עם הנצח כן מפחד מדרך ארוכה/ישראל הראל

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0&itemNo=617104


"עם הנצח", שרו צעירים ומבוגרים בשעות הקשות של העקירה, "לא מפחד מדרך ארוכה". והמלים הללו, שנהפכו למעין המנון, מבטאות אמונה ותקווה בעתיד.

אך גם המאמינים הגדולים, אסור להם להתעלם מסימנים ברורים, שכיום אין כיסוי, במובן הכלל לאומי, לאמונה הזאת, לתקווה הזאת. עם הנצח, שגייס את מלוא עוצמתו לעקירת גוש קטיף, סמל מרכזי של הדרך הארוכה, כן מפחד, ועוד איך, מדרך ארוכה.

לאחר השואה מנה העם היהודי כ-13 מיליון נפש. היום, לאחר 60 שנה, במקום למנות כפליים לפחות הוא מונה כ-12 מיליון נפש בלבד. לפני כחודשיים נפגשו חוקרי המכון לחקר העם היהודי עם ראש הממשלה ועם חברי כנסת והציגו להם מחקר, שממנו עולה כי בעשור הבא ייגרעו ממצבת העם היהודי עוד כחצי מיליון נפש. עם הנצח, מתברר, מואס בדרך ארוכה ומעדיף להתבולל, או לא ללדת ילדים.

ומשום הפחד מהדרך הארוכה העם מקבל, ואף יוזם, תוכניות אליל, שמסיגות אותו לאחור - טריטוריאלית, דמוגרפית ורוחנית כאחד. היורדים, יש אומדים אותם בכ-800 אלף נפש, הם המבטאים המובהקים של התנועה הזאת. שהרי היורד יודע, שאם לא הוא - צאצאיו ייגרעו, קרוב לוודאי, ממצבת העם היהודי.

אלא שמלבד ירידה חיצונית קיימת גם ירידה פנימית; תהליך התבוללות אל תוך מערכות חיים, שהמרכיב היהודי - לאו דווקא הדתי - אינו קיים בהן כמעט. פיחות זה גורם ככל הנראה לבריחה מהריאליה הקיומית; היינו: מההכרה, שכדי לשרוד כאן עלינו לבחור ב"דרך ארוכה". ודרך קצרה, נוסח אוסלו או נוסח העקירה העכשווית, היא תוצאה של עייפות. קיצורי דרך, נלמד במסעות תנועות הנוער והצבא, עלולים להביא לאיבוד ההתמצאות, להתברברות בשטח ולנפילה לתהום.

גוש קטיף היה אחד הסמלים המובהקים של הדרך הארוכה. הוא התבסס - אוי לי שעלי לכתוב בלשון עבר - על חקלאות, אתוס מרכזי בציונות, והצליח בה למרות המשבר העמוק של החקלאות הקיבוצית והמושבית. הגוש גם סבל מפיגועי טרור והתגבר עליהם, גם זאת על פי מה שהנחילו אבות ההתיישבות (רוב העם, לעומת זאת, נתקף פחד, לפעמים היסטריה, שתוצאתה בין שאר רעות גדר ההפרדה). בגוש גם היה מיזוג גלויות נדיר.

ואת האזור המיוחד הזה, היחיד כמעט ששילב בהצלחה את שלושת האתוסים הציוניים המרכזיים - התיישבות, ביטחון ומיזוג גלויות - החריבו עשרות אלפי חיילים ושוטרים, בני עם הנצח כמובן, בעוצמה וביעילות מפחידות. ועל ההישג המופלא הם ראויים, כפי שרבים הזדרזו להציע, לעיטור מיוחד, ואת מורשת הקרב הזאת צריך לשנן כפסגת הישגיו הקרביים של צה"ל.

כאשר צבאו של עם הנצח עוקר יהודים הוא זוכה - בניגוד קוטבי ליחס אליו כשהוא נלחם באויבי היהודים - לשבחים בתקשורת ברחבי העולם ובארץ. והרמטכ"ל לא נדרש להתפטר על ש"ישן טוב". ולא לחינם באו לישראל אלפי עיתונאים, בשעה שאת הג'נוסייד בסודאן והרעב בניז'ר מסקרים כמה עשרות עיתונאים לכל היותר.

העיתונאים הזרים, בניגוד לישראלים, מבינים, שברגע שעם הנצח החל לעקור את סמליו - ואת הטובים בבניו - סימן הוא, שאחרי אלפי שנות מאבק הוא עייף ומפחד מהצפוי לו בהמשך הדרך הארוכה שלפניו. ובקונטקסט היסטורי זה, העקירה, שמבחינתם היא אולי סיפור ראשית נפילתה של מדינת עם הנצח, היא אכן סיפור גדול. ענקי.

מימי לא הבנתי את המוטרדים מהבעיות האלה. למי אכפת אם העם היהודי מונה 20 מליון או 5 מליון ואם הזהות היהודית חשובה לצעירים אמריקאיים. מעניין אם יש עוד עם בעולם שמטריד את עצמו בדברים האלה.

אולי אלה שעדיין מאמינים ב"עם הנצח" צריכים להפיק לקחים, ולהשקיע במקומות אחרים, שישאו יותר פירות?

אידך גיסא

מייציץ -



איד"ג,

לא הבנתי מה אתה מציע. יש לך רעיונות קונקרטיים?

מציץ,
ומי אמר שאנחנו עם נורמלי?

מציע שהמזרוחניקים כבר יפסיקו לחיות את החלום הציוני של המאה הקודמת. יורשי הציונים בעטו בכם, דרכו עליכם, ירקו עליכם, אל תרוצו כל הזמן לחפש את החיבוק שלהם. עזבו את החקלאות, עזבו את ההתיישבות, עזבו אפילו את העלייה. לכו לביזנס, להייטק, למערכת המשפט, לתקשורת, לאקדמיה - ואפילו, כן-כן, ללימוד תורה.

כמובן, את כל אלה כבר יש בציונות הדתית, אבל אני מציע להתמקד בהם ולהפסיק לעשות למדינה שירות שהיא לא יודעת להעריך.

אידך גיסא

איד"ג,
אתה מציע לציונים הדתיים לוותר על מי שהם. על זה נאמר - תודה, אבל לא תודה.

איד"ג,

ציפיתי למשהו כזה...



גו"ג,

למה לוותר על מי שהם? האם הזהות הציונית-דתית תלויה בהתיישבות דוקא? האם אין שליחות ציונית ודתית בתחומים שאיד"ג הצביע עליהם?
(ברור לי, שאיד"ג התכוון שיפסיקו להיות "ציונים", אבל אולי אפשר לדרוש דבריו, וללמוד מהם שיתחילו להיות "ציונים" בדרך שונה?)



תוקן על ידי - אמשלום - 25/08/2005 16:49:23

לא אמרתי התישבות דוקא (וגם לו הייתי אומר זאת, לא היתה הכוונה להתישבות ביהודה ושומרון דוקא). איד"ג דיבר גם על חקלאות ועל עליה, ואני מניח שהתכוון גם לצבא, לגרעינים משימתיים וכיו"ב. עם כל הכבוד - אני רואה קצת פחות שליחות ציונית ודתית בתחומי הביזנס, התקשורת, ההיי-טק והאקדמיה מאשר בתחומים האלה, ואני מעריך יותר את מגדל החסות מגוש קטיף מאשר את רואה החשבון מגבעת שמואל. את, כדרשנית ותיקה, אולי תצליחי להוציא מדבריו של איד"ג תפישת ציונות שאין בה חקלאות, התישבות ועליה; אני לא הבחנתי בכזו, ואף לא ראיתי שאותם גורמים בצבוריות הישראלית שנטשו את הדגלים האלה הצליחו למצוא דגלים חלופיים לציונות.

גם עורך "בשבע", עמנואל שילה, כתב טור בגליון הנוכחי תחת הכותרת "אני מפחד מדרך ארוכה".

http://www.inn.co.il/newspaper.php?id=4771


לדעתי, דוקא יש הגיון רב בטיעון שעם נצח לא צריך לפחד מדרך ארוכה. גם אם יש קשיים זמניים, יהודי תמיד יודע שבסוף "יהיה טוב".

- דו"ד

גו"ג,
זו אכן שאלה גדולה מה מקום ההתיישבות ויותר מכך החקלאות, במציאות הציונית הנוכחית.
יותר מכך לא ברור מה בכלל מעמדה הנוכחי של הציונות. (האמת שגם מעמדה ההיסטורי החל מאי שם בשלהי המאה ה19 , הדברים לא היו כ"כ ברורים, והיו אסכולות שונות שראו את הדברים בדרכים שונות)

כך שממש לא ברור על מה דבריך מבוססים.

נראה לי שיותר נכון לומר שאדם שעושה למען הציבור ולא רק לביתו הוא בעל ערך גבוה יותר לחברה (או ככלי שהחברה מנצלת בציניות, או כ"נושא דגל" שהחברה מעריכה) מאשר אדם שדואג רק לעצמו, אבל זה לא קשור באופן הדוק לתחום העיסוק וההשקעה שלו.
גם בהייטק אפשר לבוא מתוך תחושת שליחות.
וגם בחקלאות והתיישבות אפשר לבוא מתוך שאיפה אגואיסטית לאיכות חיים וכיו"ב.

לסיום אומר שלדידי יש ערך בעבודת אדמה, מסיבות דתיות וערכיות, אבל איני סבור שזה רלונטי לגבי ציונות ריאלסטית ו"ארצית" דוגמת זו שהקימה את המדינה. (מה שמכונה ציונות מדינית) לדידה ההתישבות והחקלאות נועדו כדי "לתפוס" שטחים, וליצור ריבונות על שטח, שהיא שם המשחק לפיהם. (שבאופן כמעט אירוני לטעמי, הוצמדו אליה דברי הרמב"ן על "וירשתם אותה", כאילו מדובר חלילה [לטעמי] באותו דבר)

טוב הנושא קצת מורכב יותר ודורש עיון בעוד אספקטים רבים (שאולי אינם שייכים לנושא האשכול הזה דוקא) אלא שראיתי לנכון להעיר ו/או להאיר צד מסוים בענין הזה.

גו"ג,

כל התפכחות מאשליה היא בגדר ויתור על זהות? אולי כן, כאשר האשלייה היא חלק כל כך חשוב של הזהות. ובכ"ז.

וכמובן, צדקת שיש במה שהצעתי "הרבה פחות שליחות ציונית". והיא היא.




(ועל הצבא לא חייבים לוותר, רק על ההתלהבות מהצבא; שיהיו כמו כולם, גם בזה: חלק ג'ובניקים, חלק פייטרים, חלק משתמטים וחלק בוחרים לתרום בדרך אחרת - בלימוד תורה).


אידך גיסא

ישראל הראל רוצה להמשיך בטיפוח אנכרוניזם - חקלאות בקנה מידה קטן. חקלאות כזו אינה תחרותית במדינות המפותחות בגלל עלויות כוח אדם וייצור בכמויות קטנות. החקלאות הזו "הצליחה" בגוש קטיף בזכות שירותי ביטחון שניתנו בחינם ושאר תמיכות. לא הזיקה גם רוח גבית ממנגנוני הכשרות שקידמו את החידוש ההלכתי המופלא - ירקות כשרים. בלי כל אלה החזון של גוש קטיף היה נחשף כמה שהוא - מפעל כלכלי שאינו רלוונטי למדינה כישראל. הראל ככל הנראה חש בכך והוא מצר בעיקר על עקירת הסמל.

איך קשורה ההתנתקות להתבוללות, לסודאן ולניז'ר השד יודע.

אז בעצם האם הדעות על ההגדרה מהי ציונות הן אחידות ?


תוקן על ידי - sunsetblue - 26/08/2005 0:17:39

מייציץ,

כיון שאני סבור שיהדות היא תוכן ולא רק קוד גנטי, בהחלט מצער אותי שהיא לא רלבנטית כתוכן לחייהם של מיליוני יהודים גנטיים.

ההשוואה הנכונה היא בין העם היהודי לקיבוצים אנושיים אחרים שאופיינו ע"י מכנה משותף ערכי, ובהשוואה אליהם איני סבור שהעם היהודי יוצא דופן בהיות חלק ממרכיביו חרדים להמשכיות קיומו.

אני דוקא לא מבין את העיסוק האינטנסיבי של פרטים בתכנים יהודיים כשלדידם אין כל משמעות לתכנים אלו מעבר לחיבתם הפרטית אליהם.