מניעת האל המגושם לרמב"ם - איזה ולמה?

מזמן טענתי שעקרי האמונה הקשורים למציאות האל מבוססים על כ"ו הקדמות שבראש ח"ב של מו"נ. כיון שחלק ניכר מהנחות אלו אינם תקפות היום, הרי שיש לדון על עקרי האמונה שוב לפי מה שנתברר מאז. וכן כתב הר"ן בפירושו על התורה, שאם נניח שהאל יש לו כח בבריאה אפילו אם הבריאה קדמון אז אין שום מניעה מלהאמין שהעולם קדמון.

מה שכתבת על האינרציה לא הבנתי. הלא אינרציה אומרת שכל כוח ממשיך לפעול כל זמן שאין כוח שמתנגד לו. ולמה צריך האינרציה לאל? (היינו שכל היקום אינו קיים מבלי כוח מושפע מלמעלה למטה, אבל במה שונה אינרציה מכל חוק פיסיקאלי אחר?)

עוד יש להעיר, שהיו ראשונים שהאמינו שהאל גשמי איך שהוא, וכבר האריכו בענין זה בפורום על כן לא אכתוב עוד.

מדהים לבנות תאוריה במורה נבוכים על משפט אחד, נראה לי ששאר הספר מיותר וניתן לגנוז אותו.

עיין באשכול שלי "הגשמה, והקבלה-לכב' יום השנה ה800 של רמבם" http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=1243567
שכבר נגעתי בעקרון זה. תמצא שם כמה תגובות בדבר.

תוקן על ידי - מלמד_לאדם - 01/12/2005 0:12:30

לתפיסת הא-לוהות של הרמב"ם היו השלכות מעשיות. 'הרמת' הא-לוהות מעל הארץ וזיקוקה מכל היבט גשמי, גררה גם 'זיקוק' כל דבר גשמי מהיבט 'א-להי'.

כל תפיסה שפינוזיסטית שמחזירה את הא-ל לעולם הגשמי, מכשירה למעשה בעקיפין מתן מעמד על טבעי למציאויות גשמיות.

לא בכדי, בבתי מדרש בעלי תפיסת עולם קרובה לשפינוזה (חב"ד, הראי"ה קוק) יש הדגשה של קידוש מהויות גשמיות.

גם אם מבחינה פילוסופית, הרמבמיסט של ימינו אינו 'מחוייב' להיסק התיאולוגי, הרי שהוא עדין נרתע מהמשמעויות המעשיות של נטישת התיאולוגיה הרמב"מית, ואנו רואים שיש בכוחה של רתיעה זו להשפיע על דבקות בתפיסת עולם תיאולוגית שיתכן ועבר זמנה.

והנראה לענ"ד כתבתי.

[צ'אוטנג - עד שכתבת את הודעתך, חשבתי שאתה ובןאישאחד - איש אחד הוא].

יצא המרצע מן השק, וברוך מחיה המתים.

והנה, אין איסור מפורש על הגשמה בדק מן הדק, כמו שסובר הרמב"ם. וידוע דעתם של חסידי צרפת ואשכנז ה"גדולים וטובים ממנו" של הראב"ד, שכן האמינו במדת מה של הגשמה. ואדרבה הם הזעיקו עולם ומלואה נגד הרמב"ם, בסברם שהרמב"ם מרחיק לכת עד שא"א להתייחס להבורא כמצוי.

דרום חוקר,
תמהני. אתה שבקי אתה בחדרי המורה, תאמר שזה רק משפט אחד?ראה נא הלכות יסודי התורה פ"א ה"ז:

ואילו היה היוצר גוף וגוייה היה לו קץ ותכלית שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ, וכל שיש לגופו קץ ותכלית יש לכחו קץ וסוף, ואלהינו ברוך שמו הואיל וכחו אין לו קץ ואינו פוסק שהרי הגלגל סובב תמיד, אין כחו כח גוף, והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר, לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד, וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר ה' אלהינו ה' אחד.

ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק א :

ואמנם הפנים השלישיים והוא שיהיה מניע הגלגל כח מתפשט בו הוא גם כן שקר כמו שאספר, כי הגלגל גשם והוא מניע אל תכלה בהכרח כמו שקדם בהקדמה הראשונה, ויהיה כחו בעל תכלית כמו שנזכר בשתים עשרה, אחר שיתחלק בהתחלקו כמו שנזכר באחת עשרה, ולא יניע אל לא תכלית כמו שהנחנו בהקדמה הששה ועשרים.

(וראה גם ספר מורה הנבוכים חלק ראשון פרק ע

ויהיה זה הענין נמצא תמיד בשכלך למה שאני עתיד לאמרו, שהיא הגדולה שבראיות שנודעת מציאות השם בה, ר"ל הקף הגלגל כמו שאביא עליו המופת והבינהו )

ודעות החוקרים שטענו כך רבות, אך מצידי אתה יכוללהתעלם מהם ולדון רק בהנ"ל.

שוטנג, אכן. כמו כל חוק פיסיקלי, אלא שאם כבר, האינרציה הכי קרובה (תנועה מתמדת).


ממללא,

נראה שכדבריך כן הוא. אי רק רוצה שגם דרום חוקר יצהיר על כך.

וכי אם אין גלגל אין עולם, הרי הכוכבים מסתובבים בעצמם, ומי מסובבם, האל שאין לכוחו גבול, תשובה פשוטה בתכלית.

אבל מכאן ועד להרחיק נדוד בהגדרת האלהים, הדרך רחוקה.

חברי פורום נכבדים

מכיוון שהגדרת האלהות היא מהות הדת, החלטתי לכתוב את אשר נראה לי ללא כחל ושרק, נעתיק מהאתר של הפורום את תמצית ההשקפות, ונצביע על דגשים בדברי הכותב.

בתמציתיות- כאשר נכתבה השקפת הרמב"ם, הובאו שאלות צדדיות על אלהים, דברים שאינם קשורים להגדרת מהות האל, וכאשר הובאה השיטה הסוברת שהאל כולל הכל, הושלך הס באולם, אין שאלות צדדיות, וגם שאלות על מהות ההגדרה לא הופיעו. זאת התרשמותי, ואלווה את הכתבה עם הערות מודגשות בסוגרים מרובעים.

http://atsorkanchoshvim.qpon.co.il/Front/NewsNet/reports.asp?reportId=17475

נושא האלוקות נידון הרבה, כבר מתחילת ייסוד הפורום, בכתבה מובאים הגישות העיקריות והמבטים, תוך ציטוט דברי החברים בפורום.

1) ההשקפה ההמונית והנפוצה ...[כעת אין צורך לעסוק בהשקפה זו]

2) "יש שם מצוי ראשון הממציא כל נמצא".
הא-ל מצוי באופן נבדל ומטאפיזי מהמציאות שאנו חיים בתוכה. הא-ל הוא סיבת הימצאות כל הנמצאים. לא ניתן לייחס לא-ל תכונות והפעלויות אנושיות, והפסוקים במקרא ומאמרי חז"ל אשר פשטם מייחס לא-ל תכונות אלה, יש לפרשם שלא כפשוטם. תפישה זו כפי שהשתרשה ביהדות מבוססת בעיקר על הלכות יסודי התורה ותורת שלילת התארים של הרמב"ם, והיא התבארה ע"י מיימוני באשכול "לך דומיה תהילה".

בראשית אשכול מוצגת הבעייתיות עמה תפיסה זו צריכה להתמודד:
א) בעיה פילוסופית: "בתוך הדת מצוי פרדוקס ללא פתרון. הנושא המרכזי שלה, הא-ל, הוא נושא שאי אפשר לדבר עליו. אי אפשר לומר עליו שום דבר משמעותי. הלא כל מה שננסה להביע אינו מדוייק, אפילו מטעה. "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאום ה'" (ישעיהו נה ח)"
[שאלה מדהימה, כאילו אם נסבך את הגדרת האלהות היא תיפתר]

ב) בעיה דתית (כיצד תפישה זו משתלבת עם הפרקטיקה הדתית המכוונת אל הא-ל, כמו התפילה לדוגמא?): "האם הקב"ה שומע תפילה – וכי יש לו אזנים לשמוע? וכי יש לו תודעה שבה הוא ישקול אם לקבל את הבקשה ואם לאו?
ומצד שני –
מצד שני, אם נחליט שאין משמעות להשתמש במלים כאלו, שזו טעות לוגית או סמנטית, אזי אנו סוגרים דלת בפני האפשרות היחידה כמעט שיש לנו לדבר על הקב"ה, וגם לדבר איתו. שהרי אם אין ה' שומע תפילה, חלילה, אז מדוע אנו מתפללים? והלא התפילה היא מרכיב יסודי, אולי המרכיב היסודי הראשי, בחיינו?"
[גם שאלה זו נחמדה, אם אנו לא יכולים להבין דבר אז הוא לא קיים, או שמא נגדיר אותו במילים עוד יותר לא מובנות, בקיצור, אין כאן שאלה על מהות ההגדרה, כי אם שאלה על ידיעת האדם את האלהים, ולפי כל ההשקפות, אין אדם היודע את אלהים]

באשכול ניתנות מספר הצעות כיצד יש להתייחס לתארי הא-ל כפי שהם מופיעים ובמקרא ואצל חז"ל :
א) הבנת התארים כתארי פעולה המתייחסים למציאות המונהגת ע"י הא-ל ולא לא-ל עצמו
[תארי האל, מתייחסים למציאות המונהגת ע"י האל, סתירה ברורה, האם אנו עוסקים באל או במציאות]
ב) תיאור הא-ל נועד למטרה חינוכית כדי לגרום לבני האדם לדבוק במידותיו של הא-ל כפי הן מתוארות
ג) הפתרון של פרופ' אסא כשר: תארי הא-ל אינם מעידים מאומה על הא-ל אלא רק מעידים על מה שהוא איננו. כך, כשאנו אומרים שהא-ל הוא רחום וחנון, אנו למעשה אומרים שהוא איננו אכזר.
[הגדרה שאין בה כלום, תארי האל נאמרו בהשאלה, והדברים פשוטים מכדי להסתבך בהם]
ברם, הפרדוקס שהוצג בראשית האשכול, ייתכן שיראה בעיני אחרים לא רק כפרדוקס, אלא פשוט כמערכת הנחות שאין כל סיבה להניח אותה. ובנוסף, שלושת הפתרונות שהוצעו גם הם לא ימצאו מספקים.
[חבל שהפתרון שעומד בהישג יד, הדברים נאמרו בהשאלה, לא נזכר]
באשכול "אלוקים עושה סתם כך?" , בתחילת העמוד החמישי הקשה טוהר האמת על שלושת הפתרונות הנ"ל:
"איך יכול הקל להיות דגם מייצג, אם התארים שמהם אנו למדים אינם אומרים עליו מאומה? כנראה לא הבנתי! אבל אני רוצה להבין ... למה האמירה שה' חנון אינו אומרת על אלוקים מאומה, ושאינו אכזר אמור כן לומר עליו משהו? אם אין לנו הכרה בדרכי ד' אז שניהם אינם יכולים להיאמר, ואם יש לנו תפיסה, אז גם לומר עליו שהוא חנון זה לגיטימי? שוב איני מבין!"
[מקשה זה, לא מוכן לקבל מציאות שהוא לא מבין, כלומר הוא מאמין רק בגשמיות, אבל ברור שהאלהים נעלה מהשגתנו, והביטויים שנזכרו בו נאמרו בהשאלה, והכל בא על מקומו בשלום]
3) "לית אתר פנוי מיניה", אבל... [מכיוון ששיטה זו מגשימה, והיא נדחתה, נדלג עליה]

4) "לית אתר פנוי מיניה", וזהו.
הא-ל הוא הכל מכל כולל הכל. לא ניתן לתהות על קיומו או אי קיומו מאחר והוא הקיום עצמו.
לא ניתן לתאר דבר מה החיצוני אליו, כי בכך הופך אותו "דבר" להיות גורם המגביל ומצמצם את הא-ל, וכביכול "עליון" עליו.
[המשפט הראשון "לא ניתן לתהות על קיומו או אי קיומו מאחר והוא הקיום עצמו" נכון בתכלית, אבל המשפט השני "לא ניתן לתאר דבר מה החיצוני אליו, כי בכך הופך אותו "דבר" להיות גורם המגביל ומצמצם את הא-ל" כבר הרס הכל, וכי האלהים כל כך מוגבל, שמציאות עולם גשמי פוגעת בו???]

בנוסף, אין טעם לייחס לא-ל "איזורים" שבהם אין לנו בהם תפיסה [כמו בהשקפה מס' 3 "לית אתר פנוי מיניה", אבל...] מאחר ובעצם כך שאנו מתייחסים לאותם "איזורים" כבר הודענו שיש לנו בהם תפישה כלשהיא, ואם כן, איך אפשר לבלבל במושגים ולאחר שכבר הודענו שיש בו תפישה לחזור ולטעון שאין בו תפישה?

מתוך אשכול "השם" (ווטו):
"א. מציאות השם.
זהו מונח חסר דיוק. כשאנו אומרים מציאות אנו מדברים על מה שאנו מוצאים במציאות המוחשית-שכלית לאפוקי המציאות הדמיונית. לומר "מציאות" על דבר, אומר שהיה שייך שלא יימצא. כלפיו ית' זה לא שייך כי הוא כולל גם את הדמיון. שמו בלשון הקודש הוא הווה [בתוספת האות יו"ד מלפניו שהוא ריכוז נקודתי של כל הווה].
[הגדרה מדויקת מדהימה, אבל בינה לבין שהעולם הגשמי "כלול בה'", דיבור גשמי בה', הדרך רחוקה]

ב. השם רוצה בטובתנו.
אמנם כן אנחנו מאמינים אך ראה מדרש קוהלת ג' שרק משה רבנו, עליו נאמר "יודיע דרכיו למשה" היה מסוגל לומר הצור תמים פעלו". לנו מדויק יותר לומר "הצור נסתר פעלו" אך אנו מאמינים מתוך הניסיון המציאותי המלמד אותנו שהמכוון בבריאה הוא אחדות הרמונית [התאמה-טוב] ושמטעויות האדם יוצאים חורבנות, שאכן יתגלה ש"הצור תמים פעלו".
[כבר כתבתי למעלה שאין קשר בין עבודת ה' למהות הגדרתו, וגם אנו נצדיק את הדין עלינו, על כל הקורה אותנו בחיים, ונאמר הצור תמים פועלו, ואין כאן שום הגדרה על מהות ה', כי אם משפט על הנהגת ה' בעולם השפל]

ג. הווית השם הבלתי נתפסת.
מילים הן כלים לתפיסת מציאויות בהווה. המלה הווה יוצאת מן הכלל שאינה באה לאפוקי חלקים מסויימים כמו שהאומר שולחן מתכוין לאפוקי כל מה שלא שולחן. היא בא אדרבה לאפוקי את ה"לאפוקי", דהיינו להורות על הכל ללא יוצא מן הכלל, גם העבר והעתיד הוא הווה. לא שייך לדבר על דבר בלתי נתפס, כי אין מלה שאינה משמשת תפיסה. גם המלה "בלהבלה" מורה על שש אותיות כתובות שאינן מורות אלא על צורתן. לכן אם כי הווה "קדוש קדוש קדוש" שאין לנו ידע המגביל ומגדיר הווה, אבל ודאי שלא רק נתפס אלא הוא כל התפיסה. [לכן לא שייך לדון על קיומו כביכול כי איננו משהו המתייחס לקיום כשאר הקיימים אלא הוא הוא -מלשון הווה- הקיום.] "

מתוך תחילת אשכול המילון:
"הווה"
כל מלה [חוץ מהמלה הווה] מבטאת היבט מסוים בהווה. לכן ראוי לדייק במשמעות המלה הווה, השונה מכל שאר המילים והכוללת אותם.
הווה כאן הכוונה כולל זיכרון העבר ודימיון העתיד. בלשון הקודש זה נכתב עם האות י' בתחילת התיבה, אך משום קדושתה, מדולג כאן הי'.
לעצם המלה:
המלה הווה אינה מוסיפה תיאור חדש כמו שאר המילים. המלה שחור מתארת שחרות שלא תוארה ללא המילה. המלה צדק מתארת יושר בחלוקת המציאות שלא תוארה ללא המלה. המלה הווה [כאשר אינה מתייחסת להיבט מסוים להורות עליו שהוא קיים, אלא המלה כשלעצמה] אינה מתארת, אלא אדרבה היא מסלקת כל תיאור ומפנה את תשומת הלב למכנה המשותף והכולל את כל הידוע, הקיים וה'יש'.
זו נקודת הידע הבסיסית ביותר שבלעדיה אין ידע. היא כה פשוטה ומובנת מאליה, שבקלות מתעלם האדם מעוצמתה.
כאשר האדם נאמן להווה ומתאים את עצמו, הרי הוא חווה הווה כבסיס הידע שלו, אבל ברגע שהוא סוטה מיושר התאמתו להווה, מתרחקת ממנו עוצמת המושג והוא חווה אותו מרחוק ["לרוח היום"] וכדי להחזיר את העוצמה, הוא זקוק לקרוא את המושג בשם ["אז הוחל לקרוא"] ולהמחישו [בפסלים ו/או במקדש] למרות שהוא כולל, קבוע ותמידי.
לסיכום:
"הווה" מילה שאינה מתארת, אלא ממקדת למשותף לכל!
עכ"ל ווטו שם.
[דברי חכמה מזוקקים, אבל כל יופיים והדרם ירד לטמיון, כאשר נעזוב את הגדרת ההוויה, ונעבור להכליל את העולם בה', ונתחיל לדבר עליו כמוגשם, אולי יש שחושבים שהדבר שלמות לבורא, אך דא עקא, כל דיבור מגביל בבורא, פוגם בהוויתו הנעלה]




תוקן על ידי - דרום_חוקר - 01/12/2005 10:52:36

לדעת הראשונים, בלתי בעל גבול אינו יכול להיות מגושם.

הבעיה היא שאם נתחיל לנתח מה זה מגושם, ובאיזה מעבדה הצליחו קדמונינו להוכיח שדבר שמוגדר כמגושם (?) אינו יכול להיות בלי גבול ותכלה, כנראה שנגיע למסקנה שכל הדברים התבססו על הגות מוחם ולבם בלבד.

דרך ההוכחה של הקדמונים לקה בחסר רב לא ביחס לידע הקיים היום על היקום, דבר שבעוד כמה דורות גם אנחנו נמצא את עצמינו מגוחכים, אלא גם בגישה החובבת שלהם לשאלות בלתי פתורות.
בלתי נתפס במוחי להבין את הגיון המשוואה הזאת - אם הגלגל מסתובב תמיד = כח בלתי מוגבל המניע אותו, ושהוא חייב להיות מושלל כל תואר. ??? (בשלימה רוחות, הלא המלאכים נופחים אותם ברוח פיהם. אבל גלגלים? איך יסתובבו זה מעולם לבדהן?)

מאמינים וקופצים

עולם ללא אלוהים זה לא פיקניק אבל זה המקום היחידי שבו יכול לחיות ספקן אמיתי. אהוד פירר על שני סוגים של מחפשים רוחניים



דפדף בניו אייג'
אהוד פירר
29/11/2005 11:02






מהי אמונה דתית? מיהו אדם מאמין? שאלה לגמרי לא פשוטה. יהיו כאלו, מן הסתם, שישיבו בפשטות כי אדם מאמין הוא זה שמאמין בקיומו של אלוהים, בקיומו של מצוי ראשון כלשהו. על פי תפיסה מקובלת זו, מי שמייחס למשפט 'יש אלוהים' ערך אמת חיובי - הוא אדם מאמין. מי שמייחס למשפט הנ"ל ערך אמת שלילי - הוא כופר. כמובן שהמאמינים עשויים להיות חלוקים ביניהם בנוגע לסוגיות רבות: לגבי טבעו של אותו אל, לגבי יחסו לבני האדם, לגבי הדרך להתקרב אליו, לגבי אפשרות הגאולה וכד'. כמובן גם שהכופרים עשויים לחלוק ביניהם לגבי אינספור נושאים הנוגעים לאותו עולם חסר אל: האם יש בו סדר, האם ניתן להבין אותו, האם יש בו מקום למערכת מוסרית כלשהי וכד'. אולם החלוקה הבסיסית הנה בין אלה שמאמינים בקיום האל לבין אלו שכופרים בכך.

אולם הגישה הזו הנה בעייתית, בלשון המעטה. עיון קצר במשמעות המשפט 'יש אלוהים', במנותק ממשמעויותיו לגבי העולם, יראה לנו כי למעשה המשפט הזה הנו חסר כל מובן. שכן מה משמעותו של המשפט הזה? משפט זה עוסק באחד בשם 'אלוהים' ומייחס לו את תכונת הקיום. חלק ניכר מבין הגישות הדתיות (לפחות אלו
המונותיאיסטיות) גורסות כי לא ניתן להבין את מהות האל וכי איננו יודעים עליו דבר. ודאי אם כן שאיננו יודעים מה משמעותו של הקיום לגביו, או מהו ההבדל בין האל הקיים לאל שאיננו קיים. אמנם ויכוחים רבים נערכו סביב שאלת קיומו של האל, ותלי תלים של ראיות הובאו לכל אחד מן הצדדים, אולם סביר להניח שעיון מדוקדק באותם ויכוחים יראה כי לרוב כל אחד מן הצדדים התכוון לדבר אחר באומרו 'אלוהים', או לחלופין, כל אחד התכוון לדבר שונה במונח 'קיים'. יותר מזה, לא די שהאמירה 'יש אלוהים', כשהיא עומדת בפני עצמה, הנה חסרת מובן, אלא גם שקשה לכנות אותה אמירה דתית. שהרי אם אמנם אותו אלוהים (יהא אשר יהא) אכן קיים (תהא משמעות הדבר אשר תהא), אבל הוא איננו מתגלה לבני האדם, הוא איננו דורש מהם דבר והוא איננו מבטיח להם דבר, אם כן באיזה מובן בכלל הוא קיים? ומדוע שעובדת קיומו תהיה בעצם רלוונטית למישהו? אמונה שכזו, לא די שהיא נעדרת מובן, אלא היא גם ריקה מתוכן. כל ניסיון למלא אותה בתוכן משמעו לתאר את קיום האל במונחים הנוגעים לעולם. במילים אחרות, פירוש הדבר הוא להניח את הקשר שבין האל לבין העולם.





המאמין והכופר אינם חלוקים לגבי אלוהים, הם חלוקים לגבי העולם



אך אם אכן אין שום תוכן באמירה 'יש אלוהים' כשהיא עומדת בפני עצמה, ואם אכן אין הבדל ממשי בינה לבין האמירה 'אין אלוהים', האם משמעות הדבר היא כי אין הבדל ממשי בין המאמין לכופר? כמובן שלא. ההבדל קיים והוא ממשי עד מאד. המאמין והכופר אינם חלוקים ביניהם לגבי אלוהים - שאותו כאמור איש אינו יודע ואיש אינו מבין - הם חלוקים ביניהם לגבי העולם. לגבי אפשרותה של גאולה ושל התגלות. אמונה באל משמעה אמונה בכך שהאל נמצא ביחס כלשהו עם העולם, בכך שהוא רלוונטי לגבי העולם. יחס זה שבין אלוהים לעולם יכול להתבטא בהתגלות ישירה של מהות האל לבני אדם מסוימים, הוא יכול להתבטא בדרישות ובציוויים של האל מבני האדם, הוא יכול להתבטא בהכרה שכל דבר המתרחש בעולם נובע מרצונו של האל והוא יכול להתבטא באמונה בוודאות הופעתה של הגאולה בעולם. כך או כך, בכל המקרים הללו משמעותה של האמונה היא כי אלוהים נמצא בעולם. הוא עשוי להיות בכל מקום ובכל זמן, הוא עשוי להימצא רק בעבר או רק בעתיד, הוא עשוי להימצא רק ברבדים מסוימים של המציאות או רק באירועים ספציפיים, הוא עשוי להימצא רק עבור אנשים מיוחדים, הוא עשוי להופיע רק באמצעות דברו ומצוותיו או שהוא עשוי להופיע בתור האדריכל הגדול של המציאות, זה שהכול נעשה ברצונו ולשם מטרותיו. אולם, בכל המקרים האמונה הדתית גורסת שאכן קיים קשר מסוג כלשהו בין המצוי העליון לבין בני האדם - שכן אחרת תהיה זו אמונה חסרת תוכן ומובן.

במילים אחרות, יותר ממה שהאמונה אומרת דבר מה אודות אלוהים, היא אומרת דבר מה אודות העולם. היא אומרת שהעולם הזה הוא מקום שיש בו נוכחות אלוהית (בצורה זו או אחרת). היא אומרת שהגאולה - מסוג כלשהו - הנה אפשרית ואולי אף הכרחית. היא טוענת, בוודאות מוחלטת, כי לחיי האדם ולמאורעות העולם ישנה משמעות - גם אם לעת עתה איננו יודעים אותה. היא סוברת כי אם העולם הוא חידה, הרי שיש לחידה זו פתרון אחד והכרחי - פתרון שנמצא מחוץ לעולם, והוא אלוהים.
לעומת זאת הכפירה סוברת שאין לדברים משמעות, או לפחות לא ידוע האם יש להם משמעות. לא ידוע האם יש פשר לחיי האדם, האם הם מובילים לקראת מטרה כלשהי. אין שום דרך ידועה לגאולה, דבר איננו ידוע בוודאות. הכופר איננו מתיימר לדעת את פשר המאורעות, הוא איננו יודע האם יש מי שיודע את פשרם, או האם יש להם פשר כלשהו. לעולם בעבורו אין שום תוכנית מתאר. אין שום כיוון חד משמעי. איש אינו יודע בוודאות מה טוב ומה רע, מה צריך לעשות וממה יש להימנע. איש איננו יודע לאן כל זה מוביל, או לשם מה זה נחוץ. העולם, החיים, הם בעיה ללא פתרון.





הנאיבי והסנטימנטלי



המשורר הגרמני פרידריך שילר טבע את ההבחנה הידועה בין שירה נאיבית לשירה סנטימנטאלית. על פי הבחנה זו, שירה נאיבית הנה שירה שבאה לפאר ולהלל את העולם שבו אנו חיים. היא תופסת אותו בתור העולם האידיאלי והטוב בעולמות האפשריים. לעומתה, השירה הסנטימנטאלית, מודעת לפער שבין האידיאל לבין המציאות, היא מודעת לפגמים הקיימים בעולם. לכן היא עוסקת בגעגועים אל העולמות האידיאליים, ובקינה על חסרונותיו של עולמנו. באותה מידה, ניתן גם להבחין בין 'דתיות נאיבית' לבין 'דתיות סנטימנטאלית'. עבור הראשונה, הנוכחות האלוהית נמצאת בכל ומורגשת בכל. אין צורך לחפש אחר האל או להמתין לגאולה. אלוהים הוא כאן. הגאולה מתרחשת בכל רגע. אלוהים, רצונו וחכמתו, מתגלים בכל פרט במציאות, בכל אירוע בחיים. העולם הנו חף מבעיות ומסתירות. הכול ברור ומובן. כל מה שנותר לאדם לעשות זה רק להתמוגג מן האושר האינסופי וליהנות מזיו השכינה.

אולם עבור מרבית האנשים, גם אלו שמאמינים באלוהים, זה איננו המצב. אנשים אלו אמנם מאמינים אולי שאלוהים נמצא בעולם - אבל בו בזמן הם גם יודעים שאינם יכולים לחוש את נוכחותו. בעל כורחם הם מודעים גם לייסורים שיש בעולם, לקושיות ולסתירות. אבל עדיין, עם כל הקושי והכאב, אותם אנשים גם מאמינים שאכן ניתן להגיע אל הגאולה. לפי תפיסה זו אמנם הפער שבין העולם לאלוהים הוא עצום ורב, אבל עדיין זהו פער שניתן לגשר עליו באופן כלשהו. העולם אולי הנו חידה קשה וכואבת, אבל אי שם מצוי הפתרון, ויום יבוא וגם אנחנו נדע אותו. אמונה דתית ריאלית, כזו שמודעת גם לייסורי הקיום ולמרחק שבין האדם לאל, חייבת אם כן גם להכיל בקרבה את מושג הדרך. לא די שאלוהים קיים, לא די שהוא נוכח בעולם, אלא שישנה גם דרך שבה אנו יכולים לבוא אתו במגע, דרך שבה אנו יכולים להתוודע אל נוכחותו. דרך זו עשויה להיות ציות לחוק כלשהו, היא עשויה להיות הגות ועיסוק במושכלות, היא עשויה להיות העפלה אל רבדים אחרים של הקיום והיא עשויה להיות פשוט המתנה (עד לביאת המשיח או עד לאחר המוות). אמונה שמכריזה שהיא מאמינה ביחסו של האל לבני האדם, אך בו בזמן היא איננה מציעה שום דרך שבה יחס זה בא ליד ביטוי, היא איננה מציעה שום דרך לגשר על הפער שבין העולם הקרוע והמיוסר לבין הידיעה כי עולם זה מכיל בקרבו התגלות, הרי שהיא שוב הופכת להצהרה ריקה מתוכן.

דתיות אולי איננה חייבת להתבסס על מסורת, או להיות קשורה לדת ממוסדת כלשהי. אולם, היא חייבת לכלול בתוכה איזה תוכן חיובי ספציפי, איזו תביעה כלשהי מן האדם. אמונה דתית משמעה ההכרה כי האל שוכן במציאות, כי העולם מלא בנוכחות אלוהית, וכי אף על פי שאין אנו חשים בזאת, הרי שישנה דרך כלשהי שבה אנו יכולים לבוא במגע עם אותה נוכחות אלוהית.





המעביר מול המחדש



מיהן דמויות המופת של הדת? מיהו המנהיג הדתי, המורה הרוחני? בפשטות, אדם זה - בין אם יכונה רב, כוהן, נביא, קדוש או גורו - הוא זה שמורה את הדרך, זה שיודע כיצד ניתן למצוא את אלוהים בתוך העולם. זה שמסוגל להעביר את הידע הזה הלאה, לתלמידיו. כמובן שאדם זה עשוי בנוסף לכך גם להיות מחוקק, מצביא, מרפא, מנהיג ומתקן חברתי - אולם את כל זה הוא איננו עושה כאיש דת (גם אם הוא נעזר בסמכותו הדתית). תפקידו כמנהיג דתי הוא בראש ובראשונה לדעת את הדרך אל אלוהים וללמד אותה הלאה, להמון העם או לקבוצה נבחרת של בני עלייה.
כאשר אנחנו מתבוננים בתולדות הדתות, עולים לעין שני טיפוסים של מנהיגים דתיים. הראשון הוא המעביר הגדול. זהו אדם שהתמסר לדרך מסוימת, צעד בה עד סופה, הגיע למעלה עליונה - ועכשיו כל שנותר לו לעשות זה להעביר את ידיעותיו לדורות הבאים. השני הוא המחדש הגדול, זה שיצר דרך חדשה, יש מאין. הראשון הוא זה שמצא לפניו דרך סלולה, גם אם הוא נאלץ אולי להעמיק או להרחיב אותה. הוא יודע בוודאות שזוהי הדרך הנכונה ולכן הוא יכול לצעוד בה עד הסוף, מבלי לסגת מחמת הקשיים. השני לא מצא לפניו שום דרך. הוא לא ידע בכלל האם ישנה דרך. רק לאחר תהיות רבות, הוא הצליח לגלות דרך חדשה ובלתי ידועה, כזאת שתוביל אותו לקשר עם אלוהים.
הטיפוס הראשון הוא לרוב נושא של מסורת עתיקה, ממשיך שושלת של מורים גדולים. אדם כזה מאופיין לעתים קרובות בהתבטלות המוחלטת שלו כלפי מוריו וכלפי הדרך שבה הוא צועד. הוא נדרש למסירות אינסופית, למשמעת עצמית ולדבקות במטרה. הוא צריך לתקן את מידותיו, להעמיק את ידיעותיו, להיות תלמיד שקדן וכנוע כלפי מוריו ומורה מסור וסמכותי לתלמידיו. כמובן שבמהלך התקדמותו הוא עשוי גם לחדש, להתאים את התורה שקיבל מרבותיו לזמנו ולמקומו. אולם, הוא יעשה זאת רק לאחר שרכש בה ידיעה ושליטה, רק לאחר שהיא הפכה לתורתו שלו. אדם כזה, לעתים, נדרש בתחילת לימודיו לבצע את הקפיצה הגדולה. על מנת שיוכל להתקדם, ראשית כל עליו לוותר על דעותיו וספקותיו ולקבל על עצמו בהכנעה את מרות רבותיו. עליו לכפוף את קומתו בפני האמונה, לקבל על עצמו, לחלוטין, את המחויבות לדרך שבה הוא מתכוון לצעוד.
אולם מה באשר לטיפוס השני, לזה שיוצר דרך חדשה? מהיכן הוא מגיע ומהם מאפייניו? ובכן, התנאי הראשון לשם מציאת דרך חדשה זו ההודאה שלעת עתה הוא איננו מכיר את הדרך. ההכרה שכל הדרכים הקיימות אינן יכולות להוביל אותו אל מחוז חפצו. כאשר אדם כזה משוטט בין הדרכים הישנות, הוא חש שבאף אחת מהן אין אמת, לפחות לא בעבורו. הוא מגיע למסקנה שכל הדרכים המוצעות לו אינן עוד רלוונטיות. הוא איננו מאמין שאיזו מן הדרכים הדתיות המונחות לפניו אכן תביא אותו לקשר עם האלוהים. איש כזה לרוב מבקש אחר אלוהים באופן נואש, אבל היושר הפנימי שלו מחייב אותו להודות כי אין לו מושג כיצד יוכל למצוא אותו, או האם בכלל יוכל. הוא מחפש פתרון לחידת העולם, אולם הוא יודע שאף אחד מן הפתרונות המוצעים לא יוכל לספק אותו. הוא יודע שלעת עתה אין בידו שום פתרון לחידה הזו. ומכיוון שאין הוא יודע כיצד ניתן למצוא את אלוהים בתוך העולם, מכיוון שאין הוא יכול לדעת בוודאות שאכן יעלה בידו למצוא אותו בעולם, הרי שלעת עתה הוא חי בעולם נעדר אלוהים. החיפוש אחרי אמונה חדשה חייב אפוא לעבור דרך חוסר הוודאות, דרך הכפירה. אדם כזה, עשוי אמנם למצוא דרך דתית חדשה. מאידך, הוא עשוי גם לכלות את חייו תוך כדי החיפושים אחריה. בכל מקרה, הקו המנחה היחידי שלו יהיה אך ורק הוא ותחושת האמת שבנפשו. הנאמנות המוחלטת לאמת האישית שלו.





חיפוש אמיתי הוא זה שבו המחפש אינו יודע מראש את תוצאותיו




בניגוד לטיפוס הראשון, שנדרש להקריב את דעותיו ואת זהותו ולבצע את הקפיצה, הרי שקורבנו של האדם השני גדול יותר. הוא יכול אמנם לקפוץ, לקבל עליו את מרות האמונה ולמצוא מחסה בחיקה של הדרך הישנה, אולם במקרה כזה הוא רק יעשה שקר בנפשו. במקרה כזה הוא בוחר ביודעין בדרך שאינה מובילה אותו אל אלוהים - ובו בזמן הוא מוותר על הסיכוי למצוא דרך חדשה ואמיתית. האפשרות השנייה היא להישאר עם ספקותיו. להודות כי הוא איננו מכיר את הדרך, כי איש איננו יכול להורות לו אותה. עליו להודות כי הוא איננו מבין את העולם. הוא איננו יודע את משמעות הדברים. הוא גם איננו יכול להיות בטוח האם יש להם בכלל משמעות. קורבנו גדול יותר, מפני שעל מנת שיוכל לחפש אחרי דרך חדשה עליו להודות כי לעת עתה אין בנמצא כל דרך. אמנם הוא מחפש אחריה בכל לבו - אך הוא איננו יכול להיות בטוח שאכן יעלה בידו למצוא אותה. כרגע אלוהים איננו נמצא בעולם - והוא איננו יכול להיות משוכנע שבסופו של דבר יעלה בידו לגלות אותו בעולם. על מנת לחפש אחר המשמעות, נדרש הוא להכיר בכך שכעת הוא חי בעולם נעדר משמעות. כדי שיוכל להיות יום אחד למאמין עליו להימנע מן הקפיצה. עליו להישאר נאמן, עד הסוף, לספקותיו ולתחושותיו הפנימיות. האמונה דורשת ממנו קורבן עצום ונורא, שכן היא תובעת ממנו לחיות בעולם ללא אלוהים

ממללא,

<כל תפיסה שפינוזיסטית שמחזירה את הא-ל לעולם הגשמי, מכשירה למעשה בעקיפין מתן מעמד על טבעי למציאויות גשמיות.>

מתן מעמד על טבעי למשהו בוודאי אינו יכול לנבוע מתפישה שפינוזיסטית. הרי הוא כפר בקיומו של העל טבעי ומבחינתו הכל הכל הכל טבע.

הדעה שלבעל התניא והרב קוק יש קרבה רעיונית לשפינוזה טעונה הוכחה. שיטתו של שפינוזה אינה מסתכמת רק בזהוי האל עם הטבע שהיה קיים באופן כזה או אחר בהגותם, אלא מדובר בתפיסת עולם סופר רציונליסטית שאני בספק עד כמה בעל התניא והרב קוק (מבלי להכיר כדבעי את הגותם) היו יכולים להיות שותפים לה.


דרום חוקר,

כיצד אתה מקיים את מצוות עשה הראשונה עפ"י הרמב"ם "לידע שיש שם אלוה"?




תוקן על ידי - רוח_דרומית - 01/12/2005 19:08:18