"אושפיזין" (אשכול ביקורת על סרטים)

אחד הכותבים החשובים העיר לי שבאמצעות הסרט ניתן להבין יהדות מודל אברהם אבינו. לולא ראיתי את הסרט לא הבנתיו, אך כעת חשתי את כוונתו.

מטעמים מובנים לא אדון לגבי מנטליות אאע"ה וכפי שהערתי מאז ומקדם על ביקורת המקרא בפומבי וספציפית לגבי אאע"ה באשכול שפתחתי לפני כמה ימים על כתבת פוטובר,
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1628909

אך אדון לגבי הנלמד לי משם והוא דווקא חיובי. כמובן שתפיסת האלוקים כאליל סוחר תמצא שם חיזוק, אך למי שרחוק ממנה אין צורך להתריס על התופעה למען סיכוי שבכך ייפקח את עיניהם של בעלי תפיסה זו [אם כי בטוחני שמיימוני לא יאחר לעשות כן ].

הדבר שמצא חן בעיניי הוא המחשת השיוך הדרמטי של כל מאורעי חיינו להווה [ריבונו של עולם בלשון הסרט] ויישום מושג האנשת הווה על ידי דיבור אל השם כדבר איש אל רעהו עם כל הסלנג וה"טאטע". זה מחזק את דביקות אדם בהווה וזו בעצם מטרתה של היהדות.

גם הפליא אותי שגיבור הסרט הרי חי חיים כאלו בחייו היומיויים והצגתם בסרט לא גרם לו [לכאורה] לראות את הבלתי ריאלי שבחיים כאלה כמו זה שמתפללים לנס ומופיע אלף $ תחת לדלת. [קראתי אנקדוטה בעצור האנגלי על אחד שהתפלל כל היום ושאל את השם איך זה שהאתאיסט השכן מצליח יותר בחיים. ענה לו השם, כי ההוא לא מנדז'ז על כל דבר אלא {הוספה שלי} פועל לפי מה שהשם מדריכו בחיים.]

הלוואי שבד בבד עם סרט זה יופק סרט על יהדות נאמנה באמונה פשוטה וטהורה מתוך השכלת הווה ומשמעויות תורתו במנטליות של "מלאה הארץ דעה" ו"תורתי בקרבם". גם בית מדרש כזה בו ישבו מחד עצורניקים הוגים וברסלבים וקרליבכים חוגגים מאידך, יהיה זה כזר הארבע מינים המהודר ביותר [כמו שאמור בסרט על האתרוג היפה ביותר בעירנו תובב"א].

תוקן על ידי - ווטו1 - 24/10/2005 12:45:33

אכן מדובר בסרט מדויק להפליא, מן הסוג שמזמן לא נעשה במקומותינו. כל סצנה מעבירה בחן את הרגע, בצורה אותנטית. לראשונה מוצג החרדי על גבי המסך באופן רגיש, כנה, מתמודד ומאמין.

התסריט מתאר היטב את הסביבה והאוירה שבה ניתן ליצור סרט כזה המספר על התמודדות אמונית. הסרט מעביר לצופה וברגישות רבה את עולמם של אנשים שחצו את הקוים ואת התמודדותם בחברה החרדית, והכי חשוב: מדובר כאן בהתמודדות רוחנית ורגשית, לא חברתית. בנקודה זו הסרט שובר סטריאוטיפים מקובלים, השופטים את עולמם של בעלי התשובה רק ברמה הסוציולוגית. רגע סוציולוגי אחד יש בסרט, כאשר משה מנסה להניא את אשתו מלי מלעשן, מחשש פן יראו השכנים, והיא מגיבה: הם כבר ראו הכל.

כאשר הוא יצא לפני כשנה, גם הקרנתו היתה התרחשות חברתית חשובה. חרדים וחילוניים ודתיים מכל הסוגים ישבו יחד, וכל אחד ראה בסרט את הצד שלו, מתוך תחושת מעורבות יוצאת דופן. בשלב הכתוביות בסוף הסרט, הצופים ישבו עדיין על מקומותיהם וניסו לדלות שמות מוכרים מרשימת הקרדיטים.
ברגעים מסויימים קהל הצופים נחלק לשניים, ובאופן בולט בין דתיים לחילוניים. כגון ברגע המרגש שבו משה מתבשר על קבלת הכסף, ופוצח במחול מול אשתו. היו חילוניים שפרצו בצחוק מול הנאיביות המופגנת של בני הזוג, וללא ספק פירשו אותה כסצנה צינית משהו.
שני שיאים למשבר של משה בלנגא (אותיות באלגן! תחשבו על זה): נטישתה של מלי, וחיתוך האתרוג. שמתי לב כי בעוד בסצנה הראשונה היתה דממה דרמטית באולם, (סצנת נטישה היא דבר נפוץ, ועם זאת תמיד ממסמרת לכסא מחדש) בסצנת חיתוך האתרוג וסחיטתו על הסלט, האגף הדתי קפא על מקומו, בעוד האגף החילוני פורץ בצחוק.

ציניקנים שבינינו, הן חילוניים והן דתיים לומדים כאן יותר ממשהו על עולמם של בעלי התשובה, ועל אמונה ללא פשרות, ועל כך יבורכו בני הזוג רנד.

ווטו,

חג שמח,

תנוח דעתך, אף חז"ל הוסיפו משלהם (אמנם בוארייציה שונה)כשניסו להסביר את עניין 'הניג'וס'-


'שאל אנטונינוס את רבנו מהו להתפלל בכל שעה? אמר לו אסור! שלא תהא נוהג קלות ראש בגבורה. לא קיבל ממנו.

למחרת בבוקר בשעת קבלה אצל הקיסר הופיע ר' יהודה הנשיא וקרא לעומתו: 'הירה קריה' (יחי האדון)
לאחר שעה חזר וקרא "'אוה אימפרטור!' (יחי הקיסר) לאחר שעה חזר וקרא 'יחי אדוני המלך!' אמר לו אנטונינוס עד מתי אתה מזלזל במלכות! אמר לו : ומה אתה בשר ודם, השואל בשלומך בכל שעה אתה אומר לו כך, המבזה מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה! שלא יהא מטריחו בכל עת!'

קלמער



על חניכת תחום ביקורת הסרטים בפורומנו. (נא להוסיף באשכול המומלצים הודעה חדשה עם מפתח סרטים, כולל זה...).

ועל הניתוח, וכן לוטו ולשלומילע.

אמנם, כפי שניחש וטו, דעתי על הסרט שלילית.

איני בקיא מספיק כדי לומר אם המשחק היה טוב. אני יכול לבקר את העלילה ואת המשתמע ממנה. ויש על מה.

א. שמעתי שהיתה לסרט השפעה חיובית על צופים חילוניים, שהופתעו מאד לראות מערכת יחסים של אהבה בין איש לאשתו שאינה כוללת בהכרח מגע פיזי. שניתן להעביר אהבה במבט, בדיבור.

זה בצד החיובי.

ב. איני יודע מי היה התסריטאי, כלומר מחבר העלילה. אך הוא נכשל בשתי נקודות בצורה חמורה ביותר.

1. התפיסה שנס משיגים על ידי מחיאות כפים. בניגוד למה שכתב ווטו, איני רואה פסול בתפילה במובן של דיאלוג עם ה'. ומי שהוא עני, מה יעשה אם לא יתפלל? (כמובן, יתכן שיש כאן בעיה נוספת. מדוע אינו הולך לעבוד? כוונתי לגיבור הסרט, לא למפיק, שעשה בוודאי לביתו בזכות הסרט המצליח).

אבל תפילה היא בקשה. ובקשה פעמים שהיא מתמלאת ופעמים שלא. תפילה גם אינה נעשית על ידי מחיאות כפים בקצב פראי, גדל והולך. יתכן שיש משמעות חיובית כלשהי למחיאת כפים, בשיטת ברסלב, אך בוודאי לא התכוון ר' נחמן למה שעשה בלגנא עם מחיאות הכפים הסוערות שלו.

והקישור בין מחיאות הכפים לבין הכסף היה מזעזע. האמנם זה גרם לזה? אילו אני הייתי עושה את הסרט, הייתי מראה שדווקא בגלל המחיאות הכסף לא הגיע.

ואולי זה בא להראות שה' מרחם על הטפשים?

2. התפיסה כאילו צריך "לקנות" ילד במחיר של מצוה יש בה הרבה רע. נכון שאדם צריך להתאמץ במצוות. אך אין להפוך זאת לעיקרון בחיים. ויותר מזה, המצוה שבני הזוג משתדלים לקיים בהתלהבות אינה כלל מצוה.

האם יש מצווה לארח פושעים" להניח להם לעשות בבית ובסוכה כרצונם? לנצל את המארחים ולסחוט מהם כל דבר? אברהם אבינו לא היה נוהג כאותם בני זוג.

ג. צדק שלוימעלע שבעיה כזו שכיחה יותר אצל פשוטי עם ובעלי תשובה בוודאי אינם לומדים מספיק, בוודאי לא כשהם מגיעים אל המוסדות הלא נכונים.

ואם המטרה היתה להציג אדם שמחליף דת אמת בפרימיטיביות, המטרה הושגה בעליל, וניתן לראות כיצד התורה מעדנת גם את האדם הפרימיטיבי.

פרימיטיבי - כוונתי בהשגותיו ובאמונותיו.

אך יש לתמוה ואף לערער על אותם רבנים שאמורים היו לייעץ למפיקי הסרט. מה ראו הם לשטות זו, ומדוע לא מחו על השם הרע שמוציא הסרט ליהדות ולתורה.

הלא עתה כל מי שצפה בסרט, כל מי שאין לו רקע בתורה, יאמין שכך היא דרכה של תורה.

ועל זה היה דווה ליבנו. ועל זה ראוי היה שיהיה דווה ליבנו.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

העניין לכאורה איננו שייך להוויה של הבעל תשובה, אלא להוויה של הברסלבר. למיטב ידיעתי, השקפת ברסלב הוצגה בסרט באופן אותנטי.

הנה מאמר יפה על הסרט מאת הרב יגאל אריאל, שהתפרסם במקור ראשון:

http://www.makorrishon.co.il/show.asp?id=6365



- דו"ד

קעלעמר,

ישר כוח על המדור החדש.

את שולי רנד יצא לי לשמוע מספר פעמים בעבר, והוא תמיד הצטייר בעיני כסוג אחר של בעל תשובה: כזה שאינו חש בצורך העז להחזיר בתשובה כל מה שזז מסביב, לרבות המראיין, וככזה שלא בוש מלהודות שגם מאמין כמוהו אחוז לעתים בספקות וקשיים.

הסרט 'אושפיזין' הוא בעיני נביעה טבעית של אישיותו של יוצריו. הוא אינו סרט החזרה בתשובה, וחשוב מכך, אינו סרט של 'פוזה'. הוא לא מנסה לטייח ולהציג את היהדות הדתית/חרדית כגן עדן (ע"ע השכנים), ואת החוזר בתשובה כאדם נטול קונפליקטים שמתעורר כל בוקר לתפילת ותיקין בזמנה, וק"ו בחגים.

טיבה של 'אמונת הנשים וילדים' (כלשון ר' נחמן) אינו מוריד או מעלה בעיני בכל הקשור לטיב הסרט. האם הקריטריון לשפוט סרט יהיה תמיד מיסיונרי או תיאולוגי? האם אי אפשר להנות מיצירת אומנות או משיקוף אותנטי של מציאות דתית-תרבותית (והשקפת העולם הבלנגאית היא בהחלט סוג של תרבות דתית שקיים ורווח כיום, גם אם באופן אישי רחוק ממני) בלי לחשב שכר מתקרבים כנגד הפסד מתרחקים?

האם כל אומן דתי חייב ליצור יצירות במטרה לקרב יהודים לתורה תוך הצגת האמת? אין מקום ל'סתם' יצירה שבאה מהבטן?

ממללא.

התשובה לשאלתך היא,ודאי שיצירה אמורה לבא מהבטן ולא להיות מגוייסת למשהו חיצוני. לא שיש בעיה עם אומנות מגוייסת אך לפחות שלא תתחזה ככזו שבאה מהבטן .

הסרט אושפיזין הוא אכן כדבריך יצירה מהבטן. לא שלא התמודדו יוצריו עם שאלות דת ,חברה, והתאמת הסרט ל'ערכי' החברה (היו בעיות עם הילדים בחיידר...) למרבה המזל הם מצאו רב מספיק חכם שאישר להם את הסרט.