מצוות יישוב א"י דוחה פיקוח נפש?

באשכול סמוך התפתח לו דיון בשאלה האם ברור שמצוות יישוב א"י דוחה פיקוח נפש. מכיוון שאין מקומו שם ומכיוון שלא ידוע לי אם יש בכלל אשכול העוסק בנושא הזה , אני פותח אשכול זה.

אין לי כוח להעתיק את מה שנכתב שם , אבל תורף הדברים הוא שדו"ד טען ש"ההבנה הפשוטה" במצוות יישוב הארץ הוא שזה דוחה פיקוח נפש , ועל הטוען אחרת להביא ראיה לדבריו . את יתדותיו תלה בדברי הרמב"ן הידועים ובטענה שאין פוסק מפורש שחולק עליו.

את תמיהותי בנושא , הגדיר הפרעתוני , באופן תמוה, כתמוהות .

לצערי הרב אינני מפוסקי הדור , אבל לקרוא אני יודע וגם למדתי קצת, ולמיטב הבנתי "פסקי ההלכה" הללו בנויים כהררים התלויים בשערה ועומדים על כרעי תרנגולת . לענ"ד זה חמור ביותר שכך ממציאים יש מאין מצוות חדשות שהם ביהרג ואל יעבור .

בדרך כלל מערבבים בדיונים הללו הרבה קש וגבבא , התשובות בנושאים אלו עמוסות במובאות חסרי רלוונטיות (שהרי מה ערכה של תשובה שאין בה מראי מקומות רבים) ובהתעלמות מאפשרויות פירוש אחרות . לכן אביא את עיקרי הנקודות שיש לדון בהם דבר דבור על אופניו , בתוספת מעט נופך משלי . וכל אחד מוזמן להוסיף ולהרחיב או לחלוק .

א) גדר ותוכן מצוות יישוב א"י, האם יש בכלל מצווה , האם היא מדאורייתא או מדרבנן , האם היא נוהגת בזמן הזה או רק בפני הבית . בזה נראה שיש הסכמה של כמעט כולם (למעט התוס' בשם ר"ח כהן) שלכל הפחות יש "עניין" לשבת בא"י גם בזמה"ז וכן נפסק בשו"ע שהאיש יכול להכריח את אשתו לעלות לא"י. אבל מעבר לכך לא ברור אם מדובר במ"ע מדאורייתא. ידוע שהרמב"ם לא מנה מצווה זו ואחרי ככלות הכל מדובר במצווה שכל עצמה אינה נלמדת אלא מפסוק (משהו נדיר מאד בעולם הלכה) שניתן לפרשו אחרת (כהבטחה או כהוראת שעה). לצערי אין בידי ספרים כרגע , אבל כמדומני שיש דעות רבות בנושא ויש שכתבו בפירוש שעכ"פ בזמה"ז מדובר במצווה מדרבנן או שהעניין ביישוב א"י הוא בכדי לקיים מצוות התלויות בארץ . וזיל קרי בי רב הוא.

כל זה בנוגע ליחידים . יש הרוצים ללמוד מדברי הרמב"ן שלבד מכן יש מצווה מיוחדת על כלל ישראל לקיים יישוב יהודי ולא רק מצווה על כל יחיד ויחיד. לענ"ד אין זה מוכרח , ועכ"פ יש לברר מהי גדר מצווה זו האם מדובר בריבונות יהודית או בנוכחות ?

ב) עד כמה מחוייבים להשתדל במצווה זו ובפרט , האם מצוות יישוב א"י דוחה פיקוח נפש? בזה ברור מדברי הפוסקים שעל כל פנים בכל הנוגע ליחידים , אין חובה להסתכן למען א"י ואין מצווה זו עומדת אפילו בפני קשיים אחרים. ויש בזה עוד חילוקים בין מי שכבר גר בארץ לבין מי שגר בחו"ל . אלא שהנתלים בדברי הרמב"ן רוצים לטעון , שיש חילוק בין המצווה על היחידים לבין המצווה על כלל ישראל . הרמב"ן כותב שמלחמת כיבוש א"י היא מלחמת מצווה ומכיוון שבמלחמה נהרגים בדר"כ אנשים , הרי שמצוות יישוב א"י דוחה פיקוח נפש. כדי שלא להרבות במחלוקת , מחלקים בין מה שכתבו הפוסקים שאין חובה להסתכן לבין דברי הרמב"ן , שזה נוגע למצווה על היחיד וזה נוגע למצווה על כלל ישראל.

אבל העיון בלשון הרמב"ן מביא למסקנא שאין הדבר פשוט עד כדי כך ולענ"ד יש מקום לפירוש אחר בדבריו. המעיין בדברי הרמב"ן יראה שהרמב"ן מנסה להסביר מה יש במצוות ישיבת הארץ שאין במצוות המלחמה בז' עממים ועל כך הביא כמה אופנים : במקרה שז' עממים השלימו על פי התנאים שבהם יש לעשות איתם שלום , במקרה שז' עממים עזבו את הארץ , במקרה שכבר כבשו וגירשו ז' עממים ורוצים ללכת לכבוש ולהתיישב במקומות אחרים , בכל אלו המקרים , אומר הרמב"ן שגם כאשר אין יותר חובת מלחמה בז' עממים , עדיין יש חובה לשבת בארץ ולא לעזוב אותה. ולכאורה צע"ג , למה לא כתב הרמב"ן דבר חזק יותר שגם כאשר אין המדובר בז' עממין יש להלחם אתם , ובפרט שבזמנו של הרמב"ן זה היה מקרה יותר מעשי? למה טורח הרמב"ן לדבר רק על אופנים שבהם אין ישיבת הארץ כשלעצמה כרוכה במלחמה?

מצד שני הרמב"ן הרי מביא ראיה לדבריו מלשון הגמרא שמלחמת יהושע לכיבוש היתה מלחמת מצווה ומזה משמע לכאורה , שמצוות יישוב א"י יש בה גם חובת מלחמה. אבל הביאור בזה לענ"ד הוא כדהלן: הנה ברור לכו"ע שמלחמת ז' עממין היא מלחמת מצווה וממילא , לדברי הכל , מלחמת יהושע היתה מלחמת מצווה גם מצד זה, אלא שלשיטת הרמב"ן היא היתה מלחמת מצווה מכוח שני הדברים (= ז' עממים וכיבוש הארץ) והגמרא נקטה רק אחד מהם . ועל כן יש לומר שרק במקום מלחמה בז' עממים יש חובה להלחם על כיבוש הארץ. וההסבר הוא שמצוות ישיבת הארץ כשלעצמה נדחית בפני פיקוח נפש , אבל במקום שפיקוח נפש ממילא נדחה (בגלל מלחמה בז' עממים) הרי אין שום דבר שדוחה את מצוות יישוב הארץ ולכן המלחמה נחשבת מלחמת מצווה גם בגלל כיבוש הארץ.

ובזה מבוארים היטב דברי הספרי שדוד המלך עשה שלא כדין וכו' , שיש עניין מיוחד שלפני שיוצאים לכבוש ארצות אחרות יש לכבוש את א"י . ולכאורה למה זה תלוי בזה , הרי בכל המצוות יש חובה לעשותם מיד כשמתאפשר ואם כן אם דוד לא יצא לכבוש את א"י , הרי עשה שלא כדין בזה שלא קיים המצווה ולמה זה שלא כדין רק בגלל שיצא לכבוש ארצות אחרות . אבל על פי הנ"ל מובן היטב שבאמת לא היה חיוב לצאת למלחמה למען כיבוש הארץ שכן פיקוח נפש דוחה יישוב הארץ. אבל כאשר המלך בלא"ה יוצא למלחמת הרשות עפ"י סנהדרין , הרי ממילא נפקע העניין של פיקו"נ וחובת הישיבה מחייבת אז גם במקום מלחמה.

אבל יהיה מה שיהיה עם זה , הרי גם אם הרמב"ן סבר שמלחמת כיבוש הארץ היא מלחמת מצווה , הרי הדבר ברור וידוע שהרמב"ם לא סבר כן, כמבואר בהל' מלכים . ולכן אין זה נכון כלל שאין שום פוסק מפורש שחלק על הרמב"ן לעניין זה . קל וחומר , שלפי הסבורים בפרוש שאין מ"ע מדאורייתא בישיבת הארץ בזמה"ז , אין אפי' הו"א שזה דוחה פיקוח נפש. ולכן הטענה שאין מי שחולק על הרמב"ן בעניין זה שיש חיוב להלחם על א"י , תמוהה עד למאד.


ג) האם יש חובת מלחמה בזמן הזה? . ז"ל הרמב"ם בהקדמת מנין המצוות: "וידוע גם כן שהנבואה והמלוכה כבר נסתלקו ממנו עד שנסור מן העוונות [...] וידוע שהמלחמות וכיבוש הארצות לא יהיה אלא במלך וסנהדרי גדולה[...] ולפרסום העניינים האלו כלם אצל רוב האנשים כל מצוות עשה או לא תעשה [...] או מלחמת מצוה או מלחמת רשות לא אצטרך שאומר בה וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית . האם יש ראיה שהרמב"ן או מישהו אחר חולק על זה? במה שנוגע לזמן הגלות לא כתב הרמב"ן אלא שמצווה על כל יחיד ויחיד לעלות . גם אם נניח שלהרמב"ן יש חובה מיוחדת על כלל ישראל , בנוסף לחובת כל יחיד ויחיד , ושחובה מיוחדת זו מחייבת מלחמה , הרי לא ברור אם חובה זו קיימת שלא בפני הבית. (ולפי ההיגיון של דו"ד , האם מצאנו פוסק שחולק במפורש על הרמב"ם בעניין זה?)

העולה מכל הנ"ל , הוא שבוודאי אין זו ה"הבנה הפשוטה" שמצוות יישוב א"י דוחה פיקו"נ ומחייבת מלחמה .אף בדברי הרמב"ן עצמו יש לפלפל אם בכלל יש חובת מלחמה ואם כן, אם זה נוהג בזמה"ז . בנוסף יש כאן תיאוריה שמחלקת בין חובת היחיד לבין חובת כלל ישראל , כדי להימנע מהתנגשות עם מסורת הפסיקה שאין חובה על היחיד להסתכן למען א"י , אבל זו הרי רק תיאוריה. במקרה הטוב , מדובר ב"הכרעה" כהרמב"ן במקום שברור שיש החולקים עליו ובראשם הרמב"ם . אבל מי הסמיך מישהו להכריע כהרמב"ן , כאשר מדובר בסוג בסוגיא של פיקוח נפש ועוד תוך הסתמכות על כל כך הרבה סיבובי אצבעות?

אמרתי, שזה שזה כתוב, עדיין לא אומר מה המקור.
הלוא אין זו אחת משלוש עבירות הידועות.

לכן הבאתי את דברי הרב טל, שטוען שההיתר לסכן נפש הוא מדין פיקוח נפש. מה שאומר שגם במלחמה על יישוב הארץ, היתר פיקוח נפש קיים באותה מידה.

הפרעתוני

הנקודה העיקרית היא לא אם יש רשות להלחם על א"י אלא אם יש חובה להלחם . טענת אלה שמתנגדים באופן עקרוני להחזרת שטחים נסמכת על כך שמכיוון שיש חובה להלחם יש איסור להחזיר שטחים גם משיקולי פיקו"נ. אבל אם יתבאר שההחלטה על המלחמה אינה אלא רשות , נפל פיתא בבירא , ללא קשר לשאלה למה במלחמת הרשות נפקעת פיקו"נ.

מצו"נ, לא נפל פיתא בבירא.
מכיון שאם בהחזקת שטחי ארץ ישראל בידי עם ישראל יש משום קידוש השם (ודאי קידוש השם גדול יותר ממלך שהולך לכבוש את סוריה), הרי שיש למסור את הנפש על כך.

במחילה מכתה"ג אין אלו אלא המצאות חסרי שחר. לפי דבריך חובת המלחמה אינה נובעת ממצוות יישוב א"י , אלא מכך שמישהו החליט שיש בכך קידוש השם. מחר יבוא מישהו ויחליט שאת דגל ישראל יתנוסס על המאדים יש בכך קידוש השם ולכן יש להלחם על זה . זה לא רציני.

זו שאלה חשובה מאוד, מהו הגדר של קידוש/חילול השם, ומעולם לא קיבלתי על כך תשובה ברורה.
אך אי אפשר לפסול את התשובה הזו אוטומטית, שהרי זו מצוה חשובה ביותר, שאף מוסרים עליה את הנפש. השאלה היא מהם גדריה. יש היגיון באמירה שכאשר עם ישראל מושל בארצו, יש בדבר משום קידוש השם.
אחרת, שוב, לא ברור מהי ההצדקה לסכן את הנפש על כל מלחמה שהיא.

בדרך העולם

כל המדינות מבינות שיש הצדקה למסירות נפש עבור כל מיני דברים, כגון כיבוש להרחבה, כבוד המדינה/המלך/העם, וכו'

אם התורה מדברת על מלחמות ואינה מצוה על פציפיזם הרי שהיא מתירה לשלטון העם היהודי לקבל החלטות שיש בהם משום סכנת נפשות...

לכאורה אלו הם דברי המנחת חינוך במצות עשה תכ"ח



תוקן על ידי - asher177 - 23/08/2005 17:29:44

מייציץ,

הגדרת הדיון איננה ברורה בעיני. האם הדיון כאן הוא דיון הלכתי פרופר, שבו כל אחד מביא את ראיותיו לשיטתו מכל מיני דיוקים ומקורות. או שמא כפי שמשמע בתחילת הדברים, יש כאן דיון מהי השיטה הפשוטה יותר, שעל מתנגדיה להביא ראיות נגדה.

ראשית, אעתיק את המשפט העיקרי בדברי הרמב"ן, למי שלא מצוי בעניין:

שכחת העשין לרמב"ן מצוה ד: "שנצטווינו לרשת הארץ... ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות... וז היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה".

אני סבור שהקורא הפשוט של דברי הרמב"ן האלו מבין שדעתו היא שצריך להלחם לצורך השלטת שלטון יהודי בארץ, ושהדבר כולל בתוכו באופן טבעי גם מקום שיש חשש מפני סכנה ללוחמים.

כל טענה הרוצה לומר אחרת בדעת הרמב"ן, היא לדעתי בגדר חידוש, ובעזרת ה' נדון בחידושים של מייציץ בהמשך.

בנוגע לשאלה אם יש לפסוק להלכה כרמב"ן הזה. טענתי היתה שבאופן פשוט על החולקים להביא ראיה שאין הלכה כרמב"ן, שהרי אין מי שחולק עליו במפורש.

בדעת הרמב"ם שלא מנה את המצוה נאמרו הסברים רבים (שאין מקומם כאן, אך יש להעיר שאחד מהם מופיע במגילת אסתר), ומי שרוצה להכריע דווקא שהרמב"ם חלק לגמרי על המצווה של הרמב"ן, לדעתי - עליו הראיה.

בנוסף, אני רוצה לטעון עכשיו טענה נוספת שלא העלתי לפני כן, שאף אם נאמר שהרמב"ם ורש"י (על התורה) חלקו על הרמב"ן במפורש, הרי שעדיין באופן פשוט ההלכה תהיה כרמב"ן, שהרי הלכתא כבתראי.

כל זה לא תלוי כלל במצווה על כל יחיד ויחיד לדור בארץ, שהוא דיון נפרד בפני עצמו, ולכן גם לא אכנס לטענותיו של מייציץ בעניין הזה.





עכשיו אעבור לחידושים של מייציץ:

"מדובר במצווה שכל עצמה אינה נלמדת אלא מפסוק (משהו נדיר מאד בעולם הלכה)"

ראשית, זה איננו דבר נדיר, שרבים מהמצוות שמנו מוני המצוות נלמדו רק מפסוק. אך כל זה לא נוגע לעניינינו שהרי הרמב"ן מביא גמרא וספרי לתמוך את דבריו. חוץ מזה שזה רמב"ן.


"יש הרוצים ללמוד מדברי הרמב"ן שלבד מכן יש מצווה מיוחדת על כלל ישראל לקיים יישוב יהודי ולא רק מצווה על כל יחיד ויחיד. לענ"ד אין זה מוכרח, ועכ"פ יש לברר מהי גדר מצווה זו האם מדובר בריבונות יהודית או בנוכחות ?"

לכאורה דברי הרמב"ן ברור מיללו שיש מצווה בריבונות.


"למה לא כתב הרמב"ן דבר חזק יותר שגם כאשר אין המדובר בז' עממין יש להלחם אתם, ובפרט שבזמנו של הרמב"ן זה היה מקרה יותר מעשי?"

הרמב"ן כתב בדיוק כך: "אל תשתבש שהמלחמה הזאת היא המלחמה בז' עממין... אין הדבר כן, שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהלחמם אתנו, ואם רצו להשלים נשלים ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות."

עוד טען מייציץ שאין זו מלחמת מצוה אלא כשמצטרף מלחמת שבעת עממין.

הרמב"ן כותב במפורש נגד זה: "וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה... ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבעת עממין." כל הבנה אחרת ברמב"ן היא דוחק עצום, וגם נגד כל מה שהוא מאריך להסביר בכל דבריו, עיין שם (היה ראוי שמישהו יעתיק את כל הדברים לכאן, אם אפשר).

בנוסף, אין שום סברא להבין שכשהתורה מצוה לכבוש ארץ, היא מצפה שנבין שיש לעשות את זה בלי חשש הרוגים. ועוד יותר, אין שום סברא לחלק בין מצוות מחיית ז' עממין ולומר שהיא דוחה פיקוח נפש, לבין מצוות כיבוש הארץ שלא תדחה.


עוד טען מייציץ שהרמב"ם כותב שאין דיני מלחמה שלא בפני הבית כיון שצריך מלך וסנהדרין

לכאורה פשוט שלא זאת כוונת הרמב"ם, שהרי אין שום מקור לדבר כזה. הרי פשוט הוא למשל שמה שכתב שצריך סנהדרין, איננו נצרך במלחמת מצווה. עוד פשוט שיכול להיות מלך וסנהדרין גם בלי בית.

הרי אם התורה צוותה לכבוש, מנין שיש פטור מכך שלא בפני הבית. לא ראוי להביא ראיות מרמב"ם שכתב דבר שעל פניו הוא תמוה והוא נכתב באופן כוללני ובדרך אגב. את הרמב"ם ניתן להסביר באופנים אחרים.

בנוסף, ברמב"ן הנ"ל משמע שיש מצוה גם בזמן הזה: "נצטווינו בכיבוש בכל הדורות. ואומר אני כי המצווה שחכמים מפליגים בה והוא מצוות דירת ארץ ישראל... הכל הוא ממצוות עשה שנצטווינו לרשת הארץ לשבת בה, אם כן היא מצוות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו אפילו בזמן גלות כידוע."

- דו"ד

ידידי דו"ד

אתה מתעלם כמעט מכל מה שכתבתי.

1) לגבי שיטת הרמב"ם , גם אם נאמר שלדעתו יש מ"ע מדאורייתא בישיבה בארץ, הרי שמוסכם לדברי הכל שלשיטתו אין המלחמה על כיבוש הארץ מלחמת מצווה כמבואר בפ"ה מהלכות מלכים. לכן בהחלט מצאנו חולק מפורש על הרמב"ן (וגם רש"י על הש"ס חולק בזה) , לפחות בעניין זה , וזה מה שחשוב לדיון כאן. (כמו כן מצאנו חולקים מפורשים על כך שיישוב א"י היא מ"ע דאורייתא שנוהגת בזמה"ז ולכן ברור מק"ו שאין בזה חובת מלחמה).
2) לא ראיתי רמז ברמב"ן שיש שני סוגי חובות , האחד על היחיד והאחד על הכלל ולא ברור לי על סמך מה אתה טוען שדברי הרמב"ן ברור מללו בזה. אולי דעת הרמב"ן היא שיש חובה על כל אחד ואחד ליישב את הארץ ואם נאמר שמצווה זו אינה נדחית בפני פיקו"נ הרי שיש חיוב מסי"נ על כל יחיד ויחיד .
3) כדאי אומנם להעתיק לכאן את לשון הרמב"ן . לא ענית על השאלה הפשוטה למה הרמב"ן, כאשר הוא מנסה לבאר מה כלול במצוות יישוב הארץ טורח למצוא רק אופנים שבהם אין זה כרוך במלחמה . ומה שדייקת מזה שכתב "אבל הארץ לא נניח אותה בידם וכו' " , משם פירכתך , שהרי הרמב"ן מדבר שם באופן שכבר השלימו עם ז' העממין שעם זאת אין להניח הארץ בידם או ביד זולתם .
4) הרמב"ם כותב בפירוש שמלחמת מצווה אינה נוהגת בזמה"ז. ולגבי טענת מה המקור, מה המקור לכך שאין מקריבים קרבנות בימינו. ולגבי הרמב"ן אתה מנסה לאחוז החבל בשני ראשיו , שהרי בכל הנוגע לזמן הגלות לא כתב הרמב"ן אלא שיש מצווה על כל יחיד ויחיד. בעוד אתה אוחז בחילוק שבין חובת היחיד לבין חובת הכלל (שללא חילוק זה ברור שאין הלכה כרמב"ן לעניין סכנה) , אתה מנסה להחליק דרך דברי הרמב"ן על חובת היחיד בזמן הגלות , את חובת הכלל.


תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 23/08/2005 19:58:47

דו"ד,

השימוש בכלל של 'הלכה כבתראי' בנושא זה הוא תמוה. היכן מצינו מי שהשתמש במחלוקת רמב"ם רמב"ן בכלל הזה (שאגב הוא נתון במחלוקת, וודאי על הרמב"ם אינו מקובל)?
גם בדעת הרמב"ם, די ברור שאין לשיטתו מצוה דאורייתא, שהרי הוא לא מנה אותה כאחת מהתרי"ג. כל התירוצים על 'מצוה כללית' וכדומה הם דחקים עצומים שקשה להולמם.
אגב, בנושא זה דווקא מפשט המקראות וחז"ל לי הקטן נראים דווקא יותר דברי הרמב"ם, והפסוקים שרמב"ן הביא מתפרשים בשופי כהוראת שעה בזמן משה רבנו.
גם לא ברור מנין ברור לך שרמב"ן דיבר על ריבונות. מה היה קורה אילו לא היינו עוזבים את ארץ ישראל לזולתנו מן האומות, אבל חיים תחת שלטון תורכי?

על כל פנים, ראינו מלחמות על ארץ ישראל, ובמלחמות ההן, כבכל מלחמה, היה פיקוח נפש. כך שכל מי שבא לעסוק בנושא, צריך להסביר מדוע הותר אותו פיקוח נפש.