אין אדם משים עצמו רשע. הסבר

מן התיבה האישית.......


sarahq1


~~~~~~~~~~~
מה ההסבר למונח זה האם אומרים כיוון שאין אדם... ובכל זאת אמר אז נאמין לו או שכיוון שאין אדם... ואם אומר אז לא מאמין לו???
תודה מראש מימוני.
אני שואלת למרות שאינך מזכירה לשאלות ותשובות אבל דרגת חכמתי בתורתינו אינה משתווה להרבה אחרים מה לעשות????
תודה מראש



שרה-ק
שלום לך

אני סבור שמן הראוי לפתוח אשכול בנושא זה. ויש לך אישור לכך, אם תרצי (כדי שלא ימחקו ויעבירו לאשכול המשאלות).

אך הסבר קצר בכל זאת:

זה כלל גדול מאד בתורת המשפט, הקובע שאם אדם בא ומספר על עצמו סיפור, המציג אותו כעבריין, הוא לא ייענש על הודאתו, ואנו מתייחסים לדבריו כאילו אינם אמת. זו הכוונה במילים "אין אדם משים עצמו=מחשיב עצמו=נותן לעצמו מעמד של רשע".

זה כלל שמופיע, כמדומה לי, רק בהלכה. ראיתי לאחרונה ספר יפה מאד בנושא זה של אהרן קירשנבאום, המשלב ניתוח של הסוגיות והמקורות עם השוואה למשפט הכללי. וראוי מאד להרחיב בדבר זה.

דוגמא: אם אדם יבוא ויספר שחילל שבת, או שהרג את הנפש, ועל עבירות אלו יש חיוב מיתה, בכל זאת לא יהרגוהו. בגלל הכלל הזה.

אין אנו מאמינים לו. וגם אם נראה שהדברים אמת. רק אם יגיעו עדים ויפלילו אותו בשיטה הרגילה בהלכה (כלומר, הודאה מוקדמת אינה פוטרת מעונש. היא רק אינה בסיס להרשעה מצד עצמה. אבל בקנס זה אחרת, ולא אאריך בזה כעת. אם תרצי אפשר לדון בזה באשכול).

יש לזה יוצא דופן אחד: כאשר אדם מודה בהודאה המחייבת אותו ממון. "אני חייב לשמעון כסף". אז יהיה חייב לשלם.

הטעם למה שאין אנו מאמינים אותו מוצג כך ברמב"ם: לפי שיש משוגעים שרוצים לשים קץ לחייהם, ובאים ומודים בבית דין על מה שלא עשו.

עם זאת, נראה כי יש לדון עוד בטעם הדבר.

יש סוגיות מעניינות רבות בנושא זה, ולא אוכל להאריך כעת. שוב, אני ממליץ על פתיחת אשכול.

אם לא הסברתי ברור, אנא שאלי שנית.

כל טוב
ובהצלחה

בהזדמנות זו תודה למימוני על עזרתו בכל דבר,
ועוד שאלה מדוע אנו מאמינים בדיני קנסות???

ידועה תשובתו (המשכנעת) של רעק"א, שאנו אומרים כביכול לאותו אדם: הרי לפי דבריך אתה - רשע אתה, וממילא אינך נאמן...
(צורה יהודית של פרדוקס השקרן).

ולגבי החילוק בין עונשין לנפשות - אינני זוכר מי אמר את זה לראשונה, אבל כמדומני שזה נמצא כבר בראשונים: הודאה במממונות כמוה כמחילה, והאדם הוא בעלים לוותר על ממונו, אך אינו בעלים לוותר על גופו.

ולגוף העניין: מושג ה"רשע" מתייחס למעשה עבירה; מאמינים לאותו אדם שהממון שבידו הוא בעצם של חברו. למיטב ידיעתי (ואני לא בטוח) אין מאמינים לו על עצם ההודאה במעשה גזל, שהרי בזה הוא משים עצמו רשע. ולכן גם אין הודאתו תופסת לצורך חיוב קנס, אלא רק לגבי הקרן.

אידך גיסא

מתוך עיון במקורות, נראה שהביטוי הספציפי "אין אדם משים עצמו רשע", בא להתייחס רק לחוסר יכולתו של אדם לפסול את עצמו לעדות בטענה שהוא רשע.

הנימוק המובא במקור (סנהדרין ט:) הוא ש"אדם קרוב אצל עצמו" - כלומר, הוא פסול להעיד על עצמו מדין קורבה, וכמו שאח פסול להעיד על אחיו. באופן פשוט, כל פסול קרוב הוא גזירת הכתוב, שהרי קרוב פסול להעיד גם לרעת קרובו.

(אך נראה באמת שכל פסולי העדות שבתורה אינם מחשש משקר, אלא מכיון שהם אינם יכולים להיות ישות משפטית רשמית.)

- דו"ד

תוקן על ידי - דין_ודיין - 01/09/2005 10:13:33

ההצדקה לעונשים, היא תביעה חברתית. אין עונש שאינו תגובה של החברה התובעת להוקיע את המעשה מקרבה, וכל' התורה כמה פעמים ובערת הרע וכו'. לכן אין כל טעם בהודאה עצמית ואין לזה משמעות. כלומר, אדם אינו יכול להיות תובע או מייצג את החברה לתבוע ענישה. בחיים האישיים אין מקום לענישה עצמית בקנה מידה קבוע. הענישה היא תגובה לתביעה חברתית המיוצגת על ידי העדים, והם אלו המייצגים את התביעה גם בהמשך כפי הנראה מכך ש"יד העדים תהיה בראשונה להמיתו", ולכן אין משמעות להודאת האדם לגרור ענישה.

(הנימוק של הרמב"ם יכול להיות מובן בחלק מהמקרים, אך לא כנימוק אובייקטיבי גורף.)

שמעתי בדבר הסבר מאחד מראשי הישיבות בדורינו. לפי הסבר זה, איננו יכולים לסמוך על עד אלא כשהמניע שלו לספר את עדותו הוא האמת ורק האמת. אז יכולים לסמוך על החזקה שאין אדם משקר. אך כשאדם מעיד לרעת עצמו, והרי אין אדם עושה רעה לעצמו (גם אם האמת היא שהרעה מגיעה לו), ואם כך למה העיד עכשיו לרעת עצמו? על כרחך יש לו סיבה מיוחדת להודות. מעתה, לא האמת היא מגמתו כאן אלא המטרה הצדדית, ושוב אין לנו את הבסיס הבסיסי להאמין לו.

על אף חיבתי להסבר זה, הוא יוצר קשיים מסוימים כמו בסוגית פלגינן. אך כל ההסברים שבדבר, גם ה"למדנים" (שדברי בעל דבר מתקבלים תמיד כ"טענה" ולא כ"עדות"), יוצרים קשיים, וכבר האריכו האחרונים רבות בסוגיא סבוכה זו, וכתבו שיש ב' דינים וכו', ראה רע"א כתובות יח: וחי' הגרש"ר שם. והסבר זה לא גרוע מהאחרים.

ואגב, יש עוד הסברים. באנציקלופדיה תלמודית ערך הודאת בעל דין:

ויש מהראשונים שכתבו שגזרת הכתוב היא שאין ממיתים ולא מלקים בהודאת פיו של האדם, אלא על פי שנים עדים313, ויש גורסים כן בדברי תנאים: הרי שהתוודה בעצמו פטור, שנאמר: לענות בו סרה314, ולא שיתוודה הוא בעצמו315, ומפרשים שזהו גזרת הכתוב שדוקא עדים יעידו בו ולא שיודה בעצמו316, ונתנו ראשונים טעם לדבר, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלים מרי נפש הוא המחכים למות ומאבדים עצמם לדעת ומודה על דבר שלא עשה כדי שיהרג317. ויש שכתבו טעם לדבר לפי שאין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה, שנאמר: הנפשות לי הנה318, ולכן אין הודאתו מועילה, שמודה על דבר שאינו שלו, אבל ממונו שלו הוא, ושם אנו אומרים הודאת בעל דין כמאה עדים319. מהאחרונים יש שמסבירים לפי שאין הודאת בעל דין מועילה אלא בדבר שהחיוב בא ממילא, מצד עצם המעשה, ולא בדבר שחיובו תלוי בבי"ד, כמיתה ומלקות וכיוצא, שאין בי"ד יכולים לחייב אלא על פי עדים דוקא320.

הערות:
313. רמב"ם סנהדרין פי"ח ה"ו.
314. דברים יט טז.
315. ר' יוסי בתוספתא סנהדרין רפי"א.
316. חסדי דוד שם, וכ' שזהו מקור הרמב"ם, וכן פי' במנחת בכורים שם. אבל בתוספתא הוצ' צוקרמנדל הגי' שהתרה בעצמו כו' ולא שיתרה הוא בעצמו, וע"ע התראה.
317. רמב"ם שם, ומ"מ מסיים שוב וכללו של דבר גזרת מלך היא.
318. יחזקאל יח ד. ועי' רמב"ם רוצח פ"א ה"ד.
319. רדב"ז סנהדרין שם. ועי' שו"ת הר"י מיגש סי' קפו, וע"ע דיני נפשות כרך ז עמ' שעב.
320. לבוש מרדכי ב"ק סי' כו, ועי"ש בארוכה שכ"כ בשיטת רש"י והרמב"ם, וביאר עם זה ד' הרמב"ם בחובל ומזיק פ"ה ה"ו שהודה שחבל בחברו פטור מנזק מפני שנזק בחובל הוא כופר תחת העין וזה תלוי בחיוב בי"ד, וע' ס' לאור ההלכה עמ' שכו. וע"ע חובל.

בפס"ד מירנדה בארה"ב יוסד העיקרון של 'אין אדם משים עצמו רשע' במשפט הכללי, ולבושתינו ממנו שואבים כמה שופטים ישראליים.
האמת היא שהפירוש שהם נותנים לעיקרון הזה (=זכות השתיקה) אינו נכון, וכבר עמדו על כך. גם הפירוש שמפקפק בערך הבירורי של עדות כזו אינו נכון (ברוב מערכות המשפט האזרחיות, ההודאה או ההפללה העצמית היא 'מלכת הראיות'). אם כן, אין כאן חשש שקר וגם לא זכויות, אלא פסול הלכתי פורמלי.
למי שישים לב היטב, הסברי הרמב"ם אינם נאמרים על במקומות שהוא מביא את הסוגיות של 'אין אדם משים עצמו רשע'. לגביהן הוא פוסק את ההלכה בלי להביא את העיקרון הזה. על כן די ברור שגם ברמב"ם אין הסבר רציונליסטי לעיקרון הזה (בלשונו שם הוא כבר מעלה את היסוסיו בעניין).
דומני שניתן להציע הסבר במונחים של הפרדת רשויות (וזה קשור ללמדנים של בן איש דלעיל, ויסודו בדברי הראב"ד הביאו הרא"ש במכות ז).
כפי שכותב רשב"ם הטעם של עד לא נעשה דיין הוא מצד 'ועמדו שני האנשים' (אם כי בתוס' חולקים על כך), שצריך עמידה של עדים מול דיינים, ובלשוננו: הפרדת רשויות/תפקידים בבי"ד.
ככל הזכור לי, הריטב"א בתשובה נב מביא טעם כזה גם על פסול קרובים ובע"ד. כלומר הוא מרחיב את הדרישה להפרדת תפקידים, לא רק בין עדים לדיינים, אלא גם בין עדים לבע"ד (או קרוביהם, שהם כגופם מבחינות מסוימות, ולכן קרובים פסולים להעיד זה על זה).

כאמור, יש לכך סיבה, שאינה קשורה לאיכות הבירור שבעדות, וגם לא לזכויות האזרח (זכות השתיקה, כפרשנות השופט בפס"ד מירנדה). ודומני כי הדברים קשורים במידה מסויימת למש"כ יהוסף לעיל (אם כי, אני מניח שהוא לא יסכים לנוסח המטפיסי שאציע כאן).
הגורם שמשית עונש על אדם צריך להיות משהו חיצוני לו. על פפי ההלכה העונש הוא סוג של חלות (=יישות מטפיסית רוחנית ש'רובצת' על האדם) אותה יש להחיל על הנאשם. כמו כן, העדות שמהווה בסיס לעונש היא חלק מהמנגנון שמחיל את העונש (לכן לא מספיק שום בירור באומדנא ודרושים שני עדים בדין הפלילי, להבדיל מהדין האזרחי. ראה רמב"ם הל' סנהדרין פ"כ ופכ"ד).
מי שיתבונן בהסבר זה היטב, יראה שזה לא כל כך רחוק מהפרשנות של מירנדה (=זכות השתיקה). זהו בסיס מטפיסי-דתי לכלל המשפטי (הרציונליזציות והעיגונים המשפטיים אותם אני מכיר לזכות השתיקה הם מפוקפקים בעיניי, ולכן סביר שהם נובעים מאינטואיציה מטפיסית שמכירה ברעיון ההלכתי הנ"ל. זאת כמו הרבה כללים משפטיים שההצדקות שלהם מופיעות בדיעבד, ואז מתברר שלא ניתן לעשות רציונליזציה משפטית לעיקרון ששואב ממקורות דתיים ועובר סקולריזציה - פינת הסוציולוגיה דפה מוקדשת לרבינו הגרג"ס). הוא הדין לרציונליזציה של יהוסף שהוצעה לעיל (עד כמה שהיא בכלל חורגת מדבריי כאן).

עוד הערותיים: המושג 'פלגינן דיבורא' מופיע כבר בגמרא בכמה מקומות (ולא מתחיל במפרשים). כבר שם די ברור שזו אינה רק שאלה של פסול עצמי לעדות, ואכ"מ.


מיכי

הוי, מיכי.

כמה שחששתי לכתוב את מה שכתבת, אף שרציתי...

אני לא ממש מבין את המלל ה'חלותי' הזה ("ועיין במאמרי: מהי חלות"....

מה זה משנה שזו חלות ש"רובצת" על האדם, ומדוע שהחלות הזו לא תוחל על ידי עצמו?
דיברת על עקרון "הפרדת הרשויות". מה טעמו?
הבאת את הריטב"א על "ועמדו שני האנשים". שוב חזרנו לגזירת הכתוב?

לענ"ד, אי אפשר להסתתר מאחורי חלויות מבלי להסביר את טעמם של דברים.

פרעתוני, הרי זה הסבר מטאפיזי...

הפרעתוני,
אם קראת את דבריי שם ('מהי חלות') אז מה עוד אתה מצפה שאסביר ביחס ל"מלל החלותי"?
ביחס לשאלה מדוע חלות עונש על אדם צריכה להיות מוחלת עליו על ידי גורם חיצוני, אביא כאן את דברי רעק"א בגהש"ס מכות ה ע"א (ויש עוד מקורות רבים לכך), אשר קובע כי אין חיוב/חלות עונש על אדם בלא פסיקת בי"ד, גם אם ברור שהעבירה נעברה. כלומר העונש אינו תוצר של העבירה אלא של פסיקת בי"ד (לאור העדות על העבירה). הרי לך, שכדי שיחול עונש על אדם צריך גורם חיצוני (=בי"ד).
אמנם תאמר, ערבך ערבא צריך (=גם עיקרון זה טעון הסבר). אולם אני מתבונן בדברים במישור מטפיסי ולא משפטי, ושם זה נראה לי מאד ברור (שהחלת עונש על אדם יכולה להיעשות רק על ידי גורם חיצוני). אם תחפש גם לזה הסבר, תיאלץ להשתמש בהנחה מטפיסית נוספת, מה שלא יועיל עבור מי שמחפש רק הסברים ברובד המשפטי.
בכל אופן, אולי דברי יהוסף לעיל יוכלו להועיל לך בעניין זה, ולהשלים את התמונה.


מיכי

מיכי,

צר לי, אך קצת ערבבת שני מושגים.

זכות השתיקה, היא הזכות לאי-הפללה. לפי העקרון הזה, המקובל במשפט האנגלוסקסי (ואמריקה וישראל בכלל), אין אדם חייב למסור עדות שתוכל להפליל אותו. זכות זו היא קבועה, ואינה תלויה בסוג העדות או הראיות שהוא נדרש לתת (חקירה במשטרה, עדות בבית המשפט בענין אישי שלו, או כשהוא נדרש לבוא וליתן עדות בענינו של אחר). בכל מצב בו נדרש אדם להשיב על שאלה, הוא יכול לומר שהוא מסרב לענות עליה מחשש שיפליל את עצמו.

קבילות ההודאה כראיה היא הנחה שבעובדה, שאדם עושה ככל שביכולתו להמלט מעונש בלתי צודק, ולכן אם הוא מודה בעבירה, אין זאת אלא משום שאכן ביצע אותה. הנחה זו תקפה, אלא אם יתן הנאשם לבית המשפט הסבר מדוע הודה קודם לכן (כגון, החטיפו לי מכות בתא המעצר, אז הודיתי).

פסקי דין של בית המשפט בארץ עוסקים הרבה בשאלת קבילות ההודאות, שיש המכנים אותה, אכן, "מלכת הראיות". איני חושב שניתן פעם פסק דין שביהמ"ש קבע בו שאינו מקבל הודאה בשל כך שלנאשם יש סיבה חיצונית לתיתה (כגון תירוץ הרמב"ם שמבקש להתאבד). אמנם, לעתים מתקבלת טענת נאשם, שהודאתו במשטרה / בשב"כ ניתנה תחת לחץ, אבל לא שמעתי שכך קרה לגבי הודאתו בפני בית המשפט. השאלה שדן בה בית המשפט בד"כ היא, האם ההודאה שניתנה בפני חוקר ניתנה תחת לחץ או מרצון חופשי. לא לגבי המהות, שכפי שנאמר, העיקרון הוא שהודאה היא הראיה הטובה ביותר.





למי בכלל חשוב מה כתוב בחתימה שלי?

מיכי,האמירה שיש חלות עונש מטפיזית, אינה עונה לשאלה מדוע לא נקבל את דברי האדם על עצמו. ומדוע, אם יש חלות כזו, זה אמור להעשות ע"י גורם חיצוני לאדם, ולא גם על ידו. הוא יודה שחטא. ובי"ד, החיצוני לו, יטיל עליו את הישות המטפיזית כלומר העונש. לא הבנתי איך בללתם כאן את הנושאים.

הסברו של יהוסף גם הוא אינו מובן לי. לא מופקעת כאן תביעת החברה לעונש. רק החברה מאמינה לאדם שמודה בעברה. והחברה מטילה עליו עונש. ובינינו, הרי אנו מאמינים לאדם שהוא חוטא. אם נשפוט את זה בדיני הראיות , הרי אין הרבה ראיות טובות כמו הודאתו של החוטא עצמו.
ברור שזו הסתכלות הלכתית מיוחדת, אך ללא הסבר מניח את הדעת.





"חסיד שוטה" - כיצד? - הוא שהכריזו עליו מן השמים להיות טיפש. והלה עושה הרבה לפנים משורת הדין לצאת ידי גזירת שמים בטפשותו, ומוסיף על טפשותו.

שכן,
אתה חוזר על ההבחנה שאותה עשיתי, וטוען שערבבתי בין שני דברים. אתמהה! הרי הבחנתי בדבריי בפירוש בין זכויות, כמו זכות השתיקה, לבין קבילות הטענות/ההודאות עצמן (שזה הטיעון ששמים בפיו של הרמב"ם על המשתגעים וכו').

ולאוסו,
באשר להערה אודות ההנחה שעונש מוטל על ידי גורם חיצוני, לכשתסביר לי מדוע נדרשת הכרעה של בי"ד כדי שיחול עונש (ולא מספיק שנעברה העבירה), שלזה נראה שאתה מסכים, אוכל להוסיף לך גם את העדות כחלק ממה שמחיל את העונש (ההנחה השנייה בדבריי לעיל). זה אותו יסוד מטפיסי, ויש לו אותו הסבר. אם לא תקבל את הראשון, אז הויכוח מתחיל שם, ואין טעם להעביר אותו לשאלת העדות.




מיכי