לקראת ה'ימים הנוראים'

גישות שונות ל'ימים הנוראים'. ישנם המטיפים לחשבון נפש כשהנקודה המודגשת היא הפחד מעונשים בכל העולמות, הזה, הבא, הדימיון.
ישנם המעמידים את חשבון הנפש אך במבט האדם על מצבו המוסרי, ללא כלי עזר מלאכותיים ואף שקריים.
כמובן שתלוי לאיזה אדם או לאיזה פורום של בני אדם מדברים.
אבל דומני שגם היודע שהוא משתמש ב'שקר קדוש' עדיין יכול להפיק ממנו, כל שאינו מגזים בדיספרופורציה.

ההכנה האב-טיפוסית הנפוצה בקרב ישראל, היא בתקיעת השופר ובאמירת הסליחות, אבל גם בכתיבת ובקריאת מאמרים נאים. לכאלה הועדתי את פתיחת אשכול זה.

תוקן על ידי - בוגיעלון on 9/4/2002 7:48:40 PM

הנה מאמר נוקב בעניין, שנכתב ביומנה של חנה סנש:

תמיד התנגדתי לצורות הריקות מתוכן של הדת וחיפשתי את התוכן האמיתי, את המוסר הטהור המתבטא במעשה. מובן מאליו שרק חיפשתי ולא תמיד מצאתי את דרכי. אבל לכל הפחות ניסיתי. להתפלל לפי השיגרה לא יכולתי וגם היום איני יכולה ואיני רוצה. אבל את שיחת האדם עם בוראו אשר הנביא מטיף לה, מצאתי גם אני. אני מחפשת את הקשר הפנימי והישר ולו גם בהתלבטויות ובפקפוקים. אבל לא אשלים עם צורה מקובלת, מתה ומגובשת של מחשבה אשר רחוקה ממני.

הנה נוסח 'על חטא' מהתפילה של ה'מתחדשים'. האם זה לא מדבר לאדם יותר מהנוסח הרגיל?

על חטא שחטאנו לפניך באי עשיית שלום
על חטא שחטאנו לפניך בשתיקה אל מול אי-צדק

על חטא שחטאנו לפניך בהתעלמות מהסובלים הנמצאים רחוק מאתנו
על חטא שחטאנו לפניך בשכחת העני שבקרבנו

על חטא שחטאנו לפניך בבאי-כבוד כל הברואים בצלם
על חטא שחטאנו לפניך בהענקת תשומת לב במשורה

על חטא שחטאנו לפניך בעיוות האמת לצרכנו
על חטא שחטאנו לפניך בציות לאופנה ולא לאמת הפנימית

על חטא שחטאנו לפניך בשקיעה לייאוש וציניות
על חטא שחטאנו לפניך בכך שלא התעלינו לממש את עצמנו

ועל כולם אלו-ה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו.

לא בהכרח, כי יש בעיה עם המקור.

ווטו

אתה מתכוין שגם תפילה טובה הבאה ממקור לא אורתודוכסי, פסולה?
נו נו, אני מבין אותך ומרחם עליך, ידידי!

ישעיהו לייבוביץ בספר 'מה שרציתם לשאול....', כותב לגבי מחלוקת החכמים, אם אדם נידון בראש השנה או בכל יום, שהאמת היא ש'בכל יום'. זה כמובן נוגד להלכה שלייבוביץ בעצמו שמר עליה. נו, מה לעשות? זה לייבוביץ! (כפי שכתב וטו באשכול הנשים).

אך נראה שאין סתירה בין השיטות. ברור למאמין בהשגחה פרטית, באיזו רמה שלא תהיה האמונה הזאת, האדם נידון בכל רגע ושהאלוקים לא יתעכב מלהוציא את האמת לפועל, מכיון שעכשיו זה לא שעות הפתיחה של בית הדין או שאיבד את מפתחות הכניסה.

האומר שהאדם נידון בראש השנה, מתכוין כנראה לעובדא שראש השנה שהוא נקודה מרכזית לכל השנה הצפויה, ראוי הרי שיהיה יום תפילה ובקשה לכל השנה הבאה גם לפי האומר שאדם נידון בכל יום, לכן ראוי ליצור שקר קדוש המתאר את האלוקים כיושב בראש השנה על כסא מיוחד וכו' וכו'.

בוגי

בדיוק כך.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ביטאתי את דעת ההלכה [עי' גליון מהרש"א יו"ד רמ"ו לש"ך סק"ח] "דמנהג טוב שנתקן על ידי רשע אין לנהוג בו". השתמשו בזה הרואים ביום העצמאות יום חיובי, אלא שבכל זאת נמנעים מלחגוג אותו.
אם כי ודאי אין דעתי שהמתחדשים ובודאי אלו שבימינו, רשעים אלא מקסימום "תינוק שנשבה" שלדעת ה"מלמד להועיל" גם יינם מותר, אבל רעיון ה"גליון מהרש"א נראה שהוא נובע מעצם העובדה שאסוסיאציה שלילית, מכערת את הטוב שבמנהג.
לא הכרעתי, אלא עוררתי לבעיה.

(טרי מן המקלדת שלי)

*** ראש השנה שלך ושלי ***

שנים רבות זה חזר על עצמו.
לאחר עבודת ה'אלול' המתוחה בישיבה, נכנסנו בשעה טובה ליום הדין, והנה אנחנו בעיצומה של תפילת מוסף, בעיצומה של תפילת הלחש, שקט ארוך של דרמה וחשבון נפש, הנמשך בישיבות כארבעים דקות לפחות.
בעיצומם של פסוקי 'מלכויות', כאשר 'שפתי חיים' ושפתי מתים אחרים פתוחים לפנינו, כיווננו והשתוקקנו בכל ליבנו להמליך את הקב"ה על כל העולם כולו, על טיבט וסין, יפן וארה"ב, אינדונזיה, מיקרונזיה ואף ישראל...
תמיד צצה ועלתה מחשבה טורדנית: בשעה זו של 'מלך במשפט יעמיד ארץ' לקולו של השופר – שעה כה הרת גורל ודרמטית מבחינתנו – רבבות אחינו בני ישראל, עצמינו ובשרינו, נופשים ונהנים להם כרגע על שפת הכינרת ובחופי טורקיה...
הם לא יקבלו שנה טובה... בטוח... אחרת למי אני עמל?

שופט כל הארץ שוקל במאזניים את מעשינו, אני רוצה לשקול היום את ראש השנה.
המשקל בו אשתמש הוא, קביעת ערכם של מצוות ודעות שונות על פי השפעתם ומרכזיותם בחיינו הדתיים.
'שלושה ספרים נפתחים' זו דעה של יחיד בשם ר' כרוספדאי (שם חד-פעמי, יתכן שהוא מהסבוראים), הדעות האחרות שם בגמרא קובעות כי 'אדם נדון בכל יום', 'בכל שעה'.... וכו' (מסכת ראש השנה דף ט"ז)

עד לימי הביניים, ימי רדיפות וצרות, אנחנו לא פוגשים 'תודעת דין' מושרשת בעם. פיוטי ארץ ישראל מתקופת האמוראים – המשקפים הרבה מן התודעה היהודית – ממעטים לדבר על זה. גל התודעה העיקרי מגיע בימי הביניים, אולם יש לזכור כי גם אז ראש השנה אינו זוכה ליחס מיוחד, אותה כמות של פיוטים נכתבה גם לתפילות 'שבת שקלים' למשל.
קשה להתעלם מן התחושה שמקומו של ראש השנה בחיינו, כאירוע קריטי הקובע עתיד, הוא בבחינת 'אמת זמנית' אצלנו. במשך השנה הוא כמעט ולא מוזכר, גם לא בפיהם של המאמינים הגדולים, לא בשיח הדתי והאמוני, לא הדרשני, ובודאי לא התיאולוגי.
(אמרת-כנף אחת של ר' חיים שמואלביץ, חוזרת אינספור בפיהם של המשגיחים בישיבות. על יהודי שמת מהצטננות בחודש שבט, הוא אמר: "הוא לא הצטנן עכשיו, הוא הצטנן בראש השנה". אלפיים-השנים בהם לא שמענו ביטוי שכזה – עם כל האמונה המוחלטת ברעיון גופו - אומרות הכל לגבי המגמה המליצית שכאן)
האמונה במערכת הגמול היא 'אמונה הכרחית' לפי הרמב"ם, וראשיתה בתורה שבכתב. בדיקת מעשינו במבחן התוצאה העובדתית של האירועים המקיפים אותנו – היא אמונת-ישראל ולא אותה באנו לבחון כעת.
באנו לבחון את משקלם של מרכיבים שונים בתוך אמונה זו.

נדמה לי שברור לכולם שמשקלם של הרבנים בכל השנה, התהילים, ואפילו הקמיעות והסגולות, רב יותר מאשר כל ימי הדין כולם. אף הוגה, רב או דרשן, לא מחזיק חשבון-שנתי מעגלי רחב, ואינו עושה בו שימוש בשום צורה במחשבת היומיום שלו.

מעניין שלכל הדתות ישנה מגמת מיקוד וקידוש נקודתי, נקודה בזמן או נקודה במרחב, אשר אל תוכה 'מרכזים כוחות'. זוהי פרקטיקה הנובעת מצורך אנושי עמוק: יצירת ריתמוס, עבודה בגלים, צבירת מתח לצורך פריקתו, ככה עובדים עם ההמון, אין שיטה אחרת.

מעניין גם שלכל אחד יש נשק שונה ליום הדין, וכל אחד טוען לבלעדיות. בדרכים מנוגדות לגמרי כולם 'זוכים' או 'לא זוכים' בדין, תלוי איך מסתכלים על זה: תיקון המדות, התאמצות בלימוד תורה, חיבור לנשמת צדיק דרך קברו (אומן) נקיטת אמצעי-מזל שונים, אכילת דבש, התנהגות ברוגע ובחיוניות כסמל לעתיד, כולל התרגעות מול הים.

אולם השנה משום מה מתעקשת להתנהל על פי חוקים משלה, בדרך כלל אלה חוקי הרוע האנושי או הרשלנות, התוצאות בשטח מקשות על בחינת יעילותו של הנשק, המשפט יסבול תמיד מחוסר הוכחות כרוני.

בימי קדם היהודי רעד כדג בימים אלה, כי היתה לו פרה להאכיל, ומה'פריץ' הנוגש הוא רעד ממילא גם כל השנה. אולם בחברת השפע שלנו, כאשר בישיבות מוגשות ארוחות של בית מלון והצעירים חסרי דאגות – הדיון הוקפץ לספירות גבוהות של 'מלכויות' רק בכדי להעניק תחושת רוממות לזמן מה. האתוס היהודי העתיק של חודש אלול מתלווה ברטוריקה של 'לפנים בישראל'... לפנים כולם פחדו... לפנים ה'אלול' היה אלול, היה היה... אבל היום, עלינו להעביר את הדגש מ'פחד הדין' ל'המלכת השם'.
השנים חולפות והבחור גדל, מחוץ לישיבה אין 'מלכויות' אבל גם אין פריץ, יש רק נטילת אחריות על מעשיך בכל רגע. 'שפרו מעשיכם' כי אם אתה תהיה בסדר, גם ההוא יהיה בסדר, כולם יהיו בסדר. אתה השופט מעכשיו.

עכשיו אני מבין את העומק של מה ששמענו בישיבות, שאנחנו תובעים דין, ואנחנו קובעים את הדין. חז"ל מפזרים לנו רמזים עבים על כוחנו, ואנחנו רק צריכים להקשיב טוב: "אמרו בית דין היום ראש השנה, הקב"ה אומר למלאכי השרת העמידו בימה, יעמדו סניגורין... שאמרו בני היום ראש השנה. נמלכו בית דין לעברה למחר [קידשו את החודש למחרת] הקב"ה אומר העבירו בימה יעברו סניגורין... שנמלכו בני לעברה למחר". (ירושלמי ר"ה א, ג)

עכשיו אני גם מבין איך בכל שנה ושנה שעת סגירת שערי הרחמים מתחלפת לה מארץ לארץ על פי שעונה המקומי, ואף באותה עיר מבית כנסת לבית כנסת. תמיד ניסיתי לעקוב אחר שעת הסגירה המדויקת, ולהפתעתי גם כאשר שרר בחוץ חושך גמור ויצאו כבר שלוש מאות כוכבים, גם כאשר אלה כבר אוכלים בשמחה לחמם, אחרים עדיין שרויים בעיצומן של זעקות ה'נעילה', ומסתבר ששם עדיין פתוח...

כי אנחנו הפותחים ואנחנו הסוגרים ואנחנו השופטים.

את זה לומדים ב'אלול' האמיתי הריאלי, מחוץ לישיבה.

עד כאן בנוגע לדין ולמשפט, ענין התשובה ויום כיפור – זהו כבר סיפור א ח ר לגמרי.


תוקן על ידי - אקדמאי - 8/30/2002 5:29:18 PM

לא רק טרי, אלא גם מרהיב בצורתו, טוב בטעמו ועסיסי בתיבוליו. יישר כוחך!

שבוע טוב,

הערות שהתחדשו במשך השבת:

1. ככל שידי מגעת, פיוטי ה'קדושה' וה'יוצר' לראש השנה כן נוצרו בארץ ישראל במאות 5-6 לספירה.

2. מערכת הגמול אכן בבעיה תיאולוגית חמורה סביב הנושא של הדין בראש השנה: אם הכל נגזר ברגע מסויים בתחילת השנה, ועל פי מעשיו של האדם באותו הזמן, מה מקום יש לתפילה במשך השנה?

הגמרא עצמה במסכת ר"ה (טז.) עוסקת בשאלה זו, וקובעת כי אכן תפילותינו ובקשותינו על חולים וכדומה במשך השנה מבוססות על דעת היחיד (ר' יוסי) הסובר כי אדם נידון בכל יום.
ומכלל לאו אתה שומע הן, נמצא, כי לפי השיטות האחרות אין טעם בתפילה במשך השנה.
הפרשנים הראשונים מנסים ליישב את הענין באופנים שונים. (תוספות אומרים כי 'מתי יחלה האדם נגזר בראש השנה, אולם מתי יתרפא - לא נגזר, ועל כך יש להתפלל בזמנו')

3. התייחסות נוספת לבעיה התיאולוגית מצויה בתוספתא, (ומזכירה מעט את אמרתו של ר' חיים שמואלביץ, בהערכת מקומו האבסולוטי של ראש השנה כקובע את העתיד)
"הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהן, להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן, הכל
לפי הארץ... הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה ופסקו עליהן גשמים מרובין, לסוף חזרו בהן, לפחות מהן אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן".


כתיבה וחתימה טובה לכולם.

בנוגע למספר 3. מה קורה אם היו רשעים ונהיו כה צדיקים שצריכים המקומות הצריכים לגשמים, יותר גשמים ממה שנגזר בכלל?

אקדמאי

עוררת שאלות שראויות להישאל. אני עוסק במסכת ראש השנה ובסוגיות האמורות בימים אלו, ומסקנותי דומות לשלך - ושל בוגי לעיל.

ראשית, כדאי לעיין בר"ן על אתר בסוגית ימי הדין, על הרי"ף, שם הוא מסכם את השאלות ואת המקורות. מהיכן למדו חז"ל שראש השנה הוא יום הדין, ועוד. מראש אגלה כי גם לו אין תשובות טובות לכל השאלות.

כפי שציינת במסקנת דבריך, ברור שהתפיסה של ראש השנה כיום הדין אינה מתחילה עם "שפתי חיים".
ועוד, משנה שלמה שנינו: ארבעה ראשי שנים הן. ארבעה דינים הם, ימים שבהם נידונים על התבואה ועל המים ועוד. ראש השנה שלנו הוא אחד מארבעה.

כאן, השאלה המתבקשת היא שדין על המים כמוהו כדין על האדם, אז כמה דינים הם וכיצד הם מסתדרים אהדדי? (גם הר"ן מתקשה בכך).

(החברותא שלי לא אהב את השאלות האלו, ואת התשובות, במיוחד שלי, עוד פחות. אז לא יכולנו לעסוק בהם כמו שצריך. מנגנון ההגנה המקובל...)

הפשטות נראית שימי דין אלו נהגו בעם כדי שבהם יוכלו הכל לרכז את מחשבתם בבקשה מאלקים שיתן להם שנה טובה, מים בשפע, תבואה טובה, וכיו"ב.
הסתירות בין הרעיון שאדם נידון פעם בשנה לבין הדין היומי או הרגעי, והבעיות התיאולוגיות החמורות שהזכרת, כנראה לא התעוררו מפני שלא הכל שאלו אותן.
(בישיבה למדתי לעשות חשבון עמוק בכל סוגיא עד היסוד. לאחר שעיינתי בספרי חוקרים למדתי את הרעיון הנורא שלא תמיד, לא בכל הדורות, לא כל הלמדנים, חשבו או היו מסוגלים לחשוב לעומק על המסקנות מכל דבר - בדיוק הפוך ממה שהתרגלנו לעשות בישיבות).
ועוד אפשרות: לרעיון של ימי דין יש ערך חינוכי. מצד אחד, זה מחייב את האדם לחשבון נפש, מעורר את הפחד מעונש, ומחזק את החינוך האישי ואת התיפקוד החברתי. מצד שני, זה חוסך את המאמץ היומיומי שאנו משקיעים בראש השנה. לא ניתן, לבני אדם בעולמנו, לעבור ראש השנה כל יום ויום. זה יותר מדי.
אבל ארבעה "ראשי שנה" עבור ארבעה ימי דין בדיוק ברגעים שצריך אותם, זה כנראה היה סביר. וזה מה שהתורה וחכמים קבעו.

הגענו אל שתי הבעיות התיאולוגיות: מדוע להתפלל על חולים אם נגזר עליהם מראש שימותו, ומה יקרה למי שנגזרה עליו שנה טובה והתקלקל. שאלות אלו הועלו בידי הראשונים. הראשונה בתוס', שאותו הזכרת, והתשובה שלהם נראית אמיתית בכל המובנים. עיין ותמצא.
לעומת זאת, השאלה על הרמאי, שזוכה לשנה טובה ובסוף מתקלקל, מועלית ברמב"ן בשער הגמול - וזו רק נקודת פתיחה. כפי שכתבת, יש לדון בזה בהשלכות התיאולוגיות.

כתבתי בחיפזון, מפני שמאז העיסוק בנושא חלף לא מעט זמן, אבל מצד שני הוא חשוב מאד, וכדאי לנצל את הפורום לדיון מעמיק בנושא.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אקדמאי הזכיר את נושא ה"המלכה". בציבור שלנו, של "בני התורה", אנשים מחזיקים בסילודים את הספרים של האחרונים - לא אזכיר שמות - שבהם מסבירים כיצד התפקיד של יום ראש השנה הוא להמליך את השם על כל העולם.
בעיני זה היה מיותר ושקרי. מדוע? בגלל שהשם הוא מלך העולם, בין אם אנו מכירים בכך ובין אם לא זכינו להכיר בכך. השם לא יהיה יותר מלך אם נתפלל בכוונה, ומאומה לא יפגע בשלטונו אם בשום מקום לא תהיה תפילה כפי שהתפתחה במשך הדורות.

אז מדוע מזכירים מלוכה בתפילה? הסיבה הפשוטה היא בגלל הרעיון שאקדמאי סבר שהוא התפתח מאוחר יותר - בגלל שראש השנה נתפס כיום הדין. וביום הדין אתה מזכיר את המלוכה, כדי לחזק אצלך את תודעת הדין.
ותודעת יום הדין חשובה מבחינה חינוכית וחברתית, כפי שכבר ציינתי למעלה. כפי שהרעיון של יום סליחה וכפרה הוא הכרחי כדי לפטור אותנו מרגשות האשמה שלנו ומהפחד מעונש שאין ממנו מפלט.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו