| נשלח ב-12/8/2002 22:08 |
 |
| |
קדיש יתום
חלק התפילה הידוע ביותר לכל הוא הקדיש.
יתגדל ויתקדש שמיה רבא = יתגדל ויתקדש שמו הגדול
בעלמא די ברא כרעותה = בעולם שברא כרצונו.
וימליך מלכותיה = וימלוך במלכותו.
(בנוסח ספרד מוסיפים: ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה = ויצמיח הצלתו ויקרב את משיחו)
בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל – בחייכם וביומיכם ובחיי כל בית ישראל
בעגלא ובזמן קריב = במהרה ובזמן קרוב
ואמרו אמן:
ואז עונים הקהל: יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא = יהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים.
יש נוסחאות שונות להמשך, תלוי באילו נסיבות נאמר הקדיש.
התפתחותו של הקדיש עד שהפך לחלק מסידור התפילה שלנו הוא נושא מעניין ולא פשוט. מהיכן נוסחאותיו השונות? מדוע, למשל, אומרים את הקדיש בארמית ולא בעברית? נקשרו לכך סיבות שונות, אך מסתבר שהדבר תלוי במנהג. בימי הרמב"ם נהגו להוסיף לקדיש ברכה מיוחדת. "בחייכם וביומיכם ובחיי רבנו משה". לכאורה, היה ניתן לעשות כן גם בדורותינו עבור תלמידי החכמים הגדולים, אלא שאפשר שלא התירו זאת מפני השלום, וד"ל.
הנושא שלי הוא ה"קדיש יתום". אותו קדיש שהמבקרים הארעיים בבית הכנסת רצים פנימה כדי להספיק למלמל אותו לאחר סיומה הרשמי של התפילה. אותו קדיש שיתומים ל"ע בציבור החרדי "בתוך השנה" מחזרים אחרי בתי כנסת כדי להיות שליחי ציבור ולומר אותו ללא מתחרים אחרים.
מנלן?
המקור המוקדם ביותר למנהג הקדיש יתום, עד כמה שידוע לי, הוא ה"אור זרוע", מראשוני הפוסקים האשכנזים. הוא מציין כי נהוג לומר קדיש יתום בצרפת.
לא דאורייתא. לא דרבנן. גם לא מנהג מימי הגמרא. מנהג שהחל להתפתח באחת מארצות אירופה, ומכאן פשט והלך לו.
מדוע נהגו לומר את הקדיש הזה? הסיבה מצויה במעשה נורא המיוחס לרבי עקיבא, ומופיע בכמה מקומות, בגרסאות שונות במקצת. בתקליטור של די.בי.אס מצאתי אותו רק מיוחס לרבי יוחנן בן זכאי, ומשם העתקתיו. זו לשונו:
תנא דבי אליהו זוטא פרק יז.
אמר רבי יוחנן בן זכאי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אדם אחד שהוא היה מלקט עצים ודברתי עמו ולא החזיר לי דבר.
ואחר כך היה בא אלי. אמר לי: רבי מת אני ולא חי.
ואמרתי לו: אם מת אתה, עצים הללו למה לך?
ואמר לי: רבי האזין לי מה שאומר לך דבר אחד. כשהייתי חי, אני וחבירי היינו עוסקין בעבירה בפלטרין שלי. וכשבאנו לכאן גזרו עלינו גזר דין של שריפה. כשאני מלקט עצים, שורפין את חבירי. וכשהוא מלקט עצים, אז שורפין אותי.
ואמרתי לו: דינכם עד מתי?
ואמר לי: כשבאתי לכאן הנחתי את אשתי מעוברת, ויודע אני שזכר היא מעוברת. לכן, בבקשה ממך, הוי זהיר בו. משעה שיהיה נולד, עד שיהיה בן חמש שנים, הוליך אותו לבית רבו למקרא. כי בשעה שהוא יאמר ברכו את ה' המבורך, אז יהיו מעלין אותי מדינה של גיהנם.
בגרסאות אחרות שראיתי, המעשה מיוחס לרבי עקיבא, ושם הוא מתענה עד שהבן עובר העבירות מוכן ללמוד תורה. אבל בסוף, בשעה שהוא קורא בתורה לפני הציבור ואומר "ברכו", מעלים את האב מדינו. ויש גרסה שבה הוא נראה שוב לרבי עקיבא ומברכו.
הסיפור תמוה מאד, ויש לפקפק אם הוא אמין (הסיבות לכך להלן). הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש לא הביאוהו. אבל מעשה כזה קוסם לדמיון העממי ולכל מי שאוהב את הוריו המנוחים וחושש לגורלם בעולם הבא. להתפתחות תופעת הקדיש היו מן הסתם שני שלבים. ראשית, מכאן למדו במשך הדורות שהבן יכול לסייע לנשמת אביו החוטא בכך שיזכה את הרבים ידי חובתם בתפילה. אחר כך, לנוכח הסיבה הפשוטה שלא הכל היו כשירים לשמש כשליח ציבור, ודווקא הם בוודאי השתוקקו והרגישו גם שהם זקוקים לקיים את המצוה הגדולה הזו, אזי הוסיפו עבורם את הקדיש המיוחד שבסוף התפילה. כך נראה לי מקור המנהג.
איני יכול שלא להוסיף ולגלות כי הקדיש היחיד שנזכר במשנה תורה לרמב"ם הוא הקדיש שנהגו לומר האבלים לאחר ההלוויה – אבל שם הטעם שונה לחלוטין. שם הטעם הוא להצדיק את הדין. לקבל באהבה דין שמים, להשלים עם האבידה הנוראה שנגזרה מלמעלה. ברמב"ם, אין קדיש נוסף מעבר לקדיש זה ולתכליתו.
מפתיע שגם בשו"ע אין ציון שיש חובה או מנהג לומר קדיש, למרות שבינתיים המנהג נפוץ בארצות רבות נוספות מלבד צרפת. רק ברמ"א מובא סדר לחלוקת הקדישים. דוק: אין זה חיוב, אלא מעין קביעה שאם באים לומר קדיש, כך ולא אחרת יש לחלקו בין המשתוקקים לאמרו, כדי למנוע מריבות וחיכוכים, שלא יהיו הבאים לזכות את הוריהם נכשלים בעצמם במצוות שבין אדם לחבירו.
מאחורי המנהג עומדות כמה הנחות יסוד שיש להקשות עליהן:
1. האם הבן או קרוב אחר יכול בכלל לזכות את האב לאחר מותו? בגמרא ידוע כי אין מביאים כפרה למתים. אז כיצד הבן יכול להועיל לאביו? (כן, זו סתירה בין הסוגיא ההיא לבין המעשה דרבי יוחנן בן זכאי או דרבי עקיבא. אבל פרט לעתיקות המעשה, הוא אינו מעורר אמון. האם העונש של המתים בעולם הבא הוא לאסוף עצים? האם המתים יוצאים לאסוף עצים בעולמנו? אלו שתי הנחות יסוד של הסיפור, וקשה להאמין שהן ייחשבו לחלק מאוצר האמונות של יהודי מאמין ושלם).
2. מדוע שהאב בכלל יזדקק לבנו לאחר תקופה כה ארוכה של שנים? בגמרא ר"ה יז/א מבואר כי אפילו פושעי ישראל בגופן אינם נידונים אלא לי"ב חודש בגהנום ותו לא. אכן, מכאן המנהג לומר קדיש עד י"א חודש, לפי שיותר מכן אין האב זקוק לכך, וי"ב חודש הוא הזמן שהיה ראוי לומר, אלא שאין ראוי לעשות כן מפני שאז מחזיק אביו לרשע (לפיכך, בהוראות פרטיות מורים רבנים לחוזרים בתשובה שאביהם היה חילוני ומת ברשעו שיאמרו קדיש י"ב חודש).
3. מדוע מקפידים דווקא על קדיש יתום, אם העיקר הוא לזכות את הרבים? בנוסחאות הסיפור המקורי מובאים רק מעשים שיש בהם לזכות את הציבור: קריאה בתורה, לעבור לפני התיבה. יש לזכור כי בימים ההם לא היו סידורים, ורוב הציבור היו זקוקים לשליח ציבור שיוציא אותם ידי חובתם, ולא כיום, שלכל אחד יש סידור ומתפלל בעצמו. אמנם, בקרב קהילית החרדים ובני התורה במיוחד מעדיפים באמת להיות שליח ציבור מאשר לומר את הקדיש האחרון. וכן מקפידים, בעקבות החזו"א, שלא יאמרו כמה ביחד את הקדיש אלא אחד בלבד. כאמור, יש הפרש בין מעלת שליח ציבור בימים קדומים, כאשר לא הכל ידעו להתפלל, לבין זמננו, שהזיכוי הוא רק בחלקים של התפילה שאותם אי אפשר לומר ביחיד. (מסתבר שמי שרוצה לזכות לאותה מעלה צריך לנדוד לאולפן של עולים חדשים שאינם יודעים תפילה מהי ולזכותם בתפילה כמו בימי חז"ל...).
אין ספק שראוי שלא לזלזל בכוונה הטובה של אותם אנשים שמחפשים לעשות מה שניתן למען קרוביהם שהלכו לעולמם. אך מן המקורות הראשונים – להבדיל מן המשמעויות שיוחסו לקדיש במשך הדורות הבאים, כפי שוודאי יביאו כאן המשתתפים והמעיינים – עולה ברור שהוא מיותר. הזמן להועיל להורים הוא בחייהם, לא לאחר מותם. ומי שרוצה להועיל להם לאחר מכן, ורוצה להסתמך על המעשה המובא כאן, צריך לחפש לזכות את הרבים, כפי שנראה מן המעשה המקורי. קשה מאד לומר שמי שנדחק לומר קדיש יתום לאחר התפילה יחד עם רבים אחרים, שעה שקשה לעקוב אחרי הדברים, אכן "מזכה את הרבים". שכר כוונה טובה מן הסתם יש לו. זיכוי הרבים, מסתבר שאין לו.
כמובן, כוח האמונה התמימה חזק מכל ביאורים היסטוריים והלכתיים. מי שדבק במקובל מפני שהוא מקובל, או שהוא מסתמך על ספרי מלקטים שאספו על תועליות הקדיש מ"ספרים קדושים", גם אם זה נגד הגמרא, ימשיך לרוץ אחרי מנינים לחפש מקום פנוי להיות שליח ציבור...
חביב עלי מעשה בר' ישראל מסלנט, שהיה אמור לעבור לפני התיבה ביום השנה של אביו. אבל ר' ישראל ויתר על המקום למען אב שבתו נפטרה. כשהקשו לו מדוע עשה כן, הסביר שהמצוה של חסד, לוותר לאב השכול, אינה נופלת מזו של זיכוי הרבים על ידי היותו שליח ציבור.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2002 13:10 |
|
| |
יורשה לי להעיר שכבר רב האי גאון מזכיר את אמירת הקדיש על המת [לאחר ההלויה] כמנהג רווח:
"וכתב רב האי מנהגינו לומר קדיש על המת ביום טוב" טור יו"ד סימן ת"א
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2002 13:33 |
|
| |
אמנם כן. וקדיש זה הוא חלק מצידוק הדין, כלומר הביטוי של האבלים שהם מכירים בדין שמים ומקבלים אותו באהבה, למרות הקושי והצער הגדולים.
כלומר, אין כאן מקור לאמירת קדיש יתום ל"עילוי נשמה", כפי שנוהג בזמננו.
כך נראה בעיני פשוט מן ההקשר בטור ובמובא בב"י בשם הרמב"ן שם.
וכך באמת מופיע בתורת האדם לרמב"ן בהקשר זה (מהדורת שעוועל, מוסד הרב קוק, כרך ב' עמ' קב)
עוד אמר רב האי: מנהגנו לומר קדיש על המת ביום טוב שני...(ולאחר איסוף כמה שיטות בדבר, מביא שיטת רש"י).. ומצינו לרבי שלמה המפרש ז"ל, שכתבו תלמידיו משמו, שאמר על מת צידוק הדין וקדיש בחולו של מועד, שאין זה הספד וחילול יום טוב אלא הודאה ו*קבלת דין שמים*.
(שעוועל ציין למחזור ויטרי, הוצאת הורוויץ, עמ' רמד).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2002 14:29 |
|
| |
כללא דהלכתא: פוק חזי מאי עמא דבר [אל תקרי הלכות אלא הליכות] והשתדל לעגנו בתורה שבעל פה כפי שעיגנו חז"ל בתורה שבכתב ואל תגלה את השקר הקדוש הזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2002 15:24 |
|
| |
בוגי
מטרת הפורום שלנו היא לברר את האמת עד כמה שבידינו לעשות זאת. לדעתי, אין מצווה לגונן על טעויות ואמונות טפלות שנקלעו לתוך היהדות במשך הדורות רק בגלל שהן נזכרות בספרים. כבר כתבתי, שלדעתי יש יותר חשש להשאיר את הטעויות מפני שהשתרשו מאשר להצביע עליהן ולסלק אותן.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2002 03:44 |
|
| |
מיימוני,
האם מנהג שהפך למחייב, אין לו מקור של ממש בהלכה החז"לית הקדומה, הוא בהכרח מנהג של "טעות" או "אמונה קדומה"? אולי הוא דווקא עדות לחיות ולחיוניות של היהדות?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2002 09:45 |
|
| |
שחרית
שאלתך ראויה לאשכול בפני עצמו על המנהגים, ואני מתכנן בעז"ה לכתוב על כך.
בינתיים:
יש מנהגים ויש מנהגים. המנהגים בוודאי מצביעים על התפתחות בלתי פוסקת, אולם כל הרעיון של תורה מסיני הוא שאין התפתחות אלא מבפנים, ואין חידוש אלא גילוי הנושן הטמון במקורות.
לכן צריך לבדוק אחרי כל מנהג ומנהג. במקרה זה, כיון שהמנהג מבוסס על אמונות הבל - לפי דעתי - הוא פסול. הוא אמנם משרת צרכים ראשוניים במעלה של הקהילה והפרט, ובמיוחד את הצורך האנושי כל כך לדאוג לרווחתם של ההורים דווקא בשעה שאי אפשר עוד לעמוד איתם בקשר. אבל צורך אינו יוצר מצוות חדשות, וההשתוקקות לקשר אינה מצדיקה אמונות שביכולתנו לקיים את הבלתי אפשרי.
עם "חכם ונבון" אינו נסחף אחרי הבטחות חדשות, גם אם "החידוש" שבהן הוא בן 800 שנה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-22/8/2002 01:09 |
|
| |
טוב, אתה מכיר אותי מספיק כדי לדעת שאיני מקבלת את האמירה שצורך אינו יוצר מצוות חדשות. צורך יוצר למצער פירושים חדשים והבנות חדשות ואפליקציות חדשות.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/8/2002 11:02 |
|
| |
שחרית
בוודאי.
אבל השאלה היא מי מבקר את ההתפתחויות.
הגמרא מראה ברורות כי ההתפתחות צריכה לעבור ביקורת של חכמים. אם כי חכמים נוהגים בסובלנות, ואם זה בסדר אינם מתערבים בכך. זה וודאי ימצא חן בעיניך...
שתי דוגמאות:
כאשר השוחטים בעיר עושים תקנה להפסיד ממון למי שעובר על כללי העבודה שלהם, רבא מחייב אותם לשלם. מדוע? מפני שלא קיבלו אישור לכך ממנו, שמשמש בתור הרב. בדיני ממונות, אסור לעשות תקנות ללא ביקורת. צריך לראות את כל הצדדים, ומי שמעורב רגשית אינו מסוגל לעשות זאת. כלל זה נותר בעינו עד היום הזה.
במקרה אחר, אחד האמוראים מגיע לבית כנסת ומוזמן לעשות קידוש של בוקר שבת. אבל הוא אינו יודע למה הכוונה. המנהג היה רק בתחילת התפתחותו. הוא מצליח להסתדר בכך שהוא עוקב אחרי הסובבים אותו. אבל הוא אינו אומר להם שהמנהג מיותר. כל עוד הוא עולה בקנה אחד עם ההלכה, זה בסדר.
באמת ראוי לבחון את יחס האמוראים למנהגים, כרגיל באשכול בפני עצמו?
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2002 22:55 |
|
| |
כרגיל נושא מרתק והתפתחויות מרתקות עוד יותר.
שתי הערות ביחס לביאור הקדיש:
א. האם בעולם שברא כרצונו, או שיתגדל ויתקדש שמו הגדול, כרצונו, בעולם שברא? היינו: יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא, כרעותיה. או יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא די ברא כרעותיה?
ב. רש"י בספר הפרדס סימן ו' מבאר את פיסקת "יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא? ע"ד הכתוב "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" ואמרו חז"ל במדרש תנחומא סוף פרשת כי תצא: ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא אמר כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם (י-ה ולא הויה. א.י.), ולא הכס שלם (-כס ולא כסא. א.י.), אבד זרעו של עמלק מן העולם, הכס שלם, והשם שלם. (הובא בפירוש רש"י במקום ובבית יוסף אורח חיים סימן נו אות א ד"ה יתגדל ויתקדש. ותודה לפרוייקט השו"ת).
הרי שתפילת "יהא שמו הגדול", מכוונת לכך שיהא שם ההויה שלם וגדול ולא מקוצר ומקוצץ ותגלה כבודו השלם של הקב"ה בעולם ולא למחצה לשליש ולרביע. ואז יתגלה אורו לעולם כולו לנצח. משום ששורש קליפת עמלק (או לליטאים גדר הפגיעה הרוחנית שחידש עמלק) בעולם, הוא ייחוס העל טבעי לטבעי. הסתר פנים כדרך חשיבה. ולעתיד לבוא שוב יתגלה הקב"ה במלוא אורו ותפארתו.
אך תוספות במסכת ברכות דף ג עמוד א ד"ה ועונין יהא שמיה חולק ואומר שהכוונה בפשטות לברך את הקב"ה לאחר דברי אגדתא שאמרו לפשוטי העם, ולכן גם בארמית שיבינו אלו שאינן מבינים לשון הקודש. (כנראה גם הדרשה נאמרה בארמית).
כך שהקדיש כקטע עצמאי כבר היה בימי האמוראים ולא רק בימי הגאונים. יתר על כן יש כמה וכמה מקומות (כמו ברכות נז, א ושבת קיט ב) בהם הובטח גזר דין לטובה וחיי עולם הבא לעונה אמן יהש"ר בכל כחו. ומכאן גם החשיבות שייחסו לו.
קדיש יתום מובא החל מהמאה ה-13 אך מתבסס על סיפור קדום כדברי מיימוני. הקדיש לכשלעצמו מוכר כבר מתקופה קדומה,
בכמה מקומות מובא בשם רבי פלוני ולא נקבו בשמו, והריב"ש מכיר את המעשה אך אינו זוכר היכן המקור. המקור במסכת כלה פרק ב' ושם מובא המעשה בארמית על רבי עקיבא. ובתדא"ז אכן בשם ריב"ז.
ההבדלים העיקריים: אין קדיש או ברכו או הפטרה (שאולי היא דרך לומר לברכו, עבור קטן) אלא לברך בציבור. רשעותו של אותו אדם מועצמת בהגדרה הידועה של "בא על נערה המאורסה ביום הכיפורים" (משהו כמו אכל כזית חזיר תוך כדי אכילת פרס ביום הכיפורים מחוץ לתחום בלי לברך). לאחר שמוצא את מעוברתו, ממתין עד שיוולד בנה, וממתין עוד עד שגדל דיו, ואז מביאו לביהכנ"ס לברך בקהל.
וראה בשו"ת יביע אומר חלק ז-או"ח סימן י ד"ה תשובה מודעת פירוט רב.
אולם, אכן ברכו וקדיש שורש אחד להם:
על הפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-להינו" אומר הספרי (ספרי דברים פיסקה שו):
"רבי יוסי אומר מנין לעומדים בבית הכנסת ואומרים ברכו את ה' המבורך שעונים אחרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לא-להינו" ושם בהמשך "ומנין לאומרים יהא שמו הגדול מבורך שעונים אחריהם לעולם ולעולמי עולמים שנאמר הבו גדל לאלהינו".
ואם נשוב לתרגום של יהא שמיה רבה: יהא שמו הגדול (-הבו גודל) מבורך לעולם (-ברכו את ה'... ברוך ה'... לעולם ועד).
הרי שיהא שמיה רבא וכו' מקורו בשני חלקים כמו ברכו. קריאת המברך ועניית השומעים.
לדעתי, הרעיון של ברא מזכה אבא, אינו באמצעות זה שמזכה אחרים. אולי גם זה, אך הרעיון הוא מה שאמר הקב"ה על אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" (בראשית פרק יח,יט). ההמשכיות שמוכחת במעשה הצאצא היא היא שמוכיחה, שציוה הנפטר את בניו וביתו אחריו לשמור דרך ה'. וזו עצמה זכות עצומה המועילה לנפטר. כי היא כקרן המעלה רבית. כך גם יש לראות את דברי חז"ל במסכת תענית דף ה עמוד ב: מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים.
ושוב תודה לחוקרי אוני' בר אילן.
אם אין אני לי מי לי
וכשאני לעצמי מה אני
ואם לא עכשיו אימתי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2002 09:36 |
|
| |
אצת
כתבת:
"ההמשכיות שמוכחת במעשה הצאצא היא היא שמוכיחה, שציוה הנפטר את בניו וביתו אחריו לשמור דרך ה'. וזו עצמה זכות עצומה המועילה לנפטר. כי היא כקרן המעלה רבית."
לפי זה ייאמר קדיש רק כאשר מוכחת המשכיות?
איך פועלת "זכות עצומה המועילה לנפטר"?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2002 11:24 |
|
| |
בוגי, שתי שאלות טובות שאלת, על אחת אשתדל לענות ועל השניה אשיב בשאלה.
1. עצם זה שהצאצא אומר קדיש, כבר מוכיח רמה מסויימת של המשכיות דתית יהודית.
2. מה טיב הקשר בין מעשינו לגמול? מה הקשר בין זה שאני עושה מצוות לגן העדן שלי? ואיך זה עובד?מה שלא תהיה התשובה לזה, זו תהיה גם התשובה לשאלתך.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2002 12:42 |
|
| |
אצת
1. לא בהכרח.
2. שכר מצוה, מצוה. התעלות, זה גן העדן שלי וזה
לא שייך כהשפעה מצאצא למת.
תוקן על ידי - בוגיעלון - 8/27/2002 12:43:03 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2002 15:49 |
|
| |
בוגי שלום.
ההתדבקות במושכלות (-שכר מצוה מצוה) זה רק שיטת הרמב"ם.
שיטות אחרות קובעות משהו קרוב יותר לסוכת עורו של לויתן וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.
ובגדול, לא רק שכר פנימי הנובע מהתעלות, אלא גם שכר שתקבל מבחוץ פנימה.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2002 07:40 |
|
| |
אמנם גילה הרמב"ם שהשכר מבחוץ הוא לחלשי הדעת והוא רז שמגלים לאט לאט. אבל אין זו שיטת יחיד, אלא א' ב' של מוסריות, שאיננה 'ביזנעס'. גם הגמרא מונה 'על מנת שאזכה בעולם הבא' ברשימת ה'שלא לשמה'.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2002 11:45 |
|
| |
אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם. ולא כצדוק וביתוס.
משמעות הדברים שיש שכר, אלא שעבודת ה' צריכה להיעשות שלא מתוך כוונת קבלת השכר.
הדיון כאן הוא בשכר, (גן עדן לנפטר) ולא בעבודת ה'.
לדעתי חז"ל לא היו מונים בין הדברים של שלא לשמה, לימוד תורה על מנת שיזכה אבא לעולם הבא.
|
|
|
|
|
