יחס חז"ל לקבוצות שוליים בחברה

אמר רבי יהושע בן חנניה: מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת –
דברי הפתיחה האלה של רבי יהושע אמורים להפתיע ולעורר את דעת השומעים ואת הקשב שלהם: אשה, תינוק ותינוקת, אינם אנשים חזקים והם שייכים לקבוצות חסרות כוח בחברה, כיצד אם כן מציג אותם ר' יהושע כמי ש"נצחו" אותו? כדאי לשים לב לכך, שנתינת כוח בידיהן של קבוצות שולים חלשות בחברה, אינה תמיד מחזקת את מעמדן. לעתים, יש בה כדי להדגיש את שוליותן ואת חולשתן, דוקא באמצעות תיאורם של יוצאים מן הכלל שבהן.

אמרה לי: רבי, שמא לא הנחת פאה בראשונים? ולא כך אמרו חכמים: אין משיירין פאה באילפס, אבל משיירין פאה בקערה –
האשה המארחת את רבי יהושע בן חנניה בפונדקה, אינה מרוצה מנהגי האכילה שלו. יש לה ביקורת הלכתית-ערכית-מוסרית על הדרך בה הוא אוכל, והיא מחליטה ללמד אותו לקח. מכיוון שהיא ממעמד שונה משלו (גם אישה וגם אמונה על שירותו) אין לה הזדמנויות או אפשרויות רבות לפתוח איתו בשיחה, זולת בעניין המשותף לשניהם, קרי: האוכל שהיא מבשלת ומגישה לו. השיעור שמלמדת האשה את ר' יהושע קשור בהלכות צדק וצדקה – אדם צריך להשאיר ממזונו ולא לסיים את כולו, כדי להשאיר מעט למי שמשמש אותו וטורח עבורו (כך מפרש רש"י בתלמוד שם: "כשהשמש מערה מן האילפס לתוך הקערה - אין דרך להניח באילפס כלום לצורכו, אבל כל אחד מניח פאה בקערה ומחזירה לשמש, והוא מאכל שמש").
שני עניינים חשובים יכול ר' יהושע ניתן ללמוד מן המקרה הזה:
א) ברמת הפשט: הלכה חדשה וחשובה בענייני צדק וצדקה – להשאיר מן האוכל שאדם אוכל בעבור משמשיו ומשרתיו הטורחים בעבורו.
ב) ברמת העומק: דוקא האשה המשרתת, מן המעמד הנמוך משלו, שכלל לא הבחין בה ולא ראה את רעבונה וטרחתה, דוקא היא זו שמלמדת אותו משהו חדש, מן התחום "שלו" – התחום ההלכתי-תורני.
הסיפור מלמד אותנו, בשתי רמות שונות, שיעור חשוב בענייני מעמדות חברתיים והיחסים ביניהם, וכיצד ההלכה ולימוד ההלכה יכול להוות גשר של צדק בין חכמים ל"עם הארץ".

אמרה לי תינוקת אחת: רבי, לא שדה היא זו? אמרתי לה: לא, דרך כבושה היא. אמרה לי: ליסטים כמותך כבשוה –

כאן יש לנו מקרה בחכם שאינו עובר על ההלכה, אבל גם אינו נוהג לפנים משורת הדין, דוקא במקום בו נדרשת ממנו התנהגות כזו. ר' יהושע איו עושה משהו חריג – הוא הולך בדרך העוברת באמצעו של שדה פרטי. הדרך קיימת שם, לא הוא סלל אותה, והוא אינו גוזל מאדמתו של בעל השדה. ובכ"ז, ביקורתה של הילדה כלפיו נשמעת לתלמוד (וגם לו עצמו) חריפה וצודקת. חוסר צדק כלכלי וחברתי הוא כזה, גם אם "כך עושים כולם", וגם אם זהו "מנהג המדינה". העובדה שרבים לפני ר' יהושע עברו בשדה וכבשו בו דרך, אינה הופכת את המעשה הזה לצודק ואינה מתירה לו לעשות זאת בעצמו. החכמים, המרשים לעצמם להנהיג ולתקן הלכות בעבור כולם, אינם יכולים לנהוג במקרים אחרים כ"ראש קטן". מנהיגים – ואולי כל אדם – צריכים לקחת אחריות על מעשיהם ולנהוג לפנים משורת הדין, במקומות המועדים לחוסר צדק ולמראית עין של גזילה. יש חוסר צדק, מלמד הסיפור, שנראה לעושים אותו שולי וחסר משמעות כמעט (ייתכן, שהם אינם מבחינים כלל שהוא חוסר צדק), אבל הנפגעים ממנו נפגעים ממש, ואם לא נקשיב לקולותיהם, לא נדע כלל שעשינו רע. ויש כאן מלכוד, שכן קולותיהם של הפגועים מחוסר הצדק, ושל הקבוצות החלשות בחברה, חלשים ושקטים ממילא, וכדי לשמוע אותם, יש צורך במאמץ כפול.

פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין, חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי קצרה? - אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה! -
סיפור זה, אין בו לכאורה דבר המתאר יחס אל קבוצות שוליים, אולי מלבד החזרה המשמעותית על הלימוד האפשרי מילד (ששיך לקבוצות החלשות בחברה). אודה למי שיצליח לדרוש גם בסיפור הזה קשר משמעותי יותר לעניינו של האשכול.

רבי יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא, אשכחה לברוריה, אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? - אמרה ליה: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה; היה לך לומר: באיזה ללוד –
הסיפור הרביעי והאחרון אינו שייך לקובץ הסיפורים של ר' יהושע בן חנניה, אך הוא מתקשר אל הסיפור שלפניו בעניין ההליכה בדרך ובנוסח החוזר של שאלת החכם: "באיזה דרך נלך?"
סיפורים מספר יש לנו על ברוריה, המיוחסת ע"י התלמוד הבבלי כבתו של ר' חנינא בן תרדיון ואשתו של ר' מאיר (בבלי עבודה זרה יח ע"א). בכדי להבין את הסיפור הקצרצר הזה אין צורך בהיכרות עם הסיפורים האחרים עליה, ואפשר אולי להתייחס אליה כאן כאל אשה "רגילה".
ר' יוסי הגלילי, פוגש אישה בדרך. הוא אדם נעים הליכות, והוא פונה אליה בנימוס כדי לברר את הדרך למחוז חפצו. כך ניתן היה להבין את הסיפור, לולא הקדים אותו סיפור המפגש בין ר' יהושע ל"תינוק". פנייתו של ר' יהושע לילד זהה לפנייתו של ר' יוסי לברוריה – "באיזו דרך נלך ל...". מן הזהות הסגנונית הזו ניתן להבין כי פנייתם של שני החכמים אל בני שיחם שונה מזו בה היו פונים זה אל זה – זוהי פניה מתנשאת ופטרונית, ואולי גם מתיילדת. מובן אם כן, מדוע כועסת ברוריה על ר' יוסי, ומדוע היא מטיחה בו קללה. גם ברוריה, כמו הפונדקית בה פגש ר' יהושע, מלמדת את ר' יוסי הלכה: "אל תרבה שיחה עם האישה" (משנה אבות א, ה). בניגוד לפונדקית, ההלכה שמלמדת ברוריה אינה אמורה לפעול לטובתה, אלא ההפך: זו הלכה שמדירה אותה מן השיח של חכמים ומרחיקה אותה מן הקהילה. מדוע אם כן היא בוחרת להזכיר לר' יוסי דוקא את ההלכה הזו? ייתכן והיא מבקשת להציב מולו מראה, בה תשתקף לו דמותו הצבועה, כחלק ממעמד החכמים, אשר מדירים את הנשים ומקבעים אותן במעמד נמוך, אבל כאשר הם זקוקים להן, הם מתעלמים מן החוקים של עצמם. ייתכן והיא מבקשת להשתמש בהלכה של חכמים כבנשק נגדם – אם הם מדירים אותה מן השיח ומרחיקים אותה מן הקהילה, היא אינה מוכנה לשתף איתם פעולה ולהושיט להם עזרה. ייתכן גם כי היא קוראת תיגר על הנחת היסוד של ההלכה הזו, שנשים אינן ראויות לשיחה כי אינן חכמות מספיק, והיא מבקשת מר' יוסי לשים לב ליכולותיה השכליות – היא גם יודעת את ההלכה וגם מסוגלת להשתמש בה כנגדו. אפשר גם שברוריה מנסה להדגיש בפני ר' יוסי את משמעותה של ההלכה הזו לנשים עצמן - הציווי על הגברים שלא להרבות שיחה עם הנשים, למעשה מצווה על הנשים שלא להשמיע את קולן.
תהא אשר תהא הסיבה לדבריה של ברוריה, ניתן ללמוד מן הסיפור, כי חכמים הבינו שההלכה ממשנה אבות היא כזו שיש בה כדי להגדיר את הנשים במעמד נמוך, ומרוחק וכציבור מושתק, וכי הם נדרשו לשאלת הצדק שבקיומה – האם היא צודקת (כלומר, האם הטעמים לה נכונים ואמיתיים)? והאם היא גורמת צדק (כלומר, האם ההפרדה הבוטה בין נשים לגברים וההרחקה של נשים מן השיח הציבורי, יש בהן כדי לתרום לצדק חברתי)?
עצם העובדה שסיפור כזה מופיע במקומו - לאחר סיפוריו של ר' יהושע בן חנניה, ולפני המשך הסוגיה בדבר החשיבות שבדיבור ובהשמעת קול בלימוד - מלמד לטעמי על תשומת הלב שהקדישו חכמים להשתקה של קבוצות השוליים מחד, ולביקורת על ההשתקה הזו מאידך (ביקורת, שאינה פוסלת את ההשתקה לחלוטין, אבל מוכנה לבחון אותה ואת מוסריותה).



הסיפורים הללו העלו אל פני השטח את קולותיהם של קבוצות השולים החלשות בחברה: נשים וילדים, במקרה זה. בסיפורים השונים הוצגו הנשים והילדים כמי שיכולים ללמד את החכמים הלכה – השייכת לתחום בו, לכאורה, אין להם דריסת רגל – ולגלות להם פנים חדשות ועמוקות בתורה. את הטעויות והעבירות (הקלות והחמורות) של החכמים, מאירים נציגי המגזרים המוחלשים בחברה, ומרשים לעצמם להעיר עליהן. לסיפורים הללו אין בעיה ללגלג על החכמים ולהציגם כמי שאינם מסוגלים לנהוג בצדק של ממש, שכן הם עיוורים ואטומים לחלשים ולמוחלשים החיים ביניהם. ובכ"ז, יש בסיפורים הללו גם תקוה – כאשר משמיעים החלשים את קולם, הוא נשמע, והחכמים לומדים ממנו, ואולי גם מתקנים דרכיהם.
הסיפורים הללו משמיעים לנו את קולם של בעלי הדבר עצמם - הנפגעים והמוחלשים - (למרות, שגם הוא קולו של התלמוד...), ולמעשה מאפשרים להם, לחלשים ולמודרים מן השיח ההלכתי, להשתתף בסיפור ולצאת מאחורי המסך אליו נדחקו ע"י ההלכה והמנהג. למעשה, עצם הופעת הסיפורים בתלמוד, יש בו צעד קטן בדרך אל ההקשבה לקבוצות השולים ואולי גם לתיקון החברה, שכן הוא מאפשר לקוראים וללומדים לראות את קבוצות השולים החברתיות ולשמוע את קולם.



[האשכול נפתח באישור ההנהלה]




תוקן על ידי - אמשלום - 27/11/2005 20:42:59

אמשלום,

בעיון המרתק שלך מונחת הנחת יסוד, לפיה מעמד החכמים היה מקובל כמעמד אליטיסטי בקרב החברה היהודית בארץ-ישראל, הנחה הצריכה ערב.

אל לנו לשכוח שאת רוב רובו של המידע אנו שואבים מספרות חז"ל עצמה שלא מן הנמנע שטיפחה לעצמה מודעות שכזו מול הקבוצות האחרות ששיחקו על הזירה, כמו: הכהנים, הצדוקים, ואולי גם כתות אחרות שאין אנו יודעים עליהם דבר בגלל ההשתקה של חז"ל.

מאוד יתכן שמעמד החכמים היה מעמד שולי אי שם ביבנה או אושא, שהחידושים שעלו מבית מדרשו עניינו את הסבתא של המעמד ההלניסטי העשיר והחזק שמשל בכפה בערי הגליל. מה לעשות? מלבד בית כנסת עלוב בבית שאן שבו מצאו איזה פסיפס המכיל תוספתא, רוב בתי הכנסת האחרים מכילים צורות המנוגדות לדעת חז"ל.

אז על איזה מעמד את סחה? אולי הילדים והנשים הללו דברו כך לחכמים בגלל הזלזול שלהם בקומץ ההוגים, המניחים חיי שעה ועוסקים בחיי עולם, לא פרודוקטיביים, לא אנשי אדמה, דרשנים, גליליים שוטים.

את היחס למסכנים הייתי מבקש לבחון דווקא ביחסים שבין החכמים לחכמים, כמו הרמז של ר' יהושע לר"ג: 'אוי לו לדור שאתה פרנסו וכו''. שם, בתוך הקבוצה עצמה, ניתן לבדוק כיצד התייחסו חכמים כאלו או אחרים לעלובי החיים.

לעיונך.

פרופ'

פרנסני ככלב כעורב...

פרופסור,

תודה לך. אני מסכימה מאוד לספקות ההיסטוריים שהעלית (בעיקר לצורך בהעלאתם), אולם לא בטוחה שהם שייכים כאן.
"שוליים" אינה הגדרה אובייקטיבית, אלא סובייקטיבית. היא תלויה בעיני המתבונן מן ה"מרכז". גם אם הנשים והילדים היו ההגמוניה (ובינינו - גם אם אלה ספציפית היו שייכים למשפחות עשירות ומקובלות, הרי שילדים ונשים אף פעם לא היו הגמוניה...), בעיני החכמים שסיפרו את הסיפור וכתבו אותו - הם שוליים.

אני מאמינה, שכשהחכמים אומרים "אל תרבה שיחה עם האשה" הם קובעים כי "האשה" היא שוליים; כשאשה מטיחה את הדברים בפניהם, זו "פריצה" של השוליים אל תוך המרחב הבטוח של ה"מרכז"; כשהחכמים מספרים את הסיפור על האשה שמטיחה את המשפט הזה בהם - זו הסתכלות רפלקטיבית, של ה"מרכז", שבוחר לבחון את יחסו אל ה"שוליים".

.


פרופסור ואמא שלום:


לצורך המשך הדיון, הבה נניח כי נקודת המוצא שלנו היא דעתם של חז"ל, כפי שהיא מתבטאת בכתובים הנמצאים בידינו.

אמת, זו אינה אמת אבסולוטית, הרי תאורטית, יתכן כי הנשים והילדים משלו אז בעולם, וכי חז"ל היו קבוצת שוליים שטיפחה לעצמה תת-תרבות מחתרתית בה הם שולטים בעולם.

אלא שמכיוון ומכונת הזמן שהמציא בריטי אחד, ה.ג. וולס שמו, אינה ברשותנו, איננו יכולים לבחון לאשורו את המצב שהיה אז.

אם כן, הבה נצא מנקודת המוצא האמורה, ונמשיך בדיון כפי שהוחל בו על יד אמא שלום.

אמשלום

קשה לי להתייחס לדברים כיון שאחרי שאני קורא התבטאות כזאת:
"מדוע אם כן היא בוחרת להזכיר לר' יוסי דוקא את ההלכה הזו? ייתכן והיא מבקשת להציב מולו מראה, בה תשתקף לו דמותו הצבועה, כחלק ממעמד החכמים, אשר מדירים את הנשים ומקבעים אותן במעמד נמוך, אבל כאשר הם זקוקים להן, הם מתעלמים מן החוקים של עצמם".
קשה לי לעכל את ההמשך ולהתייחס כראוי.

חוץ מזה יש לך הנחת יסוד שחז"ל שנאו נשים ואת שאר "המעמד הנמוך", וכל הדברים הנ"ל מתבססים על ההנחה הזאת, לדוג' לא ברור לי [בעצם כן, הרי את קוראת את זה דרך משקפיים פמיניסטיים, לא ?] למה את סוברת שכשחז"ל אמרו "אל תרבה שיחה עם האישה" הם אמרו זאת בגלל האישה ולא בגלל הגבר ? למה את מניחה ש"הפגם" / "הבעיה" הוא באישה ולא בגבר ?


פרופיסור

אתה טוען כנגדה שההשערה שלה צריכה ערב, בסדר מקובל.
אבל מצד שני גם כבוד הפרופיסור לא ממש מנמק את דעתו.

בקשר לפסיפס - זה לא היה קטע ירושלמי ?

תוקן על ידי - הבאבא_תור - 28/11/2005 22:29:06

באבא,

לא דיברתי על שנאה כלל, וגם איני חושבת שהיתה כזו. דיברתי על הדרה, הרחקה, הוצאה אל מחוץ למרחב ה"מרכז" של חייהם.
ועוד - לא טענתי שהאמירה "אל תרבה שיחה עם האשה" מכוונת לאיזה פגם באישה.
אני בהחלט חושבת שהיא מכוונת להרחיק בין גברים לנשים ולגרום לכך שלא יתפתחו ביניהם שיחות. בהנחה, שהדובר הוא גבר, הרי שיש כאן הרחקה של האשה אל השוליים של חייו.
נראה לי, שאשה, כשאומרים לגבר שלצידה שלא ירבה איתה שיחה, אמורה להבין שהיא אמורה לשתוק. לפחות לידו.

----------------------------------------------------

באשכול הזה הבאתי כמה סיפורים, הבנויים ברצף אחד. באשכול אחר דנתי בסיפור המפגש של ברוריה עם ר' יוסי, וניסיתי להדגים באמצעותו, שלוש דרכים שונות של קריאה פמיניסטית. הייתי שמחה, לו אפשר היה להפריד בין הדיונים, ולהקדיש את האשכול הזה למטרתו המקורית, קרי: יחס חז"ל לקבוצות שוליים.

שלוש קריאות פמיניסטיות בתלמוד
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1094947



תוקן על ידי - אמשלום - 28/11/2005 22:41:08

אמשלום,


מעניין שדווקא רבי מאיר, שאשתו היא שליגלגה על ר' יוסי הגלילי - דווקא הוא, הסכים לשתף פעולה עם אשה שהלכה לשמוע אותו דורש בערב, ור"מ האריך והיא איחרה לביתה, ואמר לה בעלה שלא תחזור לביתה עד שתירוק בפני ר"מ. ר"מ שיתף איתה פעולה ושיחק אותה כאילו יש לו דלקת בעינייו כדי שתירוק.

מעולם לא נצחני אדם, כי מעולם לא זלזלתי באדם. רק לאישה ולתינוקות –אלו, או כמושג- לא התייחסתי ברצינות וגם כשאמרו דברי טעם לא שמעתי עד שצרחו באוזני.
האישה מלחה את תבשילי, אבל אני חשבתי שקרתה לה טעות. היא שוב שאלה אותי למה איני סועד, וחזרה ואמרה היה לך למשוך ידיך, ועד שלא אמרה במפורש מדוע לא משכתי ידי מן הקערה, לא שמעתי אלא פטפוטים.
היא אמרה מיד את הביקורת, אני הוא שהייתי חרש.
גם בסיפור על התינוקת , היא שואלת אותו " לא שדה היא זו?", והוא עונה כמו שעונים לילד. לא. אילו 'הקשיב' לה היה שומע את הביקורת שלה. זו לא שאלה לשם תשובה. זו ביקורת. וכי זו אינה שדה שאתה מרשה לעצמך לדרוס כקודמיך, אילו כיבד את התינוקת והקשיב לה, לא הייתה צריכה לצעוק לו " ליסטים שכמותך כבשוה".
וגם –לשאלתך בסיפור השלישי, התינוק אומר לו קצרה וארוכה. והוא לא מקשיב. אלא שומע את הקצרה בלבד, את הארוכה הוא מייחס לפטפוטי ילדים. בנוסף לתובנות שלך -שהם נאות מאוד בעיני-, יש כאן –לדעתי- שיעור על ענווה .

קומר,

נפלא. תודה רבה.

זה מרתק בעיני, שהסיפורים הללו נאמרו ונכתבו כעיון פנימי של חכמים בתוך עצמם. יש כאן מוכנות גדולה ומרשימה להרהר ולערער אחר ההתנשאות והחֵרשות שלהם עצמם. אני חושבת שזה, כשלעצמו, סוג של ענווה - להתבונן בעצמנו ולהיות מסוגלים להגיד (לנו ולאחרים): 'לפעמים אני פשוט אטומה', 'לעתים אני זקוק שיצעקו עלי כדי שאצליח באמת לשמוע...'.

באופן מסוים ומקסים, אתה חיברת את רצף הסיפורים הזה גם אל הסוגיה עצמה, העוסקת ב"נתק" ההלכתי שעלול לקרות כאשר אין הקשבה, כאשר התלמידים אינם שומעים היטב (גם באופן פשוט וגם באופן עמוק) את רבותם. כל לימוד, כנראה, זוקק הקשבה וכל הקשבה זוקקת סוג של ענווה.

תודה.

יצחקומר,

כיוונת לדעת כל המפרשים בפירושם למסכת אבות "מיהו החכם הלומד מכל אדם" היה מושלם בעיניי.

מעניין היה לשמוע ממך, כיצד אתה משלב את הסיפור הרביעי.

אמשלום,

לדעתי, ישנם שלושה עניינים נפרדים בהתייחסותם של חז"ל לקבוצות השוליים כביכול

האחד: לעוסקים בתורה, ולאלה שאינם.

השני: התייחסות חז"ל לעניים, ובעניין זה הבעתי הסכמתי לדברי הפרופ' שהביא את הדוגמא של ר' יהושוע ור"ג -חוסר רגישות מצד אחד, גורר, חוסר רגישות מהצד השני, ומטבע הדברים, בני אדם שלא עסקו בתורה,ולא היו במעלתו של ר' יהושוע ידברו בזילזול אל החכמים

השלישי:הנשים שעברו תהליך של דיכוי ממצב של שיוויון לפחות מבחינת הזכויות הרשמיות,כפי שלמדנו מהתוספתא למצב של איסור על לימוד תורה ועד שנכללו עם הקטנים והשוטים.

ריב,

תודה לך.
"איזהו חכם" מתאים בהחלט גם לסוגיה עצמה, בתוכה נמצאים הסיפורים, ואני חושבת שיש בקישור הזה שלך (ושל קומר, כמובן) כדי להאיר את כולה באור חדש ומעניין.

לגבי העניים -
אני עובדת כעת על ניתוח שרשרת סיפורים העוסקים ביחס לעניים ו/או עם הארץ, שאינם נמנים על החכמים, אך מושפעים-משפיעים על הלימוד ועל ההלכה (בעיקר זו העוסקת בהם). אני מקוה להעלות זאת לכאן בימים הקרובים.