דגמים לשינוי הלכתי (התפתחות ההלכה)

יישר כוחך מיימוני!

הערה אחת.

הרי ישנו עוד שיקול נגד שינויים ראויים והוא העויינות החברתית לכל החושבים המעמיקים יותר, שבעיני המקיפים אותו הם "מחדשים". מה משקלו של שיקול זה בחישוביך נגד השינויים הדרושים מתוך העקת הבנת התורה?

וטו

כפי שכבר נכתב פה בעבר, יש רק עצה אחת.

מסווה.
וכך דרש כמדומה לי ראב"ם את הפסוק על המסווה ששם משה על פניו. כשיורדים אל העם, זו ירידה. חייבים להתחשב בו. ולא לחשוף אותו למה שאינו מסוגל.
מבחינה זו, היה ראוי לנעול את הפורום שלנו ולפתוח אותו רק לאחר מבחני כניסה. אבל כבר הסברתי פעם מדוע אני סבור שהיום מותר כבר לגלות, וזו אפילו מצווה...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אני לא מתאפק מלגלות לכם "סוד".
כבר לפני זמן רב עלה בדעתי רעיון פתיחתו של פורום, שלמרבה הפליאה, כשגיליתי פורום זה מתברר לי שהדגם של הפורום שרציתי, זהה לדגם המותווה כאן.
ואכן, היה בכוונתי שהפורום שהגיתי לכשייפתח, יהיה סגור למורשים בלבד, לאחר עמידה במספר קריטריונים.
חסכתם לי את פתיחתו של הפורום ואת הטירחה שבניהול פורום.

דגמים נוספים מדברים באשכול שנפתח ב"באהלה": 'יחס היהדות לנשים, סטטי או מתקדם?'


הרמב"ם בהלכות אישות (פכ"א ה"י, להבנת הראב"ד שלא כגר"א) ממליץ על הכאת אישה כאשר אינה נוהגת לרוחו של האיש. הרב עובדיה יוסף אמר שכיום מי שינהג כך ראוי לקצץ את ידו, כי אז היתה מנטאליות שמעמד האשה כשפחה (בלשון אחרת, אז היה שלטון הכוח הרבה יותר מעל שלטון המוח, מאשר כיום).

הרמב"ן באגרת הקודש פ"ו מדבר על נושא שדרוש שייעשה מתוך אהבה ורצון, שאין ראוי להכות את האשה על זה ומביא כן מחז"ל. משמע שלדברים אחרים, היה מקובל להכות.

במשנה מסכת כתובות נאמר בין הדברים שהאשה עושה לבעלה, רחיצת רגליים וכדומה.

למרות שבהלכה נכתב לגרש אשה שאינה מולידה (זה נאמר בזמן המשנה כאשר ניתן היה לקחת שתי נשים ובכל זאת העדיפו שלא תהיינה לו שתיים אלא יגרש את העקרה). כיום שיש חרם דרבנו גרשום ואין האיש יכול להוליד באמצעות אשה שנייה, בכל זאת לא נוהגים כהלכה הזאת. חכמים מנמקים את זה בעובדה, שהיום הקשר בין איש ואשתו נעלה יותר ואין ההולדה שווה את הפגיעה ב'ואהבת לריעך כמוך'.

בכך (שהאשה של היום זו לא האשה של פעם), גם מובנים הדברים בהצדקת לימוד התורה לנשים בימינו. ואכן כך גם נהוג בשטח אצל חרדי חרדים, ללמד את הנשים מכל חלקי התורה.
לכן פשוט שהבינו שההיסמכות של חז"ל בנושא, על דרשה מהתורה שבכתב, כוונתה אך כאסמכתא.

תוקן על ידי - קונילמל7 - 8/15/2002 5:41:28 PM

מימוני, דברי הבדיחות (ו' שרוקה) שהבאת הם דברי המגיד מדובנא, ואביאם.

על הפסוק "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל" סיפר המגיד את המשל הבא:

עשיר גדול נסע ליריד. לקח עמו בצרורו את סחורתו, אבנים טובות ומרגליות. סחורה קטנת הכמות ורבת האיכות.
בדרך, לן במלון. בבוקר כשעמד ליסוע לדרכו, ביקש מה BELL BOY שיעמיס לו את מטענו על העגלה.

לאחר שעה ארוכה הופיע הנער כשהוא מתנשם ומתנשף ונושא על כתפו משא כבד.
שאל אותו העשיר, מה קרה? מדוע כה בוששת? ענה לו הנער, לקח לי זמן להעמיס את כל המטען הכבד.

אמר לו העשיר: אי לך נער מסכן. אין זו הסחורה שלי. שאל אותו הנער, איך אתה יודע איזו סחורה העמסתי? ענה לו העשיר: הסחורה שלי אינה כבדה, ולא קשה לשאת אותה.

כך אמר הקב"ה לישראל. "ולא אותי קראת יעקב". איך אני יודע? "כי יגעת בי ישראל". הסחורה שלי, קלה ורבת ערך.



אחינו הנהג סע מהר

סנאית

תודה רבה על מראה המקום.

המשל של המגיד מדובנא עמד לנגד עיני. אבל לא זכרתי אותו וגם לא את הפסוק.

על כל פנים, אם בדברי בדיחות (בקובוץ או שורוק) עסקינן, הנה אחת עתיקת יומין:

מעשה ברב גדול, אולי ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ואולי לפניו, שהתקבל כרב בעיר מפורסמת, והביאו לו, ביום הראשון, את ספר תקנות הקהל, כדי שיכתוב בו תקנות משלו.
הרב קרא בעיון את כל התקנות, ואז לקח חומש, וכתב וכתב.
הוא כתב את עשרת הדברות.
שאלוהו: מדוע?
והוא ענה: ראיתי שאתם כל כך מדקדקים בספר הזה, אז עכשו אולי תקפידו גם על עשרת הדברות...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בהקדמה ל"קצות החושן" מציג הרב המחבר שאלה ?
כיצד אנחנו מעיזים בכלל לפסוק הלכה בכל המקרים שהפסק אינו כתוב בשולחן ערוך.
על מורה ההוראה לפסוק על פי שכלו, והרי הוא עלול לטעות וזה דבר נורא כי במקרה כזה הוא פוסק נגד התורה האלוקית, וכיצד הוא בכלל יכול להעיז לפסוק?! ועל כך באה התשובה: "הקב"ה בחר בנו ונתן לנו את התורה כפי הכרעת השכל האנושי אף על פי שאינו האמת, ואם כן, המקדשו הוא קידוש גמור רק שיהיה אמת בהכרעת השכל האנושי"
פירוש הדבר שהתורה אומרת שמה שקובע השכל האנושי בתורה זאת היא התורה האלוהית "כתוב אמת מארץ תצמח - אמר הקב"ה רצוני שתעלה האמת מן הארץ (לא מן השמים אלא מן הארץ).... ואמת תהיה כפי הסכמת החכמים בשכל האנושי וזוהי ברכת התורה" אשר נתן לנו תורת אמת שיהיה האמת איתנו "וחיי עולם נטע בתוכנו" ואחר כך הוא מוסיף, בגלל זאת אנחנו יכולים לקיים את התורה שהרי אילו כל ספרי הקודש (התורה שבעל פה) היו באמת מפי הגבורה, כלום בכלל היינו יכולים להבינם?

תוקן על ידי - איקה - 9/23/2002 7:07:17 PM

אמש כתבתי באשכול התפתחות ההלכה ולא שמתי לב לאשכול הנוכחי.

אני מביא כאן את החלק הנוגע לכאן וגם מהודעה קודמת ששלחתי לשם הנוגע לכאן ואתכם הסליחה, כבוד המנהלים.


מועד קטן כ"א. תוד"ה אלו:
ומה שאין נוהגין עתה לעשות עטיפת הראש וכו' ועוד יש ליתן טעם בעטיפת הראש שלא היה מביא כי אם לידי שחוק ענין עטיפת ישמעאלים.


התעוררתי על ההלכה של פת הבאה בכיסנין שבשו"ע (או"ח קס"ח ו') לברך עליו 'מזונות', שהיום ממשיכים להקפיד על 'שלושת התנאים' (ממולא, מעורב במי פירות, יבש שנכסס-בצק עלים).

זו דוגמא אופיינית ללקיחת הפרטים כפשוטם ללא הבנת העיקרון. העיקרון הוא אם הנאכל הוא 'לחמו של סעודת שובע' או בא לשם מילוי כרס על ידי הנקרא 'סנאק'.

זו נהיית חומרא הבאה לידי קולא שעל לחם גמור מברכים מזונות ו'על המחיה' מפני שנעשה בו אך 'הטפת מי פירות'!

במילה טעונה אחת: מידתיות.

על רגל אחת: שינוי שבא בעיקר לשרת את ההלכה, שתוכל לשרוד גם בתנאים שהתחדשו, ומקורו של השינוי והצדקתו אפופים ריח של תורה ורוח של יהדות, ואינה נובעת רק ממניעים של הקלה על האדם ושיקולים זרים של ההתאמה לתיאולוגיה הרחוקה מהמסורת.
ומשום שמידתיות ניתנת לפרשנות, מכאן המחלוקות הרבות בהלכה.