רגשות ותחושות ביחס להתנתקות (זהירות!)

כפי שאמרתי בכמה וכמה אשכולות, אני חושב שיש מקום לאשכול מיוחד בפורום. אשכול העוסק ב"התנתקות" בצורה חופשית ולכתחילאית ולא סחור סחור. מקום בו דווקא בפורום זה יוכלו הגולשים – של פורום זה לפרוק את רחשי ליבם, מתוך השיח והחיבור המיוחד של פורום זה.

ואמנם כל הסכנות שהעלו חכמי הפורום אמת הם. ואי אפשר להתעלם מהם. והיות וגם אני חפץ מאד בשלמותו של הפורום, וגם אני חפץ בשימורה של צורת דיון שקולה ובלתי מתלהמת שמכילה צדדים שונים וכיוונים שונים. חשבתי הרבה ויש לי הצעה.

וכאן אגדיר היטב את מטרותיו וכלליו של אשכול זה, ובקשתי ותפילתי שכל מי שיגיב ישים לב לדברים ויתייחס אליהם ברצינות (אפילו מעבר לרצינות הנדרשת בהקשבה לנושא כל אשכול אחר בפורום הזה...).

האשכול איננו דן בשאלה ה"אמיתית", האובייקטיבית והשכלית, האם פינוי גוש קטיף הינו צעד נבון או לא. וגם לא בשאלה האובייקטיבית מאיזה מניעים פעל ראה"מ. ולא באף שאלה אובייקטיבית אחרת.
אשכול זה איננו אשכול אובייקטיבי!!!

לעומת זאת האשכול בה לאפשר לאנשים שונים לבטא את התחושות הקיומיות שלהם. את פחדיהם ותקוותיהם. את חרדותיהם. דברי ניחומים ודברי תקווה יתקבלו בברכה. גם תחושות של ספק. שאלות שעולות. מה ה"התנתקות" עושה לי. חומר "גולמי" שאח"כ יהיה אפשר להחליט איך מוציאים ממנו נקודות לדיון ענייני ורציני ברוח עצכ"ח.

ולשם הסר כל ספק. אני נגד ההתנתקות. אבל האשכול הזה נפתח ע"י בעצם תקופה קשה זו – כמקום פתוח גם לתחושות "הצד השני". כל רגש, כל תחושה – הם לגיטימיים. "יש לי תחושת כעס כלפי המתנחלים שהביאו אותנו למצב הזה". "אני מרגיש אשם כלפי הפלסטינים על כך שגזלנו את אדמתם, וההתנתקות היא מבחינה מסויימת צעד של כפרה". "כואב לי על החיילים שצריכים לעבור דבר כזה". "זה הבית שלי ומולדתי שנשרפים באש". "אני ממש כועס על שרון ואני מרגיש הוא עושה לנו עוול". "אני מרגיש אי צדק". וכולי תקווה שבתוך הדיון – שאמור להיות יותר שיח משותף, בו כל אחד אומר את אשר על ליבו, לא יתקוף איש את רעהו בגלל מה שהוא אמר. התייחסות לדברי הזולת מותרת אך ורק מתוך קבלה.

ולמען הסר ספק שלא מדובר באמירה מחייבת אינטלקטואלית – אני מציע בפתיחת כל תגובה מלים בנוסח דומה ל:
"כל מה שאגיד להלן הוא תחושות עמוקות שלי. איני בטוח שהם "נכונות". אני לא שולל את מי שחושב אחרת. זה מה שעלה בי:"
ולסיים ב:
"למרות חילוקי הדעות שקיימים בינינו מאד חשוב לי היחד והאחווה של עם ישראל. אני מבין שכולנו חלק ממשהו אחד, שחשוב לשמור עליו שלם. אני רוצה ומשתדל להבין את כל המקומות הנפשיים שעלו כאן".
וגם אפשריות שאלות ודיון – שיש להתאמץ מאד להסיר מהם כל חשש ציניות וקנאות:
"לא הבנתי אותך מספיק. הייתי שמח אם היית מבהיר יותר למה התכוונת / מה חשת / מה עברת".

גם סיפורים אישיים יתקבלו.

ואני מקווה ש(א) לא ירגזו עלי מדי ראשי הפורום...
ו(ב) שנעשה בזה תיקון מסויים לשנאת החינם שבגללה חרב ביהמ"ק, ע"י אהבה, קבלת הזולת. השתתפות בצערו. בצערנו. יכולת להכיל גם מקומות מאד קשים וכבדים.

ומלה אחרונה – על אשכול צויינה המלה זהירות לאמר – זהו אשכול יותר בעייתי מהרגיל בעצכ"ח, ואשכול כזה צריך הכנה נפשית מיוחדת, ואין ללמוד ממנו על שאר האשכולות, שאין דינם כדינו כלל.

כמה מלים שאמרה לי הערב אימי, עזרו לי להרגיש בפעם הראשונה משהו קונקרטי כלפי ההתנתקות. (אל נא תחשוד בי שאני אטום, אור_נערב; הריחוק מקורו בעיקר בכך שאינני שומע חדשות, קורא עיתונים או צורך אקטואליה בכל פורמט אחר, כולל שיחות מסדרון).
קשה להעלות על הדעת התרה כלשהי של הסכסוך בארץ ישראל, שאין בה הגירה כזו או אחרת של בני אדם (כולל הגירה בתכריכים). השמות אינם ידועים מראש, כשם ששמות קרבנות במלחמה מתגלים רק במהלכה או, להבדיל,שמות הזוכים בפיס. ידוע רק שיהיו כאלה.
תחת האילוצים האלה, הזדהיתי מאד עם התמיהה של אימי, על הפוקוס הגדול שמקבלת הזוית האנושית של ההתנתקות – העקירה מהבית, הפרידה מנופי ילדות/בחרות, החוויה שאשתך כנראה לא תוכל לחוות עם ביתכם. היא, שמתנגדת להתנתקות, התקוממה על מה שנראה לה כדרמטיזציית יתר של התהליך. נכון, אל תדון אדם עד שתגיע למקומו, אבל זה הענין: היא הייתה שם. פליטה בטוניס במשך כל שנות ילדותה, מגיל שלוש ועד גיל תשע; תינוקת שנקרעה תוך יום מביתה, עניה וחסרת עוגן משך שנות התיכון, עד שעלתה לארץ בשנות החמישים.

היא שומעת את הבכי שלכם ושואלת את עצמה, ואותי: האם אלה פליטים? האם אלה, שמציגים את הקריעה מהאדמה כנורא מכל, עושים זאת מתוך בורות ושקיעה ברחמים עצמיים, או שיש פה גם יחסי ציבור? האם הם אינם מבינים כיצד נראו פליטים ועקורים עד להתנתקות 2005, בלי פיצויים, בלי תמיכה, בלי שמץ ענין מנפש חיה בעולם?

הפרספקטיבה ההסטורית בוודאי לא רלוונטית מהמקום שבו אתה עומד עכשיו, אור_נערב, אבל קשה להאשים אחרים על שהם בוחנים את המציאות לאורה. מדי יום מאבדים אנשים את בתיהם, בגלל חובות, גירושין ושאר טרגדיות אישיות. העולם גדוש סבל ואי אפשר לחיות עם אמפתיה אינסופית. תחת ההנחה שאיתה פתחתי, שנגזר על עקירה להתרחש בתוך התהליך הזה, הרי שזו הנוכחית היא כנראה בין הטובות שהיו אי פעם.


תוקן על ידי - יבוסי - 15/08/2005 23:39:36

.


דומים דבריך עלי, יבוסי, כאותו עני שהעשיר, ואוטם לבו כלפי קבצן ברחוב, משום שהוא - העשיר - סבל יותר כשהיה עני.

דוגמא מצויינת, אל מואדיב, פרט לענין הפעוט שאין פה אטימת לב (ומה שעלול להיתפס בטעות כאטימת לב, מוסבר בפסקה האחרונה). אלא שבחשבון סופי, דעתי כדעתך: אין לעובדה הזו די משקל כדי להכריע את הכף, כשמנגד מונחת הזדמנות נדירה לגלגל עיניים ולהטיף מוסר.

.



אכן. אכן.

אגלגל את עיני שוב, ואומר שוב, כי זה שמישהו סבל יותר, לא הוך משהו אחר ל"לא טרגדיה".


ומאחר, שכדבריך, אינני יכול להחמיץ הזדמנות להטיף מוסר (תוך כדי גלגול עיניים! אני יכול גם ללכת וגם ללעוס מסטיק בעת ובעונה אחת!) אומר עוד כי בדבריך, אתה מזכיר לי את אותו אחד שנכנס לשבעה, ומסביר לאבלים כי זה לא נורא, אבא שלו סבל יותר לפני שנפטר.

יבוסי ונאך.
באמת התכוונתי למה שכתבתי בפתיחה ואחזור על זה.

כדי לא להגיע למקום הנורא - מבחינת הפורום - שכולם מפחדים ממנו, ואני מבין זאת, פחד זה מוצדק מאד - אני בוחר שלא להגיב להשוואות.

אמרתם, שאפשר לראות את הדברים מזוית אחרת. זה לא חידוש.

בינינו מה שאני רואה כחשוב ומתאים למה שאני מנסה ליצור באשכול זה - ואשמח אם תצטרפו - זה אמירות אישיות. פנימיות. רגשיות. חוויתיות.

אז אם תבחר להביא את החויה של סבתך שמסתכלת על הדברים ומרגישה רע עם היללנות של המתנחלים. שזה עושה לה משהו שלילי - ומה זה. זה בעיני מקדם. כי נבין יותר טוב יחד אחד את השני את המורכבות שבתוכה אנחנו חיים. נצליח לקבל, לסלוח, לאהוב. וכו'. זה פורה.

אבל אם מדובר בתגובה שכלתנית ושופטת למשהו שנאמר מהלב - מכל צד שהוא - מבחינתי זה פסול - לפחות לגבי אשכול זה.

ואני מתחייב לעשות מאמץ עליון מבחינתי לא לשפוט ולא להאשים ולא להגרר להתלהמות בכל מחיר (באשכול זה) ועד כמה שיאפשרו חכמי הפורום (-;) ליצור דיון שיפתח לבבות ולא יסגור.

בידידות,
אור נערב

מואדיב,

דבריך רק מדגימים את חוסר התוחלת בדיון מן הסוג שמתקיים פה. רק אתמול קראנו במגילת איכה את הפסוק הנהדר: "אין מכאוב כמכאובי". כולנו רוצים להיות רגישים לכאבו ולצערו של אור נערב, אבל בתיבות האישיות רצות כל הערב שאלות האם יש מקום לאשכול מן הסוג הזה פה. ידוע לי שיש לפחות חלק מן המנהלים שסבורים שיש לסגור את האשכול, אבל חוששים לפגוע באור נערב שממילא סובל מאד בזמן הזה.

אתה יודע שאין לי דבר נגד רגשות, ביטוים והבעתם, אבל חשוב לרגע איך ייראה פורומנו אילו
מישהי [היפותטית] תפתח אשכול על הקושי להיות רבה רפורמית בישראל,
אחר יפתח אשכול על הקושי להיות הומוסקסואל בארון חרדי אחר יפתח אשכול על להיות משודך לאישה שאינו אוהב כי כך גזר סבא סמכותי ז"ל?

אנא, אל תבין מדבריי שאין לגיטימציה לכתיבה כזו ולא שאין לה טעם. אבל השאלה האם האכסניה הזו מתאימה לכך.
אם לדוגמה יפתח אור נערב בלוג וייתן לנו קישורית, יש סבירות לא נמוכה להניח שארצה לקרוא את דבריו, אבל איני בטוחה שכאן המקום לכתוב על הדברים האלה.

ועוד לגבי "אין מכאוב כמכאובי", כמו רבים (ובטח גם אתה) אני מכירה חיילים לא מעטים שנכנסו הבוקר לביצוע המשימה הקשה ולבי נחמץ מדאגה להם הן בשל הסבל הפסיכולוגי שיעברו והן מפני סכנה פיזית ממשית מפני קיצוניים אלימים ומפני שפיכות דמים.
האם ראוי שנעשה כאן תחרות מי דואג יותר, מי עצוב יותר ומי חרד יותר' המפונים שמדירים שינה מעיניהם מאבל על הפרידה מבתיהם או אימהות החיילים שמדירות שינה מעיניהם מדאגה?


תוקן על ידי - שחרית - 16/08/2005 0:13:13

מואדיב ויבוסי,

הייתי מאד שמח אילו היו נמנעים - לפחות ובמיוחד באשכול זה - ממה שאפשר לראות כהתכתשות הדדית... ולא משום שאין חן בשנינות, וכו', אלא משום שלכל דבר יש מקום, ואשכול זה הוא עדין מדי לכגון דא.

אני משתדל ומנסה תינוק רך זה שזה עתה נולד יבגיר ויזקין וימלא ימיו ושנותיו ולא יקטף בטרם עת...



ולכן אשמח מאד אם תוכלו לומר דברים אישיים, פנימיים - כפי שהצעתי לעיל. מה זה עושה לכם, ולא דברים אינטלטואליים, אנליטיים, על מה שנאמר. לא לדבר "על", אלא "בתוך".

מקווה כאמור שנצליח לפתח את ההזדמנות הזו לעליית דרגה, ולשיח חברים ממקום אוטנטי יותר.

בידידות, אור נערב

אור_נערב, דומני שמלכתחילה עשיתי מה שהצעת - הבאתי את ההתרעמות של אמי, כמעט כלשונה. הוספתי רק כמה מלים על הסיבה שאני, מבלי לעבור את אותן חוויות, מוצא טעם באותה ראיה.

מואדיב היקר,

מכיוון שכבודו מנצל את הדיון הזה כדי להתפרק ממוסרות הקריאה הזהירה והחשיבה הביקורתית, אנסה אני הקטן לשמור על המבצר עד יעבור זעם.

בשום מקום לא אמרתי לאור_נערב "לא נורא". הוא שאל מה אחרים מרגישים בעניינו. למיטב הבנתי, זו לא הייתה בקשה להקמת קבוצת תמיכה, למסרים חיוביים או לחיבוקים וירטואליים.
אני הסברתי, הן בפתיח והן בסיום, מדוע הרגשתו של הזולת לעולם מהולה בהשוואה ובנסיון לקבל קנה מידה. בין ההסברים, הבאתי הסתכלות קונקרטית מתוך קנה מידה קונקרטי.
די להציץ לתוך בית כלשהו בעולם, כדי להבין שאנשים יכולים לחיות את חייהם בשלווה ואף בשמחה מאופקת, בשעה שאחרים, לעתים במרחק כמה פסיעות, סובלים ומקללים את היום שבו נולדו. גם את זאת כתבתי קודם, במלים ספורות אבל מדודות. אם אור נערב מבקש לדעת מה מרגישים אחרים, חזקה עליו שהוא מבין שמדובר באחרים, אשר על כן הראיה תהיה ממקום שבהכרח תופס את סבל הזולת כחלק מהמהומה שמתרחשת "שם בחוץ".

חזקה גם עליך, מואדיב, שאתה מבין זאת, מה שהביא אותי להאשים אותך בגלגול עיניים. איתך הסליחה על הביטוי החריף.

תוקן על ידי - יבוסי - 16/08/2005 0:21:24

.


אשבע כלימתי ואלך לי לפינתי בשקט.


(אייקון של מואדיב מרכין ראשו בכניעה בפני היבוסי)

אור,

כפי שאתה רואה, קשה לאנשים להפריד את שאלת הצידוק (הרציונלית) מן האמפתיה והרחמים. הרי כל אסיר לתקופה ממושכת יכול לכתוב ספר סוחט דמעות על הקושי בחיים, הפרידה ממשפחתו וכדומה. האמפתיה שיחוש הקורא הנאמן מוגבלת, סוף סוף, גם על ידי הזכרון של מה שעשה האסיר ומה שהביא אותו לכלא.

אני, שמזדהה עם הדרך הפוליטית שלך, מזדהה גם עם כאבך. מי שבעיניו יש בדרך זו משום עול, יש לו גם בעיה "לקנות" את הרגשות המתלוים לדבריך. זה אנושי, מה לעשות.

אור_נערב בקשת תחושה, הנה לך מה ששלחה לי חברה במייל.

שחרית,
אני חושב, שוב, שאם יש חייל או אמא לחייל, שיכולה לכתוב את צערה ומצוקותיה, בלי לשפוט אותי תוך כדי, אלא דברים היוצאים מהלב כהווייתם, יש בזה תועלת רבה מאד.

אני באמת לא מנסה להעלות במה אך ורק לצערי. הגם שאני חושב שיש מקום גם לזה. אפשר היה לומר באותה רוח הדברים אם פלוני פתח אשכול לכבוד נישואי בנו מחר נכדו, ברית, בר מצווה, נישואים, לוויה, כפול כל חברי הפורום עם הכולל - ומה יהיה בסוף. במקום פורום חושב נהפך ללוח קיר לקהילת פולונשקע.

פעם נפתח אשכול שהתחיל בסבלו של אחד חרדי (מכתב של חרדי לשעבר או משהו כזה). והיו שתכף עלו עם חשש טרולים וכיוצ"ב. בסופו של דבר אינני יודע אם הנ"ל היה טרול או אורק, או גמד הרים שמנמן. אבל מה שאני כן חושב שיצא מזה אשכול מרתק, שאני אישית השתתפתי בו והרחבתי ממנו הרבה.

נראים לי שני דברים.
1) שיש כאן הרבה היסטריה, שיש לה רקע מוצדק אבל עדיין היסטריה.
2) על רקע הרבה מאד אשכולות חריגים, לבא ולעשות מסע צלב נגד נתינת אפשרות לאשכול על ההתנתקות פרופר להמריא, נראה לי קצת איך נאמר, נראה לא טוב. וגם מנותק מהמציאות (אחרי כל ההסברים והתירוצים) כפי שאמרתי לא פעם.

וגם - מי שלא רוצה ונמאס לו - יכול לעשות מעשה פשוט - לא להכנס לאשכול הזה, שכתוב עליו באותיות מאירות עיניים - "זהירות!".

ולסיום, באמת באמת (אשכול מתחנן... וכפיו נשואות השמימה בתפילה...), אני מקווה ורוצה לשמוע תחושות גם שלך. לא שפיטה, לא ויכוח, לא בלוג, אלא תחושה.
ואני מקווה שמה שיעלה - א' - יתן תחושה של אחווה וקירבה. ב' - ילמד אותנו שאפשר לשוחח גם על נושאים טעונים באופן אמיתי ובזהירות רבה. ג' - יתן חומר להרבה דיונים פוריים ברוח עצכ"ח המצומצמת.

אשמח לשמוע
אור נערב

נ.ב.
ההקדמה והסיום (עיינו לעיל) שהמלצתי - מומלצים.