לחצן מצוקה - סיפור לילדים ביתד

זריחת עץ

יישר כוח על הסיפור.

אמנם החלק הראשון והאחרון חסרים. אשלים אותם מזכרוני ומההקשים.

בהתחלה, כפי שאפשר לנחש מהקטע שבידינו, מקבלת הילדה שגדלה והיתה לאם טובה ורעיה מסורה הזמנה לחתונה משם בלתי מוכר.

ואז מתחילים הזכרונות. כפי שהם לפנינו.

ובסוף מתברר כי שרית האומללה נתפסה לדברים לא טובים. היא קראה ספרים לא טובים. היתה לה חברה רעה.

אבל המורה תפסה אותה בזמן. עזרו לה. היא עשתה תשובה. והקימה בית נאמן בישראל. והיא שולחת הזמנה לילדה שהצילה אותה. תחילה כעסה עליה (איך ידעה מיהי?) אבל בסוף היא מודה לה על ההצלה.

***

הסיפור באמת כתוב נפלא. סיפור מתח, עם בניה פסיכולוגית יפה. (הילדה שבי התווכחה עם הנערה שבי. איזה משפט עבור נערה מתבגרת!). והמסר חיובי וברור. נסיונות רבים בדרכו של היהודי הנאמן, או היהודיה הנאמנה, ולפעמים צריך עזרה מבחוץ מול הרע הנורא האורב לנו בדמות פיתויי החברה המודרנית.

ולפעמים צריך אפילו להלשין. אבל זו לא הלשנה אלא עזרה.

וגם זה, עד כמה שזה נשמע קצת מגעיל ומזכיר את רוסיה הקומוניסטית, זה אמיתי.

ברוסיה - מפני שברוסיה היה סיפור על ילד שהסגיר את אביו בשל גניבת מוצרים. הילד האומלל נרצח בידי אביו, והפך לקורבן המהפכה. הסיפור לא היה ולא נברא, כנראה, אבל הלקח היה נפלא, וילדים הלשינו על הוריהם, כפי שמתאר אחר כך ג'ורג' אורוול ב"1984".

אבל זה לא דומה. ובאמת צריך לדעת מתי "להלשין". בכל בית ספר היו מצפים מילד למסור את חבריו, אם הם מתכננים פשע. ובעינים אורתודוכסיות וחרדיות, מאי שנא (מה ההבדל).

השאלה היחידה שמתמיהה אותי היא המלכודת הרוחנית שנפלה שרית לתוכה.

האם היא התחילה לקרוא את "הרומן הרומנטי", או שהיתה מעלעלת בספרי פילוסופיה שלא ידעה להם תשובה? האם הכשלון שאיים עליה הגיע מצד פורום רכילאי - או עצור חושבים?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מה המסר? שנפגע ההלשנה מכיר טובה למלשין?

שאגת שביט

האם לא ראית מסרים נוספים?

אם אתה שואל, שמע מינה שיש כאן שאלה.

הבה אנסה למנות את המסרים שמועברים בסיפור:

א. לא כדאי לעיין בספרים לא טובים כי זה מזיק לרוחניות.

ב. לא כדאי ללכת למקומות שההורים והמורים מגדירים כמסוכנים, כי זה מזיק גם כן.

ג. לא תמיד החזק והיפה והגבוה הוא באמת הצדיק יותר.

ד. יש לשים לב למי שמחביא משהו שהוא קורא. זה חשוד מאד.

ה. לפעמים, צריך להלשין על מישהו כדי לעזור לו.

ו. אדם ניכר בבגרותו בכך שהוא בוחן את האידיאלים הילדותיים התמימים שלו (אסור להלשין) לעומת הצרכים האמיתיים.

ז. לפעמים, יותר חשוב לדחות ערך נמוך (הגנה על חבר) מפני ערך גבוה יותר (הצלת נפש. והצלה ברוחניות שמה הצלה).

ח. חשוב שהמורה ידע להתכופף אל התלמיד, להטות אוזן קשבת ולשבת איתו באותו גובה.

אם התלמיד ינסה, יגלה שהמורה הוא כזה (זו ודאי מסקנה שאינה תמיד מתאמתת, למרבה הצער).

ט. כאשר מכאיבים למישהו כדי לעזור לו, הוא יינצל, ובסוף הוא יודה למי שעשה זאת עבורו.


אני משער שיש עוד מסרים. אבל מניתי את החשובים שבהם, הבולטים לעין.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ועדיין שאגתשביט צודק,
המסר החינוכי העיקרי הוא שזכותה וחובתה של תלמידה להלשין על חברותיה והרי זה בדיוק כמו בספור הרוסי.
מה היינו אומרים אם ההלשנה היתה למטרות אחרות? או סתם כתוצאה מטעות?

תוקן על ידי - אריק123 - 19/09/2005 16:54:42

הלשנה היא מילה טעונה, המעלה בנו אסוציאציות המתחילות ב"ולמלשינים אל תהי תקווה", ומגיעות עד לגולגים בסיביר ולמשפטי רופאים.

אולם האם זה מוצדק? לו הייתם יודעים שמישהו ביצע עבירה, נאמר רצח או גנבה, האם לא הייתם מדווחים על כך למשטרה? כלום לא הייתם מוסרים את רסקולניקוב, נאמר, גם אם ברור שייענש בכל חומרת הדין?

ברור שיש הבט מוסרי להלשנה, למסירה ולדיווח, אולם בנסיבות מסוימות ודאי שאין זה רק מעשה שאין בו טעם לפגם, אלא חובה ממש.

מה שאין כן בסיפור לעיל, לע"ד, שהוא מקומם באופן בסיסי, אולם לא מן ההבט של ההלשנה (אם הנערה המלשינה חשבה שהיא נוהגת נכון, זה בסדר, מה עוד שיש לקחת בחשבון שהיא תוצר של שטיפת מוח מסוג המוכר לרובנו), אלא מן ההבט של ההתייחסות לקריאת ספרים, המוצגת כצעד הראשון בדרך שכמעט אין ממנה חזרה, מדרון תלול וחלקלק שאין בו דבר חיובי, ועדיין אני מהרהרת, ביני לביני, על הקשר שבין זה לבין נעילת נעלי עקב (באופן אישי כנראה נתקעתי באיזשהו שלב ביניים).

חבצלת,

מסתבר שגם אני תקוע באיזשהו שלב ביניים (אני קורא ספרים אבל לא הולך בנעלי עקב).



הכתיבה ככה-ככה,
החתימה טובה!

ואגב,

המעירים לעיל לא שמו לבם להחלפת השם, משרית לשרה.



הכתיבה ככה-ככה,
החתימה טובה!

גם אני תקוע באמצע כי אני נועל נעל אחת על עקב ומצליח לקרוא רק חצאי ספרים.

כמוני כמוך, השכן (תקועה באותו השלב בדיוק).

לענין השמות שמתי לב, ולא הבנתי לגמרי. הנה שלב אחר להיות תקועים בו: האם שרה קוראת ספרים תהפוך בהכרח לשרית (זהו בהחלט גורם הרתעה רציני!)?

בנימה רצינית יותר, סיפורים כאלה מחטיאים, בהכרח, את המטרה, מפני שאינם מציגים חלופה לבערות וצרות אופק. חבל באמת.

האמת היא שההבט שמשך את תשומת לבי כאן הוא דוקא השעשוע שהפקתי מהנסיון הנואש לכתוב את הבלתי ניתן לכתיבה. כמו הסופרים במשטרי הדיכוי, שניסו להכניס מסרים סמויים בכתיבתם, מנסה הכותב לרמוז למה שאסור בשום אופן להעלותו על הנייר. החשד הראשון מתעורר למראה הספר האסור והמוסתר; בשלב השני נראית הפושעת במיטב מלבושיה, מסורקת יפה ונועלת נעלי עקב. השלב השלישי, אם כן, ברור מראש: היא תיחשף בפגישה אינטימית עם... חברה שלה בספריה הצבורית? טוב, אפשר לסמוך על הקורא שישלים בעצמו את הפערים. הרי אי אפשר לכתוב שלשרית היה חבר (טפו). האירוני הוא שבדרך כלל צנזורה עצמית יועדה להעברת מסרים כנגד משטר הדיכוי, ואילו כאן היא מיועדת לתמוך בו...

ועל היחס בין קריאת ספרי כפירה לבין כל שאר העברות שבתורה ובחברה (ובפרט, מפגשים בין בנים לבנות) כבר כתב ביאליק ב-"המתמיד":
אַף-יֵשׁ אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ וַיֵּצְאוּ נִדְחָפִים,
וְשָׁב אִישׁ בֵּית אָבִיו בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת:

הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים,
הַשֵּׁנִי – עַל-סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת,
הַשְּׁלִישִׁי – כִּי-מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר
מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ,
הָרְבִיעִי – עִם "מוֹרֵה נְבוֹכִים" הִסְתַּתֵּר
בַּעֲלִיָּה, הַחֲמִישִׁי – לֹא-נוֹדַע מַדּוּעַ.

על אף תחושת הדחייה הבסיסית, המשותפת כנראה כמעט לכל משתתפי עצכ"ח, דומני כי נקודת המוקד של הדיון היא מדוע המלשינות היא המומנט הבולט בסיפור.
ממה נפשך, אם הסגירות והערכים שעליהם היא שומרת הם חיוביים, כי אז מוצדק גם להציל את שרית על ידי הלשנה. ואם הערכים הללו הם שליליים, אז הבעיה אינה ההלשנה אלא הערכים שעליהם היא באה לשמור.
אמנם נכון שתרבות וערכים שמובילים לחברה בה הלשנה נפוצה, ומתפתחת תחושת מצוקה אצל חבריה, זוהי אינדיקציה למשהו בעייתי בערכים עצמם. ובכל זאת, הדיון הוא על הערכים עצמם ולא על ההלשנה.
כפי שכבר ציינו לעיל, על גניבה ורצח כל אחד מאיתנו היה רואה את ההלשנה כחיובית ומתחייבת.
ובאמת ברקע הדברים עומדת גם תמיהתו של מיימוני (שגם אנוכי התלבטתי בה טובא), האם שרית קראה את הרומן הרומנטי, או שמא את החטא ועונשו (ולמדה משם כי יש חובה להלשין על רסקולניקוב), או ביקורת התבונה הטהורה להגרע"ק זצ"ל רח"ל.
תמיהה זו נוגעת גם לתשובה על הנקודות שהעליתי לעיל. יש הבדל האם ההלשנה נועדה להציל אותה משטות ושקיעה בהבל, לבין אם היאנועדה להציל אותה מהשקפות שאינן תואמות לאמת ההשקפתית המוחלטת.
"ועל כן באנו להביע דעתנו דעת תורה כי אל לבתולות מהוללות להלשין על חברותיהן המעיינות בספר האינפנטילי והמסית אותו לא קראנו מימינו 'ביקורת התבונה הטהורה' ר"ל, ולתקנת הקהל אנו מורים בזאת על איסור חמור על שתיית המשקה המיוצר בעיר הטמאה (=קניגסברג) - בירה בהכשר הגרע"ק. ולהשומע לדברינו ינעם, ופורץ גדר ישכנו נחש (אם הוא יצליח לטפס על העקב הגבוה בו הוא נעול. אצל שכן אפשר לנשוך ברגל בלי העקב)".


מיכי

ופליאה היא, הרי מפורש הוא:
"ואיבה אשים בין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" - ומכאן לחיוב גברים בעקב מן התורה, ותמה אני על השכן שרומס ברגל גאוה (יחפה) חיוב זה. ולעומתו - אותה נערה שבסיפור, שחייבה את עצמה במה שאינה מצווה עליו, איני מבין מה מצאו המחברים לצאת כנגדה. ושמא פשוט להם שנערה בוגרת ורצינית כזו מן הסתם בירכה על נעילת העקבים, והם סבורים שאינה רשאית לברך על מה שרק הגברים חייבים בו, או לפחות שהיה לה להחמיר כאוסרים ולהמנע מלברך.

הדוגמה מהלשנה על גניבה ורצח אינה רלוונטית. בגניבה ורצח ההלשנה באה להציל את האדם השלישי הניזוק שהוא חף מפשע. כאן ההלשנה באה להציל את החוטא עצמו. דוגמה יותר מתאימה תהיה הלשנה על מישהו שצורך סמים (ולא ידוע שהוא מבצע פשיעה אלימה בשל כך).