כל ימי חייך - להביא לימות המשיח

שלום,
רציתי לשאול את דעתכם בנוגע לענין הגאולה בכללותה והקשר שלה עם עבודת האדם, ובקצרה:
לכאורה, מצינו מדרשים אשר גורסים כי כל שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, וכן במובן החיובי, כפי שמשתמע משם האשכול. מי שיחיה חיים שכאלו - יחיה בצל המקדש שלא נבנה.
אמנם, מקובל לחשוב כי התורה והמצות הם הנהגת האדם כל ימי חלדו, והגם שענין הגאולה נכלל בהם (במניינים?), מכל מקום אין לו לאדם אלא שעיניו רואות, והם מצבו במסגרת החיים הנתונה. וכמשל אימרת החת"ם סופר בענין ששת אלפי השנים שקיים העולם, שאין לאדם לדאוג על כל יום שמקרב אותו אליהם, ובן דוד מבושש לבוא.
כללו של דבר: האם קיום התורה והמצות צריך להיות חדור בענין הגאולה (שאליו אמורה לכסוף הנפש) או שמא הוא דבר נפרד, על אף ששואב ואולי גם נותן חיות בתורה ומצות בכלל.
קצרתי בשאלה, ואני משוכנע שיהיה ניתן לחדד אותה כפי הצורך על מנת להשיב.