מצעד האיוולת האורתודוקסי - חנה ספראי

כותבת פרופסור חנה ספראי ב NRG.

ניתן לערוך רשימה עצובה של מצעד איוולת אורתודוכסי. החלטות עקרוניות בשם ה' ומשיחו, שגררו את עם ישראל לאובדן, רוחני ופיסי כאחד. אחד המאפיינים של ההחלטה האורתודוכסית הוא הניסיון למנוע כל שינוי ולקדם כל שינוי בשלילה מוחצת...

רבנים בעיקר אשכנזים פסלו מכל וכל את האפשרות של מודרנה והשכלה. איימו על אובדן היהדות, ועם ישראל אכן הצביע ברגליו ונטש ...

צעד איוולת נלווה הוא כמובן ההתנגדות הסוחפת לכל התרבות המערבית, להשכלה ודחיקתם של משכילים מעבר לחומות הלגיטימציה. איוולת שעלתה שוב ברבבות נוטשים והתמוטטות רבתי בקהילות ישראל.

יש עוד הרבה כאן
http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/007/040.html

בחרתי מתוך הדברים את מה שמציק גם לי.

מיקי ושוטנג,
מה שכתבתם מקובל עלי בהסתגויות. מה שרציתי לטעון הוא שהפרופסרית חטאה אותו חטא מהכיוון ההפוך.
הגישה החרדית המקובלת היא להאשים את כל העולם, את הציונות, את ההשכלה, את הסוציאליזם, את הקומוניזם ואת מנעמי העולם הזה בנטישת היהדות, ואני תמה כמה חלשה יהדות זו שכולם יכולים לזנב בה.

תוקן על ידי - אריק123 - 14/11/2005 14:19:15

תודה על הכתבה/אשכול.

אם לשפוט לפי הדעות שהביאו בפורום מרבנים שונים, היו מהם שהשכילו ללכת צעד קדימה למרות שהיו שמרנים באשר לשימור ערכי האורתודוכסיה. כרגע אני זוכר את הרבנים הירש, קוק, נדל, אבידור וממשיכי דרכם.

מהיכרות מצאתי יותר 'יראת שמים' אצל פרופסורים דתיים מאשר אצל גדוילים חרדים קנאים. (כמובן שזה אם מבינים את המושג יראת שמים במובן של אחדות וכבוד ולא במובן ג'יהאדי.)

אבי געזונט, איך שהחבר'ה האלה לא מתעייפים מעצמם...

את האורתודוקסיה הספידו כבר רבים כל כך, על טעויות מרות כל כך, ואף אחד לא מבין איך היא עולה כפורחת.

ואני לא מבין למה חשובה לפרופ' ספראי שדווקא האורתודודקסיה היא שתגיב נכון למודרנה. הלא משבר המודרנה פתח קשת כה רחבה - מרפורמים קיצוניים ועד נטורי קרתא; בטוח שמישהו מהם לא נכשל, לדעת ספראי, ב"מצעד האיוולת" - הקונסרבטיבים, למשל, שהמשיכו לשאת את דגל ההלכה אך היו פתוחים לשינויים בה וכו' וכו'; אז למה לא להגיד "הם צדקו, אני איתם", וחסל? למה לרצות שהשינוי יבוא דווקא בתוך האורתודוקסיה, ולא להניח לה לשגות באיוולתה?

יש לי כמה תשובות בדבר, אבל אני מניח שהן מובנות לכל דורש.

אידך גיסא

תינח אם דרך החיים החרדית לא הייתה מושפעת מהעולם החיצון והיו חיים כדרך האמיתית הקבועה מדור דור, אבל נהפוך הוא, ממילא כל חייהם נהפכו אך לתגובה, מגננה, ובדיעבד:

אינם לומדים תנ"ך - צריך להיזהר מההיגיון שמא..
אינם נהנים מיגיע כפיהם ונהנים מן הצדקה - נשארנו מעט מהרבה אחרי השואה ו.. ו.. וכו'
אינם נלחמים במלחמות מצווה מיד הצר הצורר אותם - עת לעשות לד' הפרו והפרו תורתו
אינם לומדים ועסקים בקבלה - שאני מינות דמשכה טובא
לובשים בגדים שאינם מתאימים לזמן והמקום - כל שינוי יגרור שינוי אחר וכו' וכו'
אינם עוסקים בקירוב ולהיות דעתם מעורבת עם הבריות - כי הרחוב היום זה לא הרחוב של פעם.
אינם יודעים דבר מהחכמות הכלליות - שכן הכל שם מעורב עם כפירה ויש לברוח כמו מאש..
כופרים בטובתו של הקב"ה שעשה עמם פה בא"י- שכן חילונים חשבו על הרעיון הזה קודם אז..
וכו' וכו' וכו'
כל ההנהגה אינה אלא מחשש ש.. שמא אולי ש.. היום צריך להיזהר יותר..ולא נשאר כמעט חלקת אלוקים קטנה של הנהגה אמיתית כפי הראוי באמת בשלום ובמישור.

יוריקס

הרשימה יפה אבל המשפט האחרון 'ולא נשאר כמעט חלקת אלוקים קטנה של הנהגה אמיתית כפי הראוי באמת בשלום ובמישור' הוא הנקודה.

החינוך מתוך הכתבה עוצמתית באמצעות לחץ מחברה ואל, אינו מניח ליחיד לשקול ולשפוט את מעשיו לפי קני מידה של יושר אלא לפי קני מדה חברתיים בציפוי אלילי.

ר' מיכי,

"אנו חוזרים על אותה טעות היום" - יש חוגים רחבים באורתודוכסיה שלא חוזרים על טעות זו היום.

איד"ג,

"האורתודוכסיה פורחת" - אם אתה רואה את הא' כבריאה חדשה יחסית (בסגנון סמט, כץ ודעימיה) שקמה יש ואין הרי שהיא תנועה פורחת. אם אתה רואה אותה כהמשך של עם התורה, הרי מדובר בתופעה שולית מבחינה כמותית ואיכותית ביחס למה שמוגדר כיום כעם היהודי. אולי השבט האורתודוכסי פורח כשבט, אבל השאלה היא על עם ההלכה, שלדאבוני כבר לא קיים אלא הפך לשבט (או יותר נכון בליל של שבטים).

ממללא -



איד"ג,

אני מניחה שלפרופ' ספראי, כמו לכל אדם אחר (ואולי דוקא לה יותר מלאחרים/ות), יש יכולת בחירה לאן להשתייך. היא בחרה את בחירתה והיא מרגישה (כך אני מבינה מדבריה) אחריות ושליחות כלפי הקהילה שהיא משתייכת אליה. פרשנויות פסיכולוגיות אפשריות תמיד, אך בוחן כליות ולב יש רק אחד (או אחת, אם תתעקש)...

במובן מסויים, אתה מדגים את מה שמיכי יצא כנגדו - אטימת האזניים משמוע ביקורת, ע"י פסילת הדובר/ת וע"י כך גם את דבריו/ה באופן גורף. איני טוענת שכל ביקורת צריך לקבל תמיד ושאין מקום לביקורת נגדית (גם כלפי המשמיע/ה ולא רק כלפי הנשמע), אבל כדאי לזכור שגם לחרשות ולעיוורון יש מחירים.

נלענ"ד שיש הרבה בדברי א"ג.
אורתודוכסיה היא תופעה דתית וחברתית מוגדרת היטב. ניתן להפריד בין אורתודוכסיה ליראת שמים, ולומר שבן אדם יכול להיות ירא שמים גם אם הוא לא מוגדר אורתודוכס. אם הגברת ספראי מגדירה את עצמה כיראת שמים מדוע היא חושבת אוטומטית שעליה להגדיר את עצמה גם כאורתודוכסית? תגדיר עצמה כטוב בעיניה ותשאיר את האורתודוכסים בדרכם הם. כנראה שהגברת חושבת שמן הראוי להיות אורתודוכסית ואם כן שתקבל עליה גם מה שלא מוצא חן בעיניה.

תוקן על ידי - אריק123 - 14/11/2005 17:23:09

אריק,
אם אתה מרגיש שייך לקבוצה מסוימת, במה יש יותר בטוי של שייכות: בכך שאם הקבוצה הולכת בדרך שהיא, לדעתך, מוטעה אתה הולך איתה ללא עוררין, או בכך שאתה מעדיף לנסות ולהשפיע עליה ולא לנטוש אותה?

אידך גיסא

אתה נוקט בגישה רלטיביסטית/פלורליסטית לאמור: יש פסיפס שלם של דעות וגישות , בוא ניתן לכל אחד מהם להתקיים ללא שינוי ומי שאינו מרוצה במקום אחד מוזמן לבחור לו מקום אחר על הפסיפס הקיים שתהלום אותו (ונרויח בכך שכך ישארו לנו, האנתרופולוגים, מספיק שמורות טבע שאותם ניתן יהיה לחקור. אחרי ככלות הכל, לאן ילך התיאולוגיה שלא מדעת אם , חס מלהזכיר, תימלא הארץ דעה? זה יהיה משעמם להחריד!). אין שום סיבה שמישהו יתקן משהו ברמה הקיבוצית, שכן כל קיבוץ בסך הכל משחק תפקיד . אם קיבוץ אחד נקרא לתקן דרכיו , אין זו אלא קריאה שיחדול להתקיים כקיבוץ נפרד ויאמץ לו זהות של קיבוץ אחר . אם האורתודוכסים ישנו משהו באורח מחשבתם , הם יהפכו לרפורמים/קונסרבטיבים/חילונים שכבר ממילא קיימים וממילא יש כבר מספיק מסוגם. מה רע שיהיו גם סוגי אנשים אחרים? (אמנם יש כאן סתירה קטנה לגישת אלעס איז סוציולוגיע , אם קיבוצים אינם מוגדרים על פי האידאולוגיה , הרי אין קיבוץ מאבד את זהותו אם הוא מאמץ את האידאולוגיה של קיבוץ אחר . לא כן? וצע"ג) .

כמובן שאם היו מעלים את הטענה הזאת ומקבלים אותה ביחס לכל רפורמה שהוצעה אי פעם בהיסטוריה , היינו נשארים תקועים עם חוקי חמורבי עד עצם היום הזה (למה לשנות את החוק? מי שלא מרוצה שיהגר למדינה אחרת או שיקים לעצמו מדינה כראות עיניו!) , אבל אף אחד אינו מעלה בדעתו להשתמש בטיעון כזה ביחס לעניינים שנתפסים אצלו כרציניים. זה עולה רק אם אין מייחסים משמעות אמיתית לעניינים הנידונים. מכיוון שממילא אין משמעות לדת, ליחס להשכלה, ליחס מדינה וכו' , מה רע בכך שכל אחד ישתגע בדרכו הוא? מי שקורא לשינוי , רוצה בעצם שכולם יהיו "נורמליים" , אבל מכיוון שאין דבר כזה , להיות נורמלי , אין זו אלא קריאה לאמץ את שגעונו של מישהו אחר . אבל זה כבר לא סתם שיגעון , אלא טירוף אמיתי ! בשם איזה הגיון בעולם ניתן לדרוש ממישהו שיחליף את הנערוון שלו עם אלה של מישהו אחר?

זה מוזר, אבל מסתבר שלבד מחוקרים ואנתרופולוגים , אנשים רגילים אינם רואים בעצמם שחקנים על במה שמגלמים אולי תופעות מעניינות או החומר שמרכיב את הקיבוץ האנושי הזה שיש לשמור מכל משמר על זהותה הנבדלת, אלא הם מייחסים חשיבות אמיתית לדעותיהם , אמונותיהם וציפיותיהם מהחיים. בדרך כלל אכן לא נוח לאנשים לשמוע ביקורת על דרכם , אבל אין זה בגלל שהם רואים בעצמם גושי בשר שמרכיבים קולקטיב אנושי שזהותה מוגדרת על פי האמונות והדעות שבה הם נוקטים , אלא , כמה נאיבי, בגלל שהם סבורים שזהו הטוב והנכון. עבור אנשים מסוג זה יש חשיבות אמיתית בביקורת , גם כאשר אין הם אוהבים לשמוע אותה , בעוד הטענה שאם יאמצו את הביקורת הם ישנו בכך את זהותם , היא באמת חסרת משמעות בעיניהם.

למיטב הבנתי את דברי המגיבים, כולם עד לאחד מסכימים עם טענתה העקרונית של הפרופיסור, ואין הויכוח אלא על דקויות הניסוח ועל המסקנה.

אנסה לנסח את הדברים קצת אחרת: מכיון שרוב או אפילו כל הכותבים הנכבדים, מצויים גם הם על קו הגבול של ההתמודדות שבין שמירת התורה לבין המודרנה והמדע, כשכל אחד ברר לעצמו תמהיל קצת שונה מבין השניים, תמהיל שלדעתו מהווה הצלחה (אם כי אינני בטוח כלל מה דעת אחד על השני...), לפיכך מוסכם עליהם שאכן ניתן היה להתמודד עם הבעיה בצורה שונה.

תרשו לי לחלוק עליכם מכמה פנים:

א. אינה דומה הוראה ליחיד, נבון ובר דעת, להוראה לרבים. ואכן ברור שהיו יחידים מבין חכמי ישראל שאחזו החבל משני ראשים, ואף אחד לא פצה פה נגדם.

ב. גם בקהילות שבהם היה הרב או ההנהגה נכונה לקבל שנויים, לא נמנעה התדרדרות הקהילה ככלל (ראו למשל קהילות ספרד ואיטליה שהוזכרו לעיל), מכיון שעצם פתיחת הקו, נתנה תורת כל אחד בידו, וההמשך ידוע.

ניתן אולי לדון על הטקטיקה (התבטאויות חריפות, חרמות וכו') אך לא נראה לי שיש מה להתווכח עם האסטרטגיה.

ג. ועוד לא דיברנו על ההבדל שבין הדורות, שלא כל מה שנכון ואפשרי היום, היה גם אז...

יס,
אתה נופל לכשל דלעיל של אריק. העובדה שקהילות נכחדו ושתופעה כלשהי היא שלילית אינה אומרת שהדרך להתמודד היא לדחות אותם באופן גורף ועל הסף.
הדרך של התייחסות עניינית וסלקטיבית יכולה להיות טובה גם לרבים ולא רק ליחידים. בינתיים דרך ההחרמות לא ממש הוכיחה את עצמה, ונדמה לי שכיום בעולמנו הפתוח והנזיל היא עוד פחות סבירה ורלוונטית.



מיכי