אח, רב ניק,
הזכרתני סיפור שכתבתי זה מכבר. לא מאוד קשור (שייך יותר אולי לאשכולות אחרים), אבל לא יכולתי להתאפק. והרי הוא:
ביקורת ספרות / ה. בן אלחנן
(מחוה לחורחה לואיס בורחס)
הרמב"ם – מציאות ודמיון, מאת מנשה בן-אחיקם, בהוצאת המחבר (1957). 392 עמ'.
בספר הכמעט לא-ידוע הזה נתקלתי בעת שהייתי לאחרונה במרכז "כלל" בירושלים. עברתי ליד החנות "בוק סטור", וכהרגלי נברתי בארגזי הספרים הישנים העומדים שם בחוץ כמעט דרך קבע, למכירה בשני שקלים כל ספר. לרוב אין שם ספרים מעניינים או חשובים, אך הפעם מצאתי אוצר של ממש – וזהו הספר הנדון. כריכתו היתה בלואה משהו ובפנים היתה הקדשה של המחבר לאדם לא ברור, אולי ידיד, אולי קרוב משפחה. רפרוף קל בפנים הספר הבהיר לי את חשיבותו הרבה, ועל כן קניתיו ומשהתפניתי מעיסוקיי התיישבתי לעיין בו ביסודיות. כיון שהספר אינו מוכר לרוב הקוראים, אסקור אותו תחילה, ולאחר מכן אעיר את הערותי.
לשון המחבר נמלצת מדי וכבדה, וניכר שלא כתב את חיבורו בשביל "ההמון הנפתה", כלשונו. אף על פי כן, אין הספר בגדר מחקר מדעי של ממש, אף כי נראה שהמחבר התאמץ לשוות לו אופי כזה; מכך נראה להסיק שהמחבר הוא אוטו-דידקט, שרוב לימודו בא לו מתוך ספרים, חוברות ומאמרים, ולא בלימוד מסודר באוניברסיטה או אקדמיה כלשהי. הספר נפתח בפתח-דבר קצר, המעיד בקצרה ובפשטות על כוונת המחבר בכתיבת הספר: "משה בן מיימון, זה אשר מכונה בפי כולם 'הרמב"ם', היה זה כבר לאגדה. אשר שמנו לנו מטרה בחבור זה הוא תור לעמק, דרוש וחקור, בבירור המציאות המסותרת מתחת כתוביו והמצפה לחוקר המיומן שיחשף את תעלומת הנשיה הלזו. מלאכה קשה היא בלא ספק, אך לא נירתע ממנה, ונחל דרוש האמת".
הפרק הראשון מתאר את הביוגרפיה המקובלת של הרמב"ם: שנת הולדתו, שנת פטירתו, הארצות בהן פעל, החיבורים שחיבר. בדייקנות רבה ובפרוטרוט (דבר המאפיין את כל הספר) הוא פורט אחת לאחת את כל הראיות של הרבנים והחוקרים לקביעות המובאות; לכל קביעה או ראיה מובאים מראי מקומות, החושפים את בקיאותו הרבה של המחבר, אשר הגיע גם למאמרים ושו"תים נידחים.
הפרק השני עוסק בבעיות העולות מתוך התיאוריה המקובלת ("האחדותית", בלשונו), המייחסת את כל החיבורים שנזכרו בפרק הראשון לאדם אחד. בנוסף על בעיות היסטוריות מסויימות, מביא המחבר בהרחבה רבה את הסתירות הרבות שבין ספר לספר ובין ספר לעצמו, ואת התירוצים השונים שניתנו להן במהלך הדורות. לאחר מכן הוא פורך את התירוצים המובאים אחד לאחד; הוא טורח לציין שגם אם לא כל הפירכות הן מוחלטות ומוכרחות, הרי שלא ניתן לדחותן כחוסר מדעיות, ואף מביא לכל פירכה ופירכה סימוכין באשר לתקפות טענה מסוג זה בספרות המדעית המקובלת (בעיקר מתחומי המקרא והתלמוד, שנראה שהמחבר מתמצא בהם לא מעט). "ממוצא דבר אנו למדים", מסיים המחבר, "שלא פלפולי הרבנים יושיעונו ולא יישובי החוקרים יצילונו. קרואים אנו, כל האדם אשר שם האמת נר לרגליו, למבט אחר, החורג מן המסגרת המקובלת, למען ישב פרשיה עלומה זו, המכונה 'רמב"ם'".
בפרק השלישי מטיל המחבר את הפצצה. "מכל הראיות אשר ראינו ואשר נראה, כרוחים אנו להגיע להמסקנה היחידה: אין, ולא היה, ר' משה בן מימון אחד. שלשה היו, ואולי אף יותר. מסקנה זאת תיראה בודאי בעיני הקורא בהשקפה ראשונה כמגוחכת וחסרת הגיון, אך מובטחנו שעיון ראוי בהראיות אשר נביא, לא יותיר מנוס לאשר השכל והמדע הם כלי זינו, מאשר להסכים להמסקנה הזו".
וכאן מובאת תמצית טענת המחבר: כלל החיבורים והפעולות ההיסטוריות, המיוחסים לרמב"ם, מתחלקים לשלושה (או יותר) בני אדם: שנים מהם נקראו באותו שם ממש, משה בן מימון, ועוד אחד או יותר עלומי שם. המחבר מציין כי קיומו של ר' משה בן מימון נוסף כבר הוזכר במחקרים שקדמו לו, והוא אך מייחס לו משקל גדול יותר ממה שהיה מקובל לייחס לו. כאישיות היסטורית, הוא מחלק בין משה בין מימון, מיימונידס, הרופא והפילוסוף הגדול אשר חי במצרים, ואשר לו הוא מייחס במובהק את הכתבים הרפואיים ואת מורה הנבוכים, לבין ר' משה בן מימון, הרב המלומד חובב התלמוד וההלכה, שחי ופעל בעיקר בספרד ומרוקו, ואשר אותו הוא רואה בעיקר כמחבר ספר משנה תורה. שאר החיבורים, לדבריו, צריכים בירור יסודי, האם הם שייכים למי מהשניים, או שמא לאדם הנוסף, עלום השם, שאותו הוא רואה כמוכרח המציאות על מנת להסביר את הסתירות בצורה הטובה ביותר. מכאן והלאה הולך המחבר ומפרט את ראיותיו, ודן בהיבטים השונים הנגזרים מתיאוריה זו.
הפרק הרביעי מוקדש לדמותו של הרמב"ם הראשון, בעל ספר משנה תורה. ניכר, לדברי המחבר, שהרמב"ם א' הוא אדם בעל חוש לסדר מופתי, ובזה כוחו הגדול. אמנם, הוא מעריץ קצת יותר מדי, לטעמו של המחבר, את ההלכה ואת התלמוד, ונוטה פשוט להעתיק דברים כהווייתם מתוך התלמוד והמקורות השונים; כך נפתרות הסתירות המרובות בחיבור עצמו – אופיו האקלקטי מחייב זאת, וחוש הסדר המופלא והלשון המשנאית הבהירה לא יכולים לטשטש את העובדה שהרמב"ם א', לדברי המחבר, פשוט לא הבין את הסוגיות ואת יישוביהן השונים על עומקן – וזאת שלא כבעלי התוספות, שמוערצים ומהוללים על ידי המחבר כמי שהגיעו לפסגת הבנת התלמוד ואיחודו המופלא. לא פלא, מציין המחבר, שחיבור מקיף ואקלקטי כזה לא יצא מתחת ידי בעלי התוספות, שכן יישוביהם העדינים את הסוגיות היה מחייב סטיה רבת משמעות מהלשון התלמודית כשהיא לעצמה. אך גם לאחר כל הביקורת וההסתייגויות, הרמב"ם א' מוערך על ידי המחבר כ"האישיות הדגולה, אשר עשתה רבות למען חזק המעמד של ההלכה והאמונה התמימה בקרב המוני העם".
הפרק החמישי דן ברמב"ם ב', הלוא הוא מחבר ספר מורה הנבוכים. אישיותו של אותו רופא דגול עולה בעיני המחבר עד לשמי-שמים, בלימודו בעמקות את כל הפילוסופיות השונות ובחידושיו הפילוסופיים הכבירים, שהשפיעו רבות על עולם המחשבה היהודי והכללי; הוא הנודע, לטענת המחבר, בכינוי 'מיימונידס'. בשונה מהרמב"ם הראשון, שפתו אינה כה קולחת וחיבורו מבולבל מאוד; חסרים בו, אומר המחבר, אותה הבהירות והסדר המופתי שכל-כך בלטו בספר משנה תורה. כמו-כן אין בו אותה האמונה התמימה והאהבה להלכה שהיו חלק בלתי נפרד מהרמב"ם א'. המחבר משרטט את דמותו של מיימונידס כאדם קר, שכלי, אשר זלזל בכל דבר שאינו צרוף במצרף השכל, ובז להמון. פלא עצום הוא, אומר המחבר, איך עד היום זיהו בין שתי הדמויות האלו, השונות כל כך באופיין, ושכתבו חיבורים כה שונים (ואפילו לא באותה שפה!), ושסותרים זה את זה פעמים כה רבות. לגבי האפשרות הקלה לפרוך את כל ההבדל בין שני הרמב"מים, על ידי הצבעה על סוף חלק ג' במורה הנבוכים, בו דן הרמב"ם (מיימונידס) בספר משנה תורה ומייחסו לעצמו, מעלה המחבר כמה אפשרויות: ייתכן, הוא אומר, שהרמב"ם א' לא היה ידוע כל כך, אך חיבורו היה נפוץ, וכן גם שמעו של הרופא והפילוסוף הדגול הרמב"ם ב', עד כדי כך שייחסו לו – עוד בחייו – את החיבור ההלכתי הידוע; הרמב"ם 'תפס טרמפ' על כך, והתייחס בזדון לחיבור זה כאילו הוא כתבו בעצמו. עוד מעלה המחבר שרמב"ם ג' (שיידון בהמשך) או מעתיק אחר, זייפו וסיפחו את הפרקים הללו כדי ליצור אחידות מלאכותית.
בפרק השישי נידונים ה"רמב"מים" הנוספים אשר מוכרחים להתקיים, לדעת המחבר, להשלמת התמונה. ההכרה בקיומם של אלו פותרת סתירות רבות שנתחבטו בהן במשך דורות, בין אגרות הרמב"ם השונות ותשובותיו, ובין חיבוריו האחרים. התשובות לחכמי לוניל, לדוגמה, נכתבו על ידי למדן בינוני אשר כתב רק בעברית, והמחבר אף חושד שאחד מבני בית המדרש בלוניל עצמה "חמד לו לצון ויכתוב ספרים בשם הרמב"ם כותב משנה התורה ויחתום בשמו, ומני אז נתקבלו דבריו כדברי הרב הגדול בעצמו, כי כתב אשר נכתב בטבעת המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". בנושא זה טוען המחבר כי קשה לדלות את הפרטים על כל אחד מהמחברים שזוהו במשך הדורות כרמב"ם, אך מציין, ביסודיותו המרשימה, דוגמות רבות מספור המלמדות כי אף תיאוריית "שני הרמב"מים" אינה מספיקה כאן.
בפרקים השביעי, השמיני והתשיעי מובאים מאות ציונים לסתירות ברמב"ם המתבארות רק לפי שיטתו של המחבר (במקביל לשלושת הפרקים שלפניו). אני מודה שלא ניחנתי בכמות הסבלנות ואורך הרוח הנדרשת כדי לעמוד על ציונים רבים מספור הערוכים כולם בצורת: "משנ"ת מעילה פ"ח ה"ח - מו"נ ח"ג פמ"ו", וכן על זה הדרך; אך מובטחני כי החוקר המשכיל ימצא בפרקים אלו כר פורה לבחון את שיטתו מעוררת המחשבה של המחבר.
לא פלא הוא, כמובן, שספר זה לא הוכר ולא נתקבל בידי הממסד הרבני האורתודוקסי המקובל. אך מעוררת תמיהה היא התעלמות האקדמיה מספר זה ומהחדשנות שבו. אין זאת בגלל ליקוי בצורת העבודה של המחבר, שכן כאמור אין מחברים רבים יסודיים כמוהו. נראה כי בעוכרי המחבר הייתה העובדה שספרו לא נכתב במתודה מדעית מובהקת, בלשון מליצית ולא 'נקיה' ומנותקת, וללא הפניות ביבליוגרפיות מהוקצעות. נראה גם שעמד בעוכריו החוסר שלו בהשכלה פורמלית ובתואר ממוסד מוכר כזה או אחר. נראה כי גם מכרים בקרב האקדמיה לו היו לו; אחרת לפלא הוא, כאמור, כיצד לא התקבל ספר זה בהתלהבות על ידי חוקרי האקדמיה. אין ספק שלו יאמצו ספר זה יוכלו למצוא בו כר נרחב למחקרים חדשים רבים על הרמב"ם, אשר דומה היה שכבר מוצה כל מה שיש לומר עליו, ואולי אף לייסד ענף מדעי חדש, 'חקר הרמב"ם', לאור כמות העבודה הנותרת והמתודות הייחודיות הנזקקות למחקר זה. אמנם, מתודות דומות לכך פותחו זה מכבר על ידי מחקר המקרא (כפי שהמחבר עצמו מציין זאת, כאמור; אף ניכרת לעין הבקי השפעתם עליו של כמה מהם - בפרט וולהאוזן ונות), אך הפניית המתודות הללו גם לגבי בעיות היסטוריות אחרות, כגון זו הנוכחית, עדיין לא נעשתה. אולי כעת תורם הכפפה מצד החוקרים השונים, בנושא זה.
ואומר בשולי הדברים מהרהורי לבי: דומני, שניתן אולי להרחיב את המתודה אשר בה השתמש המחבר גם לתחומים נוספים. שהרי סתירות וכפילויות מתגלות כמעט בכל פרט בחקר העולם הסובב אותנו, עולמם של בני האדם ועולם הטבע בכלל. אולי יהיה זה נועז מדי - אך לא בלתי מעורר מחשבה - לומר זאת לגבי ההיסטוריה עצמה. אולי הכפילות, לדוגמה, של מלחמות העולם במאה העשרים, לא מלמדת אותנו על כך שאין זה אלא מאורע יחיד אשר התלבש בצורות שונות? אולי ניתן להסתכל בצורה כזו ממש על הסתירה בין חלקיקיות האור לבין גליותו, כשתי מהויות הנוכחות בכפיפה אחת? אולי כל היקום שבו אנו חיים אינו אלא התאבכות - לעתים בונה, לעתים הורסת - של שני יקומים שונים אך דומים?
אני מתנצל בפני הקורא על היסחפותי המיסטית בעקבותיו של המדע הרציונלי. ייתכן שאין אלו אלא רעיונות רוח. אם לחזור אל הספר עצמו - הרי הוא ספר טוב, יסודי, מעמיק ומעורר מחשבות רבות, וראוי הוא המחבר לשבחים רבים.
*
לאחר שכתבתי מסה קצרה זו, נפניתי שוב לעיין בספר; ובעקבות רמזים שקלטתי במעומעם ממקומות שונים בו, התחלתי, בהחלטיות תמוהה, לספור בדילוגים של ארבע עשרה אותיות מתחילת הספר. לתדהמתי הרבה, לאחר ארבעה עשר דילוגים, קיבלתי רצף מילים קריא. בידים רועדות העתקתיו אל דף חלק:
מ ש ה א מ ת ו ת ו ר ת ו א------
~~~~~~
הערת העורכים: את מחבר המאמר מצאנו ללא רוח חיים, שרוע על דפים, שמהם הדפסנו מאמר זה. כפי הנראה נגדע פתיל חייו בעיצומה של הכתיבה; האותיות האחרונות קשות ביותר לקריאה. חבל על דאבדין, ויהי זכרו ברוך.
 |
|
|
