ניגוני תפילות הימים הנוראים.

נישטאיך,

כרגיל,תודה רבה רבה על הדברים.

דומני כי הקובלנא על שימוש בניגוני ערב עתיקת יומין היא,עוד נזכרה היא בדברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי שטען כי נתקיים בנו בעו"ה "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם" (ובספר עמודי המחשבה מביא בשמו כי נצטער ריה"ל על זה שעסק בפיוטים)

הקובלנא של הרב ציץ אליעזר היא מעט יותר חריפה למי שיעיין בתשובתו נגד כרך של רומי.

על ניגונים כנסייתים,יצא לי לשמוע את הניגון הנפוץ של "מעוז צור ישועתי" בכנסיה ובקונצרט.

הערה: אם מקדשים ניגונים,מדוע שלא נקדש נוסחת שירי אהבים לתוך התפילה ונשנה את הפרשנות? הלא אין לדבר סוף.

קראתי פעם באיזה ספר על חכם תימני שעלה לארץ וביקר בירושליים וכה אמר "כשאני עובר ליד בית כנסת אשכנזי אני שומע ניגון כנסיה,כשאני עובר ליד בית כנסת ספרדי אני שומע ניגון מסגד,עד שאני מגיע לבית כנסת שלי,שם אני שומע ניגון יהודי שאינו מאחד מהם"

מאמרו של אברהם צבי אידילזון "הנגינה החסידית"

http://www.daat.ac.il/daat/history/hasidut/hanegina1-2.htm


מ. ש. גשורי, "בעולם הצלילים של יהודי ספרד"

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/beolam-2.htm

ג. נגינת יהודי ספרד בימי הבינים

עם גלות ישראל מעל אדמתו ופזורו בארצות שונות, קרובות ורחוקות, התישב חלק גדול של יהודי הגולה בארץ ספרד, בשעה שממשלת האישלם נתפשטה במזרח ובמערב, ובשנת 750 בערך נוסדה הכליפות בספרד, ואז שחקה השעה גם ליהודים שיצאו מרשותם של הנוצרים ועברו לזו של הערביים, ותחת חסותם יסדו היהודים בספרד מרכז יהודי רוחני מפואר כמרכז בשעתו שהתקיים בבבל. מעתה קמה לתחיה גם הנגינה העברית שנשתמרה בידם כמורשה במנהגיהם ובתפילתם, בשירה ובזמרה עד היום הזה.

עם התקרבותם של היהודים לעם השליט בארץ נעשו משפיעים ומושפעים זה מזה בדרכי חייהם בכלל, ובספרות - ביחוד בשירה ובזמרה - בפרט, ולאחר שהונח לישראל מחמת לוחציו ונוסד מרכז רוחני ותרבותי ליהודי ספרד - נטלו היהודים ממיטב השירה והזמרה הערבית שהגיעה אז למצב של עליה, כעין תקופת תור הזהב, ומשוררי ישראל יצרו את פיוטיהם במשקל ובקצב הערבי בימים ההם. משוררים גאונים קמו אז בישראל, כר' אליעזר הקליר, ר"ש אבן גבירול, משה ואברהם אבן-עזרא רבי יהודה הלוי ואחרים, ולמרות התנגדותם של גדולי ישראל כרב האי גאון, האלפסי, ר' יהודה מברצלונה והרמב"ם במאה הי"ב לנגונים ערביים בתפילת בית-הכנסת ולריבוי הפיוט הגורם הפסק בתפילות העקריות, נתקבלו הרבה פיוטים הקיימים עד היום בסידור התפילה, כי הפיוטים השקולים וסגנוני השיר שחוברו באמנות ידועה היה זקוקים לנגינה שקולה ולא הסתפקו בנגינה פשוטה כזו שבתפילה העתיקה.

ואף שנגינת בית-הכנסת הושפעה מנגינת ערב, לא פסקה הנגינה העתיקה, הפשוטה והמקורית, אף בספרד, ועדיין היו מזמרים בה לפי נוסח התורה והתפילה שנשתמר אצלם בצורה שמית-מזרחית, כמו השיר "שפל ברך" לרשב"ג שנגינתו בנוסח התפילה, והשיר "שערי רצון" מהמאה הי"ב המושר בנוסח הסליחה. וישנם גם נגונים ריתמיים שניכרים בהם עקבות שמיים-מזרחיים באורח בולט, אלא שאין בהם עקבות נוסח התנ"ך והתפילה העתיקה, ולכן קשה לקבוע אם מוצאם ושרשם ממקור ישראל, כדוגמת השיר "אדני בקול שופר" וכדומה שממנו בולט יותר הרוח העברי מאשר מניגון עצמו, בהנחה קודמת, שאם הניגון בנוי בסולם הרך המזרחי ובסולם הקשה המזרחי הדורי, שמביע חמימות ועדינות, סימן שממעי העברים הוא.

במאה הי"ד, הט"ו והט"ז מוצאים אנו יהודים ומומרים שנתפרסמו בספרד כמשוררים ומנגנים, כמו רבי דון סנטוב, שם-טוב די קריון, שאול הלוי-פאול די סנטה מריה ובנו אלונזו, וכן אלפונסו די באינה שחיבר קובץ שירים "קנציונירו", וכן יוהן די איספניה, אנטוניו די מונטורו אל דופירו, פירו פירוז - פרוש, רודריגו קטו, יוצר החזיון הראשון בספרד ואחרים.

ניגוני החוץ לא נתקבלו בעם בלי התנגדות. ראינו שהרבנים הראשונים כגון ר"י אלפסי ואחרים התרעמו על הניגון הישמעאלי, ואחרים מיחו נגד הארכת הזמרה של החזנים; כי כל חזן בספרד הטעים את התפילות והפיוטים בניגונים שאולים, חדשים לבקרים. כך מוצאים אנו גם ניגונים אחרים לתפילות אלו באיטליה, שבעיר ליוורנו נשמרה המסורת הנגינתית של הספרדים, כפי עדות אספן הנגינה המסורתית באיטליה, יחיאל נחמני הספרדי, המכונה פרידריקו קונסולו.

הישוב היהודי שבדרומה של צרפת וגרמניה שימש מרכז רוחני לגולי ספרד, פורטוגל וצרפת, ומשם יצאה תורה ועבודה ונגינה ליהודי ארצות ונפות אחרות, עד שבדורות מאוחרים נתחבבה הנגינה העברית גם על הנוצרים, וכמה אפיפיורים ראו בהתידדות היהודים עם הנוצרים מעין סכנה וגזירה עליהם.

המסורה הנגינית של הספרדים לא נשתמרה בכל המקומות. ספרדי המזרח שגלו למרוקו, צפון אפריקה ודרום איטליה המשיכו לחיות ביהדות בקביעות. ואילו ספרדי אירופה הושפעו ע"י האנוסים שבספרד הנוצרית. ברוב הקהילות הספרדיות בתורכיה בארצות הבלקן, בסוריה ובא"י קיימת עדיין הנגינה הספרדית. אך המשוררים היהודים מסוגו של ר' ישראל נג'ארה (1620-1550) הכניסו את זמרת התורכים, היונים והערבים גם לנגינת בית הכנסת, וגאוני סלוניקי התירו לזמר אפילו קריאת שמע לפי המוסיקה, והתאימו את ניגוניהם לקדיש, ברכו קדושה, היום הרת עולם, והכהנים, זכרנו לחיים, מי כמוך, עלינו וכיוצא בזה.

על כל פנים ברור, שבמזרח נשתמרה הנגינה הספרדית בטהרתה יותר מבמערב, ובמקומות ישובם בארצות המזרח, בסוריה, במצרים, בא"י וכדומה נחלש היסוד המזרחי העתיק של היהודי בפני היסוד הספרדי.

מן החזנים והמשוררים הספרדים שזכרם נשאר בכתובים הם: ינאי (בעל מחזור ינאי), יוסי בן יוסי (המאה השמינית), אליעזר הקליר שהצטיין בפיוטיו בכמות ובאיכות, דון וידגול בנבנשתי - ש"ץ בסרקוסטה בארגוניה (חכם מפורסם), ר' אברהם פריצול - חזן בפירארה האיטלקית (ה' רי"א); ר' אברהם יצחק בן יוסף קשטילו - ש"ץ ודרשן בליוורנו האיטלקית (תפ"ו-תקמ"ו), אמתי בן שפטיה - מחבר הסליחה "איך מכל אומות השפלתי" (נפטר 1550) ועוד רבים.

מהחזנים שהיו גם מחברי סידורי-תפילות אפשר להזכיר את הנודעים: ר' משה קטלנו באיטליה, אליעזר מקטלוניה שזימר בניאפול משירי יהודה הלוי, ר' שמואל מן האדומים שחיבר את המזמורים להוצאת התורה.





תוקן על ידי - נישטאיך - 03/10/2005 5:22:52

נישטאיך

הסברא נותנת שניגון שמזוהה עם ניגונם ישירות, מהווה פגיעה בכבוד ישראל, אך אם יש שינוי, או שנכנס וכבר נחווה כחלק מהשירים היהודיים, כבר אינו נחשב שימוש בשיר שלהם אלא בשיר שהפך כבר ל"שלנו". ויתכן שגם אותו אחד שהלך לשמוע מאחורי הפרגוד, לקח שיר ושינה, וזה קרוב למתלמד מוזיקה אצלם.

עוול הוא להתולדות יעקב יוסף לשרבב שמו למאמר זה, שעה שדביו כמעט הפוכים:


ספר תולדות יעקב יוסף פרשת כי תצא - אות יג:

ולי נראה לפרש ע"ד שפרשתי (עיין פרשת קדושים) הפטורה רני עקרה לא ילדה וכו' (ישעיה נד, א) יעו"ש. והיסוד הוא המוסר השייך למתפללין בימים נוראים, ששגור בפיהם לומר שגם הניגון הוא מסיני לכך אין לשנותו, ומסדר רק הניגונים קודם ימים נוראים. והאמת כך הוא, אך לא בענין זה, דביארתי (שם) מיום שחרב ב"ה שרו חכימיא וכו' וחזנא כעמא דארעא וכו' (סוטה מט.). ובזה יובן קולי קולות יחדלון כי מה תצעק אלי (שמות יד, טו), ונתנו עלי בקולה ע"כ שנאתיה (ירמיה יב, ח), רק דבר אלי. ומה שנהגו קדמונים לשורר, היינו במקומות המיוחדים שיש כוונות רבות, ואז בעת שירי יגדלון אז כטל יזלון, ר"ל בזמן שאינו יגדיל ניגון השיר אז כטל יזלון שהם הכוונות, שאז אני מכוין בעת השיר הייחודים המכונה לטל כנודע. מה שאין כן עתה שאין מכוין בשיר כי אם שלא ישיגו גבולי, ושימצא חן בעיני הנשים, ואנשים שדעתן קלות כנשים, אשר באורח שיר נפל חבלי, מי שיודע יותר אורח שיר בזה נפל חבלי וגורלי להתפלל בימים נוראים. אבל האמת יורה דרכו התקוששו, ר"ל שיקשט את עצמו להתבודד קודם ימים נוראים לשוב על עונותיו, שיהיה כדאי להיות אמצעי בין ישראל ובין אביהם שבשמים. וז"ש התקוששו ואל תשמשו בנזר שיר, ר"ל שלא ישמש בנזר שיר שיהיה לו נזר ועטרה להתפאר ע"י נזר שיר שפרה למצוא חן בעיני', רק יעשה מן התפלה והכוונה עיקר, והשיר יהיה טפל כדי שיהיה אז פנאי לכוין וכנ"ל, ואז שפרה לי וק"ל. ובזה יובן רני עקרה כשעושה מן רני עיקר, אז לא ילדה, רק בהיפך התפלה עיקר ורני טפל וק"ל:

בן איש,

אל נא תעצב אל לבך.

הנה מה שכותב בעל המאמר "מן החזנים והמשוררים הספרדים שזכרם נשאר בכתובים הם: ינאי (בעל מחזור ינאי), יוסי בן יוסי (המאה השמינית), אליעזר הקליר שהצטיין בפיוטיו בכמות ובאיכות,"

בניחוש ללא בדיקה אני אומר,כי הן יניי הן יוסי בן יוסי והן הקליר,מעולם לא דרכה כף רגלם באדמת ספרד.

ודון מינה ואוקי באתרך.

שנה טובה.

נישטאיך

ראשית תודה על דבריך המאלפים.

פתחת בניגונים וסיימת בפיוטים.

במנגינות הלקוחות ממקורות זרים, באמת אינני רואה טעם לפגם, וכמו שכתוב "כי ממנו נקח לעבוד את ה' א-להינו".

אך פיוטים ושירים המבוססים על שירי עגבים , הדברים אכן תמוהים ביותר.

וידועים הם דברי הרמב"ם (שכעת אינני זוכר מקומם המדוייק) המבהיר שאין חשיבות לשפה שבה נאמר השיר, אלא הההבדל והחשיבות הוא רק בתוכן.
ולכן - אומר הרמב"ם -דברי שירה איכותיים, הריהם יקרים חשובים על אף שהם בשפות לועזיות, ומאידך שירי עגבים הריהם פסולים ובזויים על אף שנכתבו בלה"ק.

שנה טובה ומבורכת לכולם.

תוקן על ידי - בר_בי_רב - 03/10/2005 11:45:26

לא עת שעשועים עתה, אך לא יכולתי שלא לציין את הדוגמה של רבי יהודה אלחריזי, המשורר והמתרגם, שחיבר ספר בשם תחכמוני, במטרה, כפי שהוא עצמו מציין, להתחרות את הסוסים, ר"ל, להראות שלא רק בלשון הערבי אפשר לפעול גדולות, אלא שגם בלשון הקודש אפשר להצליח ולהעמיד יצירות מעניינות ויפות.

הספר מאוד מוצלח, הוא עשוי כידוע בסגנון המקאמות של ימי הביניים, היינו פרוזה מחורזת, ותוכנו לרוב שירים, משלים וסיפורים היתוליים ומשעשעים. ואכן הצליח להוכיח הישג גדול ללשון הקודש, בתחרות עם הערבי, אמנם, דא עקא, מחקרים אחרונים גילו, שחלק מחלקי הספר (יש בו חמישים שערים), מועתק מחיבורים דומים בערבי, ומהמשורר והחרזן הגדול אלחרירי (וגם שמו דומה). לומר שהעתיק לא רק את הצורות אלא גם את התכנים (פרט כמובן לתיאורי בית הכנסת והחזנים הבורים (החזן שצועק ונוער 'ישמח ישראל בעשיו', האם היה מליטא, מרוסיה או מאוקראינה?).

עינא פקיחא ונהורא מעליא

שנה טובה לכולכם.

בירורו של ניגון.

על בירור ניגון מצאתי בתורת מנחם, (מהאדמו"ר מליובאוויטש) עמוד 407 מש"פ וישב תשנ"ב:

"ובפרט ע"פ פנימיות הענינים הרי ידוע שלכל מדינה גדולה יש שר למעלה, ויש לומר שזה גם כן קשור עם ניגון המדינה אשר נבחר ע"י המדינה .

לפני כמה שנים התחילו חסידים לשיר את ניגונה של מדינת צרפת –ניגון המהפכה – עם המלים "האדרת והאמונה לחי העולמים ... התהילה והתפארת לחי העולמים",

זמן קצר ביותר לאחר מכן התרחש דבר פלאי ביותר : מדינת צרפת חוללה שינוי בניגון המדינה הנ"ל.

ובסיבת הדבר- מסבירים זקני החסידים שלאחר שהניגון נתהפך לקדושה הרגיש זאת השר והמזל שלמעלה של מדינת צרפת, וזה גרם למטה את השינוי בניגון מצד ההרגשה שהניגון נעשה שייך לתחום הקדושה".

_____

מוזיקה כנסייתית.


בתחומין כרך יז מצאתי את הרב שלמה אבינר דן בהאזנה למוסיקה כנסייתית.

הוא נשאל מאולפנא שיש בה מגמה מוסיקלית המכשירה בנות לקראת בחינת בגרות מוסיקה ברמה של 5 עד 9 יחידות לימוד. דבר זה מצריך ידע, הבנה, ניתוח וניסיון בכל מכמני המוסיקה. בתוכנית הלימודים נכללת מוסיקה שחוברה ע"י מלחינים שונים במסגרת דתית-נוצרית לצורכי הכנסייה. מרבית המוסיקה במשך תקופת ימי הביניים חוברה לצרכים דתיים. האם ניתן להקשיב, ללמוד ולנתח מוסיקה זו בניתוק מוחלט מהטקסט?

בתשובתו הוא כותב:

ג. קליטת מוסיקה נוצרית שאינה בשימוש דתי למטרות אחרות.

אמנם רבי יהודה החסיד כתב בספר חסידים סי' רלח, (מובא במגן-אברהם סימן נג סעיף לא):

"לא ילמד אדם לגלח (כומר נוצרי) אותיות; ולא ינגן לפניו זמר נעים, פן ינגן הגלח לעבודה זרה שלו אותו ניגון. וכל שמנגנים בפני עבודה זרה, לא יעשה אותו ניגון לקדוש ברוך הוא".

אך האיסור הוא דווקא לקלוט מנגינות של ע"ז לחזנות - זה כמו להכניס טומאה אל מקום קדושה. אך רבי יהודה החסיד לא אסר לשמוע מנגינות של עבודה זרה למטרה של חולין. במחצית-השקל (או"ח נג,לא) הזכיר בנדוננו את תשובת הב"ח (שו"ת הב"ח הישנות סי' קכז), הסובר אף הוא כבעל ספר חסידים, אך מחלק: מה שמזמרים בבית הכנסת בניגונים שמזמרים בהם בבית תפילתם, נראה שאין איסור. אלא דווקא באותם ניגונים המיוחדים לעבודה זרה, אך ייתכן שכיון שהשתמשו בה לעבודה זרה, היא נאסרה. אכן, כל זה הוא כאשר המנגינה היא לצורך בלעדי של עבודה זרה, אך אם יש למנגינה שימושים אחרים, נראה שהיא מותרת. המדובר הוא על מנגינות ישנות מימי הביניים, או יצירות של יוהן סבסטיאן באך, שיש להן שימושים אחרים. למנגינות אלו מקשיבים סתם לשם הנאה תרבותית. רוב המאזינים כלל אינם יודעים שהן הולחנו למטרה דתית. יתר על כן: הן כבר אינן משמשות ברובן במוסיקה הכנסיתית. לכן יתכן שהב"ח יסכים להשתמש במוסיקה זאת אף לחזנות. בכך יש לעיין, אבל מכל מקום סתם לשמוע לשם הנאה או לימוד, גם הב"ח לא אסר, אלא בבית הכנסת לעבודת הקודש. אך במסגרת אחרת לא מצאנו איסור. כל זאת, כמובן, כשהמנגינה מנוגנת בלי המילים,

הג"ר עובדיה יוסף הביא בתשובתו ביביע-אומר (ח"ו או"ח ז, א-ג) את דברי ספר חסידים והב"ח, והעיר עליהם שהואיל ולפי הרבה פוסקים מותר להפוך כנסיה לבית כנסת, אם כן הוא הדין שמותר להפוך מנגינה כניסיתית למנגינה של בית כנסת. דוגמא להיתר הפיכת כנסיה לביכנ"ס הוא מביא משו"ת שואל-ומשיב (מהדו"ק ח"ג סי' עב), שלדבריו, אדרבה, שמצוה וקדוש שם שמים יש בזה - להוציא מרשות סטרא אחרא ולהעביר לקדושה. הוסיף על כך הג"ר עובדיה יוסף: וכל שכן מנגינה בעלמא, שאין בה ממשות. ואע"פ שאמרו בפסחים כו,א דהא דקול מראה וריח אין בהם משום מעילה, מכל מקום איסורא מיהא איכא - היינו באותו הקול איסור עצמו, אבל בהעברת המנגינה בלבד לדברי קדושה, פנים חדשות באו לכאן, ואין שום איסור בדבר כשהש"ץ עשה זאת מתוך כוונה טהורה לשבח ולזמר להשי"ת הבוחר בשירי זמרה.

ד. עדות על קליטת מנגינות כנסייתיות לצרכים שבקודש.

מיקל גדול בנדון הוא רבי ישראל משה חזן, שהיה רבה של רומא. הוא מעיד שתלמידי חכמים נהגו בזמנו להרכיב בתוך התפילה מנגינות של נוצרים. יתר על כן: הוא מספר שרבנים היו מתגנבים מאחורי הפרגוד של כנסיות נוצרים בימי חגם, כדי ללמוד את מנגינותיהם, להתאימן לתפלות של ימים נוראים, ומנגנים על פיהן קדוש וקדושה. וניגוני הנוצרים הם "ניגונים מוכנעים המביאים אהבת האל ויחודו", (שו"ת כרך של רומי סי' א).

אמנם הג"ר אליעזר יהודה וולדנברג זועק חמס על כל דבריו מראש עד סוף, ואינו מותיר בתשובתו שריד ופליט (שו"ת ציץ-אליעזר חי"ג סי' יב). אבל הג"ר עובדיה יוסף אינו דוחה דבריו מכל וכל. אמנם הוא מסתייג מדחייתו את דברי הב"ח, כיון שיש להם מקור קדום מספר חסידים, אך הוא נותן משקל רב לעדותו של בעל שו"ת כרך-של-רומי, שהיו בזמנו רבנים גדולים שהרכיבו מנגינות של נוצרים בתפילותיהם (שו"ת יביע-אומר, שם).

כמובן, שלמסקנה לא נלך אחרי דעתו של בעל כרך-של-רומי, שנדחתה על ידי פוסקים רבים (גם הג"ר חיים דוד הלוי כתב בעשה-לך-רב ח"ג סי' ד-ה, שזו דעת יחיד).

אך גם הג"ר משה פיינשטיין אסר באופן מוחלט (אגרות-משה יו"ד ח"ב סי' נו):

"הנה הניגונים שמזמרים הנוצרים בבית תפילתם, ודאי אסור לשמעם, אף על ידי הרדיו ואף על ידי פונוגרף [פטיפון]. ולא רק הניגונים שמזמרים עתה, אלא אפילו מה שהיו מזמרים מכבר אע"פ שהפסיקו עתה לזמר באותן הניגונים - אסור. וגם הניגון שחיבר איזה נוצרי ניגון על פסוק מתהילים על הלשון שהעתיקו [תרגמו] - אסור, כי סתם הניגונים שמחברין הנוצרין לפסוקי תהילים הוא לזמר לתפלותיהן, שזה אסור. ואם הוא מכיר שלא היתה כוונת מחבר הניגון לזמר לעבודתם, אלא לזמר בעלמא להנאת זמרה, אף שמחבר הזמר הוא נוצרי ועכו"ם - אין בזה איסור. אבל סתמא יש להחזיק שהוא לעבודתם, ואסור. ואף לפרנסה אסור".

אם כן, לדעתו אף מוסיקה כנסייתית ישנה עומדת באיסורה.

הרב פיינשטיין לא הביא מקור לדבריו, אלא מה שהגמרא מספרת על אלישע בן אבויה, שיצא לתרבות רעה משום שזמר יווני לא פסק מפיו (חגיגה טו, ב). והגר"מ פיינשטיין מסיק: "ואם כן חזינן, דהוא איסור גדול שאפשר שיביא ח"ו לידי מינות".

אך דברים אינם מוכרחים, כי אי אפשר לבנות הלכה מחודשת על פי פירוש של המהרש"א בחלק אגדה, ביחוד כאשר הוא חולק על רש"י. בוודאי רשאים אנו לילך על פי פירוש רש"י בסוגיא, שזה היה משום זלזול בחורבן. לפי זה נשמט כל יסוד ההוכחה של הגר"מ פיינשטיין.

בסיכום יש לנו כמה סיבות להקל לבנות האולפנא:

א. שו"ת כרך-של-רומי מתיר להשתמש לתפילה במנגינות של עבודה זרה, מפני שבמנגינה עצמה אין פסול. אמנם זוהי דעת יחיד, אך הוא מעיד שכך נהגו.

ב. גם הב"ח שאוסר את הנ"ל, מתיר אם זו מנגינה שאינה יחודית לע"ז, אלא משמשת לדבר אחר, שאז אין בזה משום חוקות הגויים. יש לומר שהוא הדין במנגינה ישנה שכבר נשכח מקורה ונבלעה בתרבות הכללית.

ג. הג"ר עובדיה יוסף כותב, שכשם שאפשר להפוך בית ע"ז לבית כנסת כך אפשר להפוך מנגינה של ע"ז למנגינה של קודש. קל וחומר הוא כשמדובר בהעברה בעלמא, ולא בחפץ עצמו של ע"ז.

ד. כל הדיון הוא לגבי הכנסת המנגינות במקום של קודש, אך יותר קל הדבר לגבי שימוש חול. לכן, אם כי לכתחילה יש להתרחק כרחוק מזרח ממערב מכל מה שנוגע לע"ז או נגע לע"ז, אך במקום אילוץ - כגון: בחינות בגרות - אפשר להקל. זאת בתנאי שתהיה מנגינה בלי מילים, ולא יוזכרו מלה וחצי מלה ביחס לנצרות, אלא יעסקו רק בניתוח המוסיקלי וההסטורי.

ברבירב

פתחתי בניגונים וסיימתי בפיוטים, בגלל צירופם בשו"ע הרב.

רציתי לדון בפיוטים ובניגונים, ולשאול: האם מטרתם של הפיוטים המבולבלים, והניגונים ממקור לא יהודי, היא לפרנס את החזנים?

והרי מדברי היום באתר אחר.

השנה לפני ראש השנה החלטתי, שהגיע הזמן לנסות להבין את הפיוטים הנאמרים בר"ה, (איני בעל-תפילה), כאשר עיינתי במחזור לימים הנוראים של דניאל גולדשמידט, הבנתי "פחות או יותר" את הפיוטים, אך גם הבנתי יותר מפחות, למה לא הבנתי עד עתה את ההגיון הכללי במבנה של הפיוטים.

תמיד "הרגשתי" שמשהו לא בסדר עם הדרך בה נאמרים הפיוטים, אך מי אני שאערער על ה"נוסח".

למשל, הדרך בה נאמר פיוט "וכל מאמינים", שבו המשפטים הם כפולי האות פותחת, אך החזנים נוהגים להתחיל ב"ה*א*וחז ביד משפט, וממשיכים ב"וכל מאמינים שהוא *א*ל אמונה", ומסיימים ב"ה*ב*וחן ובודק גנזי נסתרות", ואת הקטע הבא פותחים "וכל מאמינים שהוא *ב*וחן כליות ומסיימים ב"ה*ג*ואל ממוות ופודה משחת", וממשיכים להתחיל כל פעם ב"וכל מאמינים", כאשר היה ברור לי שמה"וכל מאמינים" הוא סיום ולא פתיחה.

אילו היו מסיימים ב"וכל מאמינים", לא היו נתקעים בסוף הפיוט ב"וכל מאמינים שהוא *ש*ופט צדק, ה*ת*ם ומתמם עם תמימים, וכל מאמינים שהוא *ת*מים פעלו", אלא היו מסיימים ב"התם ומתמם עם תמימים וכל מאמינים שהוא תמים פעלו".

וכך הוא בפיוט "ל*א*ל עורך דין", פותחים ב"לאל עורך דין" ממשיכים ל"*ב*וחן לבבות ביום דין" ומסימים ב"ל*ג*ולה עמוקות בדין", ומשם כל קטע פותחים "ביום דין" ומסיימים "בדין",ולבסוף נתקעים ב"לרחם עמו ביום דין, לשומר אוהביו בדין, לתומך תמימיו ביום דין", כאשר ברור שצריך להתחיל ב"דין" ולסיים ב"יום דין".

מאחר וכל חיי התפללתי רק בבתי כנסת של חב"ד, חשבתי שהנהגה זו היא "מנהג חב"ד", עד שמצאתי את גולדשמידט כותב בהקדמתו למחזור, (חלק ראש השנה עמוד לז), שזו מכת העולם:

"חלוקת הפיוטים בין חזן וקהל, או הכפלת אמירתם ע"י החזן לאחר הקהל (או להיפך), הביאו לעתים לאמירה מחוסרת משמעות, בה הפרידו את הטעון צירוף, וצירפו את הטעון הפרדה, כגון מה מה שרגילים אנו לשמוע בימנו ברוב הקהלות "דגול מרבבה הוא שח ויהי" - "וצוה ונבראו זכרו לנח", דרך כלל צריכים אנו לומר שרגישותם של בני הקהילות לעניני צורה אמנותית, הלכה ונחלשה מאוד במשך הדורות ... כך קרה שהמתפללים התעלמו כליל מן הצורה החיצונית ומן המבנה של הפיוטים, אע"פ שמבלעדיהם אי אפשר להבין את תוכנם...".

ואין לי אלא לשאול:

האם לכך התכווין האדמוה"ז כשכתב:

"ואל ישנה אדם ממנהג העיר אפילו בפיוטים או בניגונים שמנגנים שם שלא יבלבל דעת הקהל".

נו נו נישט, רק זאת מצאת?

יכול אני להוסיף לך תהיות:

* מנין לקוח הפסוק "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל אל נא"?

* למה מבקש החזן פעמיים רשות להתפלל מוסף, פעם "הנני העני", ופעם "אוחילה לאל"? האם הרשות שניתנת לפני מוסף נגמרת באמצע?

* למה מדפיסים בכל ספרי הסליחות את המשפט "יהיו לרצון אמרי פינו...", אבל כל החזנים מדלגים עליו?

* כיצד זה השמטנו את ה"יוצרות" "קרובות" ו"קדושות", אבל את משפטי הפתיחה והסיום שלהם אנו אומרים, בלי קשר למרוץ התפילה? (כגון: "אור עולם באוצר חיים", פסוקי ה"קדוש" (שאינם אלא פזמון חוזר של הפיוטים), ותחילה וסיום של כל מיני פיוטים).

* ולענין חלוקת משפטים נכונה, בה התמקדת, הנה דוגמא מזמירות שבת:

איך מחלקים את הבית הבא בשיר "ברוך אל עליון"? החלוקה הנכונה היא צלילית, לפי החרוזים, כמו כל השיר (שיש בו מציאות לשוניות ואסטתיות רבות):

זכור את יום ה/
שבת לקדשו/
קרנו כי גבהה/
נזר על ראשו/
על כן יתן ה/
אדם לנפשו/
עונג וגם שמחה/
בהם למשחה:

שים לב, שהחלוקה לפי חריזה מחלקת מלים לשני חלקים (וגם חורזת ה"א בחי"ת, במחווה מרגשת לאפריים קישון...).




הכתיבה ככה-ככה,
החתימה טובה!

נישטאיך

בקובץ "מאמרים נבחרים" לר' פרו. אברהם ברלינר ז"ל, יש התיחסות מורחבת למה שהעלית כאן על הקלקולים בפיוטים ובתפילות.

כמובן שגם הדוגמאות של "וכל מאמינים" וכו' הובאו שם.