| נשלח ב-30/8/2005 17:05 |
 |
| |
משל הספסל
אין בין בני ברק שלי לבני ברק של אחרים אלא ספסל אחד, שבו אני יושב ויכול לחשוב כאוות נפשי, ואחרים אינם יכולים לישב בו.
כך היא עירנו בני-ברק, כל אחד ואחד מבקש לידע לא רק מה שעושה חברו, אלא גם מה שחושב חברו. ולא רק שמבקש לידע, אלא שרוצה הוא להיכנס ממש לתוך מחשבות חברו, אם צריך לתקן, לתקן, ואם לסלק, לסלק, ואם ליישר, ליישר, הכל לפי מה שהוא אדם. אוי לו למי שמחשבותיו פסולות, ויותר אוי לו למי שחושבין אותו הבריות, שמחשבותיו פסולות. ולא בבריות של מעלה דיבר הכתוב. די לו למי ששכנו טורדו בעסקי שכנים, ילך ויודיע עליו שאין תוכו כברו. או מי שבנו דרס באופניים שלו את שמלת תינוקת חברו, ילך אבי הבת ויפרסם דבר בגנות הבן. ומי ילך ויודיע ברבים שאותו בן תינוק של בית הספר הוא, שאינו מבחין בין שמלה למדרכה. כבר הכרוזין יוצאים, ואשמת אותו תינוק באותיות של קידוש לבנה, נבלה נעשתה בישראל, פריצות בבני ברק.
ועוד מקום יש להאריך, אלא שאין אני תאב לספר בגנותן של ישראל.
אין לך מכה שלא ברא לה הקב"ה תרופה תחילה. משנאסרו המחשבות, מצאתי לי ספסל אחד, שאני יושב בו וחושב. ואפילו גדול שבגדולים עובר לידי, אינו משגיח בי כלום, ואינו יודע מה אני חושב. ואותו ספסל, בחצר בית המדרש הגדול הוא, מי שיושב בו שומע דברי תורה שתלמידי חכמים משיחין בהם בבית המדרש. מי שבבית המדרש, אינו משגיח בספסל. ראו שאר בני העיר כך, ונתאוו לחשוב מחשבות. באו וישבו אצל ספסל שלי, וחשבו מחשבות. דרכם של חושבי מחשבות שהם הולכים, ומחשבותיהם מסיחות את דעתם, ואינם משגיחים במי שהם דורסים. ראו פרנסי העיר כך, והתקינו שלט, עצור כאן חושבים, שיהיו נזהרין זה בזה.
חושבים שיושבים באותו ספסל אינם מכירים זה את זה, זה חושב מחשבות שלו, וזה חושב מחשבות שלו. כשמתאוים לדבר זה עם זה, אינם פונים אלא בשם חניכה. זה מכנה עצמו בשם אבי אמו, זה בשם רבו, וזה בשם ישיבתו, ובלבד שאין מוציאים שמם האמיתי לרבים, שאינן רוצים להיוודע לרשות.
אותו היום נמנו יושבי הספסל שלי, ומצאו שהוא מונה כמה וכמה חשובים שבבני ברק, והריהם כצאן שאין לו רועה. עמדו ומינו מנהל לספסל. מנהל יש לו עוזר, ועוזר יש לו עוזר לעוזר, עד שנמנו מנהלים ועוזריהם יתר על העם. אלא, שהנהלה צריכה לנהל, ולא מצאו מה לנהל. עמדו וקבעו כללים למחשבה. אין חושבים על שני דברים כאחד, שלא יבוא להתבלבל זה בזה. אין חושבים על דבר שחשב אחר תחילה, אלא לפי התור. עיקר אמרו, חייב אדם לחשוב כל יום, שאין אדם חשוב כלום אלא אם חשב כל יום (דיקאר"ט סימ"ן).
משרבו הכללים, נמנו וגמרו שיהיו חוקקים ספר מיוחד, ויהיו לומדים בו מזמן לזמן שלא יהיו נשכחים. עד שלמדו בספר, שכחו למה באו לאותו ספסל, שהפך ספר עיקר ומחשבה טפל. ולא עוד, אלא שחקקו בספר שלא יהיה אדם חושב אלא מה שבספר.
יום שהייתי רוצה לראות בחברי, הייתי הולך לספסל ושומע שהם חושבים מה שבספר. יום שהייתי רוצה לחשוב, הייתי הולך לספסל אחר, ויושב וחושב. ואותו ספסל, סמוך לספסל ראשון הוא. מי שיושב בספסל שלי, שומע דברים שחושבים בספסל ראשון. מי שיושב בספסל ראשון, אינו משגיח בספסל שלי.
************************************************
שימו לב לכותרת - משל בלבד!
************************************************
למי בכלל חשוב מה כתוב בחתימה שלי?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2005 19:01 |
|
| |
האם המאמאר משל ש"י עגנון הוא?
או שאולי ינתן פרס נובל לכותב...
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2005 19:21 |
|
| |
טוב לשכן, וטוב עוד יותר לשכנו...
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2005 19:44 |
|
| |
השכן,
על הספסל שלך יש מחיצה כדין?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2005 20:00 |
|
| |
יופי שכן.
ע"פ אריק איינשטיין:
יושב על הספסל
רגל פה, רגל שם
יושב על הספסל
לא בסדר עם כולם.
יורה חיצים לכל הכיוונים
ותמיד, תמיד נמצא בעניינים.
יושב על הספסל
רגל פה, רגל שם
יושב על הספסל
חושב בלי לעצור
יורה חיצים לכל הכיוונים
ותמיד, תמיד נמצא בעניינים.
יושב על הספסל
רגל פה, רגל שם
יושב על הספסל
כי אם לא כאן אז אן?
יורה חיצים לכל הכיוונים
ותמיד, תמיד נמצא בעניינים.
יושב חושב על הספסל
מיימוני לפה, מיציץ לשם
קורא אשכול זועק עד סוף עולם
מוריד את עצמו מהסולם.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2005 22:52 |
|
| |
מעוגנן היטב .
תוקן על ידי - יצחקומר - 30/08/2005 22:52:57
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2005 23:50 |
|
| |
משל בית הכסא
בעירנו הידועה בעוניה בכל הגלילות. עד שהיו אומרים עליה חכמי הדור " עשרה קבין עוני ירדו לעולם יותר מתשעה לקחה קרוקונוביץ" וכל כך למה, שהיו בנותיה רכלוניות ,ולא היו כצדקניות אלו שגם כשמורטות נוצות אווז מפוטם ממללות פסוקי זמרותיו של נעים זמירות ישראל. אלא מרכלות חברה עם שכנתה ולא היו שמות על לב חינוך בניהן ובנותיהן. ועל שום מה אני מוציא דיבת עירי רעה? לא מחמת גאות בעלי הלשון שנפלה בי השם ירחם. אלא משום לימוד סנגוריא שאני מבני בניו של רבי לוי יצחק מברדיצ'וב. אמנם לא הרי בן הבת כהרי בן הבן ואני בן הבת. אך ידוע בספרים שענין לימוד הסנגוריא משתלשל גם לבת, ושזה הגברת מידת הרחמים שהיא מנוקבא. נחזור לעירנו המפוארה שישבו בה בעלי בתים ובעלי תרסין והיתה לשם ולתהילה בכל המדנות. והיו אומרים שאם גליציא קדושה כירושלים, קורקונובניץ כהר המוריה. אמנם עניה בממון היתה אך עשירה בדעת.
ומעשה שהיה כך היה;
לפנים בישראל לא היה בית הכבוד לכל בית ,ואף לא לכל משפחה או אפילו שכונה. והיה רק בית הכבוד אחד לכל בני העיר. והיה מקום בית הכבוד זה מקום מגונה ששולטים בו השדים והרוחות ,וכל מיני ריחות המחלישות דעת אדם שולטים בו. אבל בגלל הכרח בני המעים לא היו בני העיר המסולאים בפז נמנעים מלבא בתוך שעריו. אולם קבלו עליהם חכמי העיר שכל איש ואשה הבא לשם יביא מיני בשמים וקטורת ,או טבק ריחני. והיא מביאים איש איש מנכאות ביתו .זה מביא טבק מתוניסיא שידועים בחכמת הטבק. וזה מביא מור וקנמון מאיי הוואי ששם מייצרים מקלות קנמון בכישופים גדולים.והתיר להם רבן של בני הגולה המרש"ק להשמש בו לקדושה. ואסרו חכמי העיר לנשים להביא בגדים הטעונים כביסה למקום זה. באומרם שדי במה שיש בו. אבל נשים מקולקלות ורכלוניות לא צייתא לחכמים .ולא מרוע חלילה שהרי אין רע בבני עמינו כלל. אלא מתוך עניות המנוולת ,כמו שאמרו חז"ל "בנות ישראל נאות הן אלא שעניות מנוולתן." ועל כך תקנו החכמים להעמיד שוטרים מגבורי בני ישראל שישמרו לא להוסיף עלה. ואחר זמן תוקנו תקנות גדולות וחזרה העיר לעושר גדול.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2005 09:19 |
|
| |
.
מעשה בר' געצל שישב לו על ספסל של עצכ"ח בשבת בבני ברק.
אמרו לו: לא היו נוהגין כן להיות יושבין על ספסלו של עצכ"ח בשבת.
ולא רצה לומר להן מותר לעשות כן, אלא עמד והלך לו.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2005 10:21 |
|
| |
בנאיש אחד,
כד דייקת בלישניה ד'השכן', דוק ותשכח דמיירי מ'מבית המדרש הגדול', ולא מביהכנ"ס הגדול. וכמה אלפי מילין איכא בין התם להתם, (או בין הכא להתם, וכל חד 'הכא' ו'התם' דיליה)
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2005 11:42 |
|
| |
.
אין בין בני ברק שלי לבין בני ברק של תושביה, אלא שזו שלי, במחוזות הזכרון העמום היא קיימת, ונוכחותה העכשווית איננה אלא אולם בחללו של איצקוביץ', דחוס באויר של בית-חרושת-למניינים. במחוזות הזכרון בני ברק שלי מורכבת בעיקרה מחללו של אולם פוניבז', מארון הקודש של סלובודקא, ממשחק בין העצים בגינה ציבורית, ומכוסות של תרכיז מהול במים מחדרו של הרב שך, שעדיין לא היה ידוע בציבור הרחב, אלא רק לתלמידיו, שאחד מהן הוא שהחליט להביאנו, דרדקי בית הספר, כדי להכיר את המקום לתלמידיו שלו, בו ראוי להם להיות לכשיגדלו.
מתוק ויפה הוא הזכרון, ועמימותו מאפילה על נקלה על דחיסותו של אולם מתפלל של איצקוביץ'. אלה בנגינה ואלה בקטורת, ואנחנו בצפיפותינו נכריז קדוש קדוש, והוא ישמענו למרות שהעוגב איננו משלנו.
ספסלים רבים בעירי שלי, שאיננה בני ברק, ואף על פי כן, רבים הם המסובים עליהם. איש משענתו בידו, מעולי תפוצות ישראל ואמהות צעירות, נשענים על מסעד הספסל ומקיימים בגופם את חזונו של זכריה. כל אחד ואחד מהם נושא עמו את מחשבותיו, ויש מהם שאינם טורים כלל לחשוב, רק עוצרים הם.
וכל שאוכל לומר לידידי, פותח הדיון והפתיל, כותב מוכשר גם בלי שישוו את סגנונו לסופרים שמן העבר, כל שאוכל לומר לו הוא כי אשמח לשבת עמו על אותו הספסל תמיד.
ואף לחשוב עמו.
ברוך השב.
תוקן על ידי - מואדיב - 31/08/2005 11:56:27
|
|
|
|
|
|
