שירגישו עם זה חלק מהאנשים. צר לי על כך שהתקדמות גדולה כ"כ בעיני – כרוכה בחורבן עולמם של אחרים.
בכל אופן, כך או כך יהיה לנו מציאות לשקם. את היחסים בין המדינה והצבא והמשטרה.
אני מקווה לשינוי. למהפיכה. אני מקווה שלא תהיה שפיכות דמים. שלא תהיה אלימות. שלא יהיה קרע נורא.
אני מרגיש שאנחנו מתבגרים. שהסיטואציה הזאת מכריחה אנשים לבחור. לקחת אחריות. להבין את האחריות האישית שלהם על מעשיהם. שירבה החופש והחירות.
שיתברר הצורך בשיח בין אנשים. בהקשבה. בכבוד לזולת. בערך ובמשמעות של האדם הפרטי ודעתו אל מול מנהיגות חירשת (חילונית ודתית).
אני נדהם למראה ההמון הרב שהגיע – למרות הקשיים – לגוש קטיף. וביניהם משפחות שלמות על ילדיהם. האירוח. האחווה.
אני מתרגש מהתפילה, מהתהילים. מהמאמץ הרוחני. ואני גם מפחד שאם חלילה יתרחש ההרס ושום נס (גלוי או נסתר) לא ינמע אותו – תהיה אכזבה, ומשבר רוחני. ומצד שני – כך או כך יהיה משבר כזה. איני יודע, ולכן אני כמעט ולא אומר.
אני מאמין. ומקווה ומפחד. אני חרד. אני מח ואבל. אלוהים מופיע מתוך הערפל. מתוך הכאוס. מתוך דממה דקה.
סיום:
אני רוצה להיות מסוגל להתחבר ולאהוב גם את מי שסובר אחרת ממני, מתוך אמונה שהוא רואה משהו אחר. אני מבין שיש אנשים שכאבם ושמחתם שונים משלי ואני רוצה להבין גם אותם. אני חפץ בהבנתם אותי. בחמלתם ואהבתם ואני רוצה להעניק להם את שלי. שיהיו מסוגלים להכיל את כעסי ושאני אוכל להחיל את כעסם. אני מקווה שהאשכול הזה ירבה קצת הבנה הדדית. וגם – תקווה אישית – יעשה לי הרגשה טובה יותר. יתן לי קצת נחמה ותקווה בימים קשים אלו.
אשמח לשמוע מכם כל עוד הדבר אפשרי...
והריני מוחל וסולח מראש לחכמי הפורום אם יחליטו שבכל זאת פורום זה מסוכן מדי.
אני מקווה שהשיח הזה יצליח ויהווה תיקון להרבה מקלקולים של הימים שעברנו בשנים קדמוניות. של שנאת חינם. באהבה וגדלות רוח - מעם ה'.
אור נערב.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2005 22:10 |
|
| |
אור_נערב. כן, ריגשת אותי עד מאד, ברצינות.
אך בכל זאת, הרי בדיון חפץ אתה. תעשה תרגיל קטן. מחק בכל מקום שכתבת אני\אנו\מתנחלים\ ושים במקומם אשה\ילד\ ערבים\פלסטינים. ואז יקל עלינו לדון.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2005 23:39 |
|
| |
כמה מלים שאמרה לי הערב אימי, עזרו לי להרגיש בפעם הראשונה משהו קונקרטי כלפי ההתנתקות. (אל נא תחשוד בי שאני אטום, אור_נערב; הריחוק מקורו בעיקר בכך שאינני שומע חדשות, קורא עיתונים או צורך אקטואליה בכל פורמט אחר, כולל שיחות מסדרון).
קשה להעלות על הדעת התרה כלשהי של הסכסוך בארץ ישראל, שאין בה הגירה כזו או אחרת של בני אדם (כולל הגירה בתכריכים). השמות אינם ידועים מראש, כשם ששמות קרבנות במלחמה מתגלים רק במהלכה או, להבדיל,שמות הזוכים בפיס. ידוע רק שיהיו כאלה.
תחת האילוצים האלה, הזדהיתי מאד עם התמיהה של אימי, על הפוקוס הגדול שמקבלת הזוית האנושית של ההתנתקות – העקירה מהבית, הפרידה מנופי ילדות/בחרות, החוויה שאשתך כנראה לא תוכל לחוות עם ביתכם. היא, שמתנגדת להתנתקות, התקוממה על מה שנראה לה כדרמטיזציית יתר של התהליך. נכון, אל תדון אדם עד שתגיע למקומו, אבל זה הענין: היא הייתה שם. פליטה בטוניס במשך כל שנות ילדותה, מגיל שלוש ועד גיל תשע; תינוקת שנקרעה תוך יום מביתה, עניה וחסרת עוגן משך שנות התיכון, עד שעלתה לארץ בשנות החמישים.
היא שומעת את הבכי שלכם ושואלת את עצמה, ואותי: האם אלה פליטים? האם אלה, שמציגים את הקריעה מהאדמה כנורא מכל, עושים זאת מתוך בורות ושקיעה ברחמים עצמיים, או שיש פה גם יחסי ציבור? האם הם אינם מבינים כיצד נראו פליטים ועקורים עד להתנתקות 2005, בלי פיצויים, בלי תמיכה, בלי שמץ ענין מנפש חיה בעולם?
הפרספקטיבה ההסטורית בוודאי לא רלוונטית מהמקום שבו אתה עומד עכשיו, אור_נערב, אבל קשה להאשים אחרים על שהם בוחנים את המציאות לאורה. מדי יום מאבדים אנשים את בתיהם, בגלל חובות, גירושין ושאר טרגדיות אישיות. העולם גדוש סבל ואי אפשר לחיות עם אמפתיה אינסופית. תחת ההנחה שאיתה פתחתי, שנגזר על עקירה להתרחש בתוך התהליך הזה, הרי שזו הנוכחית היא כנראה בין הטובות שהיו אי פעם.
תוקן על ידי - יבוסי - 15/08/2005 23:39:36
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2005 23:44 |
|
| |
.
דומים דבריך עלי, יבוסי, כאותו עני שהעשיר, ואוטם לבו כלפי קבצן ברחוב, משום שהוא - העשיר - סבל יותר כשהיה עני.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2005 23:53 |
|
| |
דוגמא מצויינת, אל מואדיב, פרט לענין הפעוט שאין פה אטימת לב (ומה שעלול להיתפס בטעות כאטימת לב, מוסבר בפסקה האחרונה). אלא שבחשבון סופי, דעתי כדעתך: אין לעובדה הזו די משקל כדי להכריע את הכף, כשמנגד מונחת הזדמנות נדירה לגלגל עיניים ולהטיף מוסר.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2005 23:59 |
|
| |
.
אכן. אכן.
אגלגל את עיני שוב, ואומר שוב, כי זה שמישהו סבל יותר, לא הוך משהו אחר ל"לא טרגדיה".
ומאחר, שכדבריך, אינני יכול להחמיץ הזדמנות להטיף מוסר (תוך כדי גלגול עיניים! אני יכול גם ללכת וגם ללעוס מסטיק בעת ובעונה אחת!) אומר עוד כי בדבריך, אתה מזכיר לי את אותו אחד שנכנס לשבעה, ומסביר לאבלים כי זה לא נורא, אבא שלו סבל יותר לפני שנפטר.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 00:03 |
|
| |
יבוסי ונאך.
באמת התכוונתי למה שכתבתי בפתיחה ואחזור על זה.
כדי לא להגיע למקום הנורא - מבחינת הפורום - שכולם מפחדים ממנו, ואני מבין זאת, פחד זה מוצדק מאד - אני בוחר שלא להגיב להשוואות.
אמרתם, שאפשר לראות את הדברים מזוית אחרת. זה לא חידוש.
בינינו מה שאני רואה כחשוב ומתאים למה שאני מנסה ליצור באשכול זה - ואשמח אם תצטרפו - זה אמירות אישיות. פנימיות. רגשיות. חוויתיות.
אז אם תבחר להביא את החויה של סבתך שמסתכלת על הדברים ומרגישה רע עם היללנות של המתנחלים. שזה עושה לה משהו שלילי - ומה זה. זה בעיני מקדם. כי נבין יותר טוב יחד אחד את השני את המורכבות שבתוכה אנחנו חיים. נצליח לקבל, לסלוח, לאהוב. וכו'. זה פורה.
אבל אם מדובר בתגובה שכלתנית ושופטת למשהו שנאמר מהלב - מכל צד שהוא - מבחינתי זה פסול - לפחות לגבי אשכול זה.
ואני מתחייב לעשות מאמץ עליון מבחינתי לא לשפוט ולא להאשים ולא להגרר להתלהמות בכל מחיר (באשכול זה) ועד כמה שיאפשרו חכמי הפורום (-;) ליצור דיון שיפתח לבבות ולא יסגור.
בידידות,
אור נערב
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 00:09 |
|
| |
מואדיב,
דבריך רק מדגימים את חוסר התוחלת בדיון מן הסוג שמתקיים פה. רק אתמול קראנו במגילת איכה את הפסוק הנהדר: "אין מכאוב כמכאובי". כולנו רוצים להיות רגישים לכאבו ולצערו של אור נערב, אבל בתיבות האישיות רצות כל הערב שאלות האם יש מקום לאשכול מן הסוג הזה פה. ידוע לי שיש לפחות חלק מן המנהלים שסבורים שיש לסגור את האשכול, אבל חוששים לפגוע באור נערב שממילא סובל מאד בזמן הזה.
אתה יודע שאין לי דבר נגד רגשות, ביטוים והבעתם, אבל חשוב לרגע איך ייראה פורומנו אילו
מישהי [היפותטית] תפתח אשכול על הקושי להיות רבה רפורמית בישראל,
אחר יפתח אשכול על הקושי להיות הומוסקסואל בארון חרדי אחר יפתח אשכול על להיות משודך לאישה שאינו אוהב כי כך גזר סבא סמכותי ז"ל?
אנא, אל תבין מדבריי שאין לגיטימציה לכתיבה כזו ולא שאין לה טעם. אבל השאלה האם האכסניה הזו מתאימה לכך.
אם לדוגמה יפתח אור נערב בלוג וייתן לנו קישורית, יש סבירות לא נמוכה להניח שארצה לקרוא את דבריו, אבל איני בטוחה שכאן המקום לכתוב על הדברים האלה.
ועוד לגבי "אין מכאוב כמכאובי", כמו רבים (ובטח גם אתה) אני מכירה חיילים לא מעטים שנכנסו הבוקר לביצוע המשימה הקשה ולבי נחמץ מדאגה להם הן בשל הסבל הפסיכולוגי שיעברו והן מפני סכנה פיזית ממשית מפני קיצוניים אלימים ומפני שפיכות דמים.
האם ראוי שנעשה כאן תחרות מי דואג יותר, מי עצוב יותר ומי חרד יותר' המפונים שמדירים שינה מעיניהם מאבל על הפרידה מבתיהם או אימהות החיילים שמדירות שינה מעיניהם מדאגה?
תוקן על ידי - שחרית - 16/08/2005 0:13:13
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 00:13 |
|
| |
מואדיב ויבוסי,
הייתי מאד שמח אילו היו נמנעים - לפחות ובמיוחד באשכול זה - ממה שאפשר לראות כהתכתשות הדדית... ולא משום שאין חן בשנינות, וכו', אלא משום שלכל דבר יש מקום, ואשכול זה הוא עדין מדי לכגון דא.
אני משתדל ומנסה תינוק רך זה שזה עתה נולד יבגיר ויזקין וימלא ימיו ושנותיו ולא יקטף בטרם עת...
ולכן אשמח מאד אם תוכלו לומר דברים אישיים, פנימיים - כפי שהצעתי לעיל. מה זה עושה לכם, ולא דברים אינטלטואליים, אנליטיים, על מה שנאמר. לא לדבר "על", אלא "בתוך".
מקווה כאמור שנצליח לפתח את ההזדמנות הזו לעליית דרגה, ולשיח חברים ממקום אוטנטי יותר.
בידידות, אור נערב
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 00:16 |
|
| |
אור_נערב, דומני שמלכתחילה עשיתי מה שהצעת - הבאתי את ההתרעמות של אמי, כמעט כלשונה. הוספתי רק כמה מלים על הסיבה שאני, מבלי לעבור את אותן חוויות, מוצא טעם באותה ראיה.
מואדיב היקר,
מכיוון שכבודו מנצל את הדיון הזה כדי להתפרק ממוסרות הקריאה הזהירה והחשיבה הביקורתית, אנסה אני הקטן לשמור על המבצר עד יעבור זעם.
בשום מקום לא אמרתי לאור_נערב "לא נורא". הוא שאל מה אחרים מרגישים בעניינו. למיטב הבנתי, זו לא הייתה בקשה להקמת קבוצת תמיכה, למסרים חיוביים או לחיבוקים וירטואליים.
אני הסברתי, הן בפתיח והן בסיום, מדוע הרגשתו של הזולת לעולם מהולה בהשוואה ובנסיון לקבל קנה מידה. בין ההסברים, הבאתי הסתכלות קונקרטית מתוך קנה מידה קונקרטי.
די להציץ לתוך בית כלשהו בעולם, כדי להבין שאנשים יכולים לחיות את חייהם בשלווה ואף בשמחה מאופקת, בשעה שאחרים, לעתים במרחק כמה פסיעות, סובלים ומקללים את היום שבו נולדו. גם את זאת כתבתי קודם, במלים ספורות אבל מדודות. אם אור נערב מבקש לדעת מה מרגישים אחרים, חזקה עליו שהוא מבין שמדובר באחרים, אשר על כן הראיה תהיה ממקום שבהכרח תופס את סבל הזולת כחלק מהמהומה שמתרחשת "שם בחוץ".
חזקה גם עליך, מואדיב, שאתה מבין זאת, מה שהביא אותי להאשים אותך בגלגול עיניים. איתך הסליחה על הביטוי החריף.
תוקן על ידי - יבוסי - 16/08/2005 0:21:24
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 00:19 |
|
| |
.
אשבע כלימתי ואלך לי לפינתי בשקט.
(אייקון של מואדיב מרכין ראשו בכניעה בפני היבוסי)
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 00:23 |
|
| |
אור,
כפי שאתה רואה, קשה לאנשים להפריד את שאלת הצידוק (הרציונלית) מן האמפתיה והרחמים. הרי כל אסיר לתקופה ממושכת יכול לכתוב ספר סוחט דמעות על הקושי בחיים, הפרידה ממשפחתו וכדומה. האמפתיה שיחוש הקורא הנאמן מוגבלת, סוף סוף, גם על ידי הזכרון של מה שעשה האסיר ומה שהביא אותו לכלא.
אני, שמזדהה עם הדרך הפוליטית שלך, מזדהה גם עם כאבך. מי שבעיניו יש בדרך זו משום עול, יש לו גם בעיה "לקנות" את הרגשות המתלוים לדבריך. זה אנושי, מה לעשות.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 00:24 |
|
| |
אור_נערב בקשת תחושה, הנה לך מה ששלחה לי חברה במייל.
קול דממה דקה
בשנת תשכ"ז הייתי בן 13. בחורף חגגתי את בר המצווה שלי וידעתי שמעתה אני מתחיל להיות בוגר הנספר למניין והשייך לקהילה ולעם בעלי מורשת, דרך וערכים. הייתי ילד אבל הייתי גאה בחברה שהייתי שייך אליה. ירושלים הייתה קטנה ושררה בה תחושה של כפר, אשליה כאילו כולם מכירים את כולם. החומה, זו שאליה לעולם לא נגיע שמעבר לה קיים עולם ההוא הזר והאחר, הייתה חלק מעולמי. יום יום ראיתי מרחוק את החומה בדרכי לבית הספר, את עמדת הלגיונר שבפינתה הדרומית מערבית ואת מגדל דוד. זה היה חלק מעולמי, חלק שלעולם לא תהיה לי נגיעה אליו.
במאי נערך בירושלים מצעד יום העצמאות. לא מרשים במיוחד, לא משדר עוצמה אדירה – אבל מצעד. הייתי בוגר מספיק כדי להבין את משמעות המצעד בירושלים כשהבטתי בטנקים ששרשרותיהם קרעו את רחובות העיר, חשתי שוב חלק מעם שהייתי גאה להיות מבניו. על "ממשל צבאי" ועל פליטים ידעתי רק מעט. המיתון הכלכלי הקשה היה מציאות שנגעה לי כילד אך מעט והאינטגרציה החברתית הייתה ממשות חיים שחייתי אותה בלא לתת לה שמות ובלא להעניק לה תוויות אידיאולוגיות.
ימים אחדים לאחר המצעד החלו להגיע החדשות בדבר כניסת המצרים לסיני ובדבר סגירת מיצרי טיראן. החוויה הייתה חוויית מצור. באחת שבה השואה לתודעה. אני זוכר את עצמי שואל חברים – ילדים ובוגרים – האם לדעתם המדינה עומדת לפני חורבן וחיסול. התשובות לא היו חד משמעיות. המחקר ההיסטורי יכול לנתח בדיעבד אחרת את המצב. התחושה שאני זוכר כילד הייתה בבירור כזו. ביום שני, חמישה ביוני, מעט אחרי עשר בבוקר התחילו ההפגזות בירושלים. חלפו מספר שעות עד שפונינו הביתה והתכנסנו עם המשפחה למקלט. פצצות המרגמה הפרימיטיביות נפלו בכל מקום, כולל בחצר ביתנו.
השעות חלפו ולאט לאט התברר גודל הרגע. צה"ל הביס את הצבא המצרי, ירושלים שוחררה, הר הבית בידינו. חיילים בוכים למרגלות הכותל המערבי. בסוף השבוע נכבשה גם הרמה הסורית, זו שלימים תיקרא בפינו רמת הגולן. באחת עברנו מתחושת מחנק, מצור וסכנת חורבן לתחושת ניצחון והתחברות אל ההיסטוריה. אני זוכר את הביקור הראשון בעיר העתיקה ובכותל, בחג השבועות. חודשים אחדים לאחר מכן – כנראה באדר תשכ"ח - כתבתי את אחת הדרשות הראשונות שלי ובה דברתי על הפער שבין האש היורדת לאליהו בהר הכרמל והמוכיחה לעם ש"ה' הוא האלוהים" לבין קול הדממה הדקה שאותו אליהו יחווה לאחר שייאמר לו בבירור ש"לא באש ה'". כתבתי שם שאת תחושת ההתפעמות והתרוממות הרוח של חיילים רבים בזמן המלחמה, יש לייחס, לא לאש האוטומטית אלא לקול הדממה הדקה של העמידה נוכח הקודש ונוכח ההיסטוריה. אינני יודע אם צדקתי. מכל מקום זו הייתה חווייתי שלי והחוויה שקלטתי מספרים שקראתי, ובראשם "שיח לוחמים" שערך אברהם שפירא. היום יכולים לבקר עריכה זו; אז היה זה ספר יסוד שכונן תודעה והניח יסוד למה שיצחק רבין כינה בנאומו בהר הצופים – "כוח רוחו של צה"ל.
מהר מאד התברר שתודעה זו, ישראל זו שלחמה על חייה ובקשה שלום, חברה זו שראתה עצמה ממשיכה – ולו במעורפל – חזון נבואי של "אור לגויים", נמצאת במלחמת מאסף על קיומה. הניצחון הגדול ותחושת ההקלה והפגישה עם ההיסטוריה נתחלפו במהירות ב"אלבומי-ניצחון" יהירים. קול הדממה הדקה נתחלף בחלומות רהב בדבר ארץ ישראל שלמה ומאוחדת. ההצלחה הגדולה הלכה ונתבררה כמעמסה שספק אם החברה הישראלית תוכל לה. תחילה באו דבריו של דיין על כך ששבנו לבית לחם ולחברון כדי שלא לשוב מהן לעולם, אחר כך ניצני ההתנחלות בגוש עציון שבקונצנזוס ובחברון הכרוכה במיתוס הציוני ולבסוף – לאחר מלחמת יום הכיפורים – בסבסטיה. השיח שבו התווכחנו האם השטחים הם "כבושים", "מוחזקים", או "משוחררים", התחלף בשיח שדיבר על יהודה, שומרון וחבל עזה. הקלף לשלום נתחלף במרוץ ליישב, להפקיע, לקדש, לייצר תודעה ישראלית-יהודית אחרת שבמרכזה הזיה משיחית לאומנית צרה ומסוכנת. חלומה של הוויה חדשה זו היה חלום הביעותים של ישראל שבה גדלתי, שבה עדיין הייתי גאה, שעדיין האמנתי בנצחונה.
בהדרגה שקענו בביצת הכיבוש. הכיבוש הוליד טרור; הטרור הוליד דיכוי; הדיכוי הוליד שנאה; השנאה חתכה בבשר החי ועשתה את הארץ האחת הזאת שבה טיילנו בכל מקום כבני חורין – לבית עבדים. אנו השתעבדנו לשעבוד שהיטלנו על אחרים; הם השתעבדו לשנאה ששנאו אותנו. מלחמת יום הכיפורים לא היה בה כדי ללמד את הלקח. אולי להיפך. הדגל הכחול לבן נעשה סמל לדיכוי, להרס, לגירוש. ארץ ישראל שגדלתי בה כילד פרפרה בנסותה להילחם על חייה, על אמונותיה, על דרכה. חלפו שלושים ושמונה שנים. פי שניים ממספר שנות ישראל שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים. נדמה היה שאין מוצא, שאין תקווה.
היום – יום אחרי תשעה באב שנת תשס"ה – ניתן האות שיכול להתברר כתחילתה של ראשית חדשה. היום אנו מסירים פצעי-צרעת נושנת ראשונים מגוף פצוע ודווה, חלוש ומדמם. היום, דווקא בחסות ממשלתו של מי שהיה סמלה של ההשחתה הגדולה, אנחנו משתחררים מן הפיסה הראשונה של הכיבוש. היום אנו מתחילים, אולי, להבחין בין פריחה מביאת חיים לצרעת פורחת, בין בניין שיש בו ממש לבניין שכולו הרס. ייתכן ואחרי צעד קטן ומהוסס זה תגבר שוב יד האלימות, האלילות וההרס על יד הבניין והשלום. אבל אפשר גם שלמדינת היהודים תהיה תקומה. אפשר שעוד תפרח דת יהודית הומניסטית, בוחרת בטוב, אוהבת אדם, יראת אלוהים. אפשר שאהיה רשאי לשוב ולהיות גאה בחברה, בקהילה, במדינה שאני שייך אליה, ממש כמו אז כשהייתי בן שלוש עשרה.
אני מבוגר מדי מכדי לקחת חלק פעיל במהלך צבאי זה כשם שאז הייתי צעיר מדי. היום נשלח בני אל המקומות שמהם צריך להוציא את המתיישבים בארץ לא לנו. היום אני צריך לשקול במאזניים את כאבם של המפונים שהאמינו בתום לב – אם גם באטימות לב ובגסות רוח – שהמקום שבו הם יושבים, ארצם הוא ובו יֵשבו לבטח, עם תחושת ההתפעמות מקול הדממה הדקה השב להישמע מבעד לרעש הנורא שמשמיעים דוברים מטעם עצמם של אלוהי ישראל, רעש שלא בו ה'. אפשר שהיום אנו מתחילים תהליך של ריפוי, של הוצאת האמת לאור, של עשיית צדק, של הבחנה בין אור לחושך. היום אנו עושים צעד ראשון של "סור מרע". יהי רצון שנדע להמשיך ולצעוד בבחינת "ועשה טוב".
סיוט בן שלושים ושמונה שנים שאיים להחריב חלום בן אלפיים שנה – עשוי להסתיים בשנים אלה. יהי רצון שאור הבוקר יביא בכנפיו מרפא לכואבים, צדק וצדקה לנענים ולסובלים, שלום לנאבקים ותקווה גדולה למאמינים.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מציב גבול אלמנה:
תוקן על ידי - נאךאמלנישט - 16/08/2005 0:27:17
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2005 00:25 |
|
| |
שחרית,
אני חושב, שוב, שאם יש חייל או אמא לחייל, שיכולה לכתוב את צערה ומצוקותיה, בלי לשפוט אותי תוך כדי, אלא דברים היוצאים מהלב כהווייתם, יש בזה תועלת רבה מאד.
אני באמת לא מנסה להעלות במה אך ורק לצערי. הגם שאני חושב שיש מקום גם לזה. אפשר היה לומר באותה רוח הדברים אם פלוני פתח אשכול לכבוד נישואי בנו מחר נכדו, ברית, בר מצווה, נישואים, לוויה, כפול כל חברי הפורום עם הכולל - ומה יהיה בסוף. במקום פורום חושב נהפך ללוח קיר לקהילת פולונשקע.
פעם נפתח אשכול שהתחיל בסבלו של אחד חרדי (מכתב של חרדי לשעבר או משהו כזה). והיו שתכף עלו עם חשש טרולים וכיוצ"ב. בסופו של דבר אינני יודע אם הנ"ל היה טרול או אורק, או גמד הרים שמנמן. אבל מה שאני כן חושב שיצא מזה אשכול מרתק, שאני אישית השתתפתי בו והרחבתי ממנו הרבה.
נראים לי שני דברים.
1) שיש כאן הרבה היסטריה, שיש לה רקע מוצדק אבל עדיין היסטריה.
2) על רקע הרבה מאד אשכולות חריגים, לבא ולעשות מסע צלב נגד נתינת אפשרות לאשכול על ההתנתקות פרופר להמריא, נראה לי קצת איך נאמר, נראה לא טוב. וגם מנותק מהמציאות (אחרי כל ההסברים והתירוצים) כפי שאמרתי לא פעם.
וגם - מי שלא רוצה ונמאס לו - יכול לעשות מעשה פשוט - לא להכנס לאשכול הזה, שכתוב עליו באותיות מאירות עיניים - "זהירות!".
ולסיום, באמת באמת (אשכול מתחנן... וכפיו נשואות השמימה בתפילה...), אני מקווה ורוצה לשמוע תחושות גם שלך. לא שפיטה, לא ויכוח, לא בלוג, אלא תחושה.
ואני מקווה שמה שיעלה - א' - יתן תחושה של אחווה וקירבה. ב' - ילמד אותנו שאפשר לשוחח גם על נושאים טעונים באופן אמיתי ובזהירות רבה. ג' - יתן חומר להרבה דיונים פוריים ברוח עצכ"ח המצומצמת.
אשמח לשמוע
אור נערב
נ.ב.
ההקדמה והסיום (עיינו לעיל) שהמלצתי - מומלצים.
 |
|
|
|
|
|