איך מוציאים מהדורה מדויקת של הרמב"ם?

באשכול סמוך סיפר דרום חוקר על המהדורה החדשה של הרמב"ם בכרך אחד, בעריכת יוחאי מקבילי וצוותו.



יש הרבה מה לומר ולהעיר בנושא, וגם בהקשר למהדורה מפוארת זו, אך לעת-עתה רק אציג כאן חלק ממכתב ששלחתי ליוחאי מקבילי בנושא:



לק"י כסליו תשס"ה



לכבוד ר' יוחאי מקבילי הי"ו,



שמחתי מאוד בראותי את המהדורה המפוארת של הרמב"ם בכרך אחד, על פי כתבי יד תימן ושאר ספרים דווקנים. רבות ציפו לומדי הרמב"ם למהדורה שתאפשר להם ללומדו בבקיאות הגונה, אך ללא שיבושי הדפוס הרבים.

אין ספק שמהדורתך היפה, חיצונית ופנימית, תתרום רבות ותתחבב על קהל לומדי תורת רבנו הגדול. ראויה לציון העבודה הרבה שהושקעה בניכוש טעויות הדפוס ממהדורת הרב קאפח, בציון הפסוקים הדקדקני (כולל שימת לב לציטוט משולב של פסוקים או פרפראזה שלהם, ואף ציטוט מן התפילה), כמו גם בציון למקומות שבהם יש חילופי נוסח משמעותיים. גם המפתחות המפורטים והרעיון של אתר המלווה את המהדורה המודפסת, ראויים הם לשבח. אשריך שזכית, ויצא תחת ידך דבר מתוקן ברוב פאר והדר, וכל הערותיי דלקמן לא יבוא אלא כמאסף אחר הקוצרים.

עברתי בין בתרי הספר, והערתי לעצמי כמה הערות – מהן כלליות, מהן פרטניות, מהן תיקוני שיבושי דפוס סתם – ולמען לא למנוע טוב מבעליו, ובנושאים המהותיים למען הגדיל תורה ולהאדירה, אני מצרף אותן כאן. אני מניח שלא תסכים עם כולן, אך ברי לי שכתלמיד אמת של רבנו הרמב"ם, שהאמת והיא לבד הייתה נר לרגליו, לפחות תטה אוזן אליהן, ותברור את הנכונות ותשליך את המוטעות.

בתודה, בברכה ובאיחול מקרב לב שתמשיך להביא לציבור מפירותיו המתוקים של מורנו הגדול,

----





נקודות כלליות:

• הסתמכות היתר על נוסחי תימן. במבוא מובאות רק התשבחות של פרנקל, אך לא טענותיו הענייניות של הרב שילת, על כך שהבכורה צריכה להינתן דווקא לכתבי היד המזרחיים הקדומים, ולא התימנים. וראוי היה לפחות להתייחס אליהן, ולו רק כדי לסותרן. ההסתמכות על נוסחי תימן באה גם במקרים שהם נגד עדותו של הרמב"ם באגרות לחכמי לוניל, בעקבות דעתו של הרב קאפח שהן זיוף (על אף שרבים הכו על קדקודו בעניין זה, ועל אף שר' אברהם בן הרמב"ם מתייחס אליהן כאל אמיתיות), וכן כנגד עדויות של ר' אברהם על נוסחים שונים, והרי ברור שהוא ראה את הספר של אביו! כן סוטה הספר פעמים רבות מנוסחותיו הישרות של הספר שהוגה מספרו של הרמב"ם, על אף שוודאי טוב הוא לאין ערוך מספרים המועתקים ביד שלישית או רביעית (גם אם נפלו בו טעויות, כצפוי); והרי אפילו פרנקל, שכביכול קיבלו על עצמם את נוסחי הדפוס, ועל אף שבחם את מעלת כתבי תימן, קבעו את הספר הנ"ל כנוסח יסוד. והרי העורך עצמו מודה שנוסחי תימן אינם בהכרח כליל השלמות גם בנושאי כתיב פעוטים, כבדוגמת "על כרהו". ויבואו ההבדלים הרבים בין האוטוגרף של הרמב"ם בפירוש המשנה לבין ספרי תימן, ויוכיחו. ואיה דווקנותם הנודעה של סופרי תימן? אין ספק שמעלתם גדולה, אבל נגד עדויות של מי שראו את ספר הרמב"ם – זה צריך עיון גדול. ואמנם בכל זה הלך המהדיר בעקבות מורו ורבו הגר"י קאפח זללה"ה [כמו גם בנושא הטענה שהרמב"ם לקח את נוסחי תימן דווקא (!) כבסיס לסידורו, ולא להיפך, טענה שהרב שילת הביא ראיות בטוב טעם ודעת נגדה (והיא גם טענה שאינה מסתברת כל כך, בפרט ללא עדות חיובית כתובה על כך, מן הרמב"ם או מסביבתו). ואף על פי כן, הביאה המהדיר בהקדמה כדבר הפשוט ומוסכם לכולי עלמא.], אך כלום חסידות אנו מבקשים או אמת אנו מבקשים?

• עוד בעיה, שולית במקצת, בהקשר זה, היא הבאת שירת הים על פי ספרי תימן (כולל הלפופות). אמנם נאה הדבר, אך אין זה חלק ממשנה תורה להרמב"ם (שעל אף שכתב שיש להיזהר בלפופות, מי לנו יתקע שמסורתו זהה הייתה למסורת תימן?). והרי הרמב"ם לא הביא את הלפופות בתיאור צורת שירת הים, ועלול הקורא לטעות ולחשוב שגם אלו דברי הרמב"ם.

• בשולי ההקדמה יש להעיר, שפרנקל עצמם סטו פעמים לא מעטות מנוסח הדפוסים (על אף הצהרתם), וקבעו גם בפנים כנוסח כתבי היד, ונוסחם הוא משובח וטוב, למעט חריגים מעטים (ומרגיזים). אציין, כי למדתי כמה מספרי הרמב"ם עם חברותא, אני עם פרנקל והוא עם קאפח, ובכל שוני משמעותי עייננו בילקוט השנו"ס בסוף פרנקל. גילינו שאמנם פעמים פרנקל קבעו בפנים נוסח שונה מכתבי היד התימנים, אך רוב הפעמים פרנקל מציינים את נוסח קאפח כנוסח הדפוסים דווקא, וכל כתבי היד שברשותם אומרים אחרת מקאפח, וכנוסחם. והרי לפרנקל היו הרבה יותר כתבי יד, כך שחזות הדברים מראה לכאורה על כך שכתבי היד שברשות הרב קאפח לא היו בהכרח הדווקנים ביותר. הדבר מצריך מחקר נפרד, אבל התרשמותי האישית הייתה שנוסח פרנקל, על אף מגרעותיו, עולה על נוסח קאפח.

• נושא אחר הוא נושא ניקוד הפסוקים. ודאי נאה הוא זה ומאיר עיניים, אך גורם לבעיות לא פשוטות. מה קורה במקרים הרבים שהרמב"ם מביא פסוק שלא כצורתו? בעיה זו פתר המהדיר על ידי הסגרת נוסח הרמב"ם בסוגריים עגולים והבאת נוסח המסורה בסוגריים מרובעים. פתרון מעניין, אך מכביד, וגם מטעה כאילו "טעות" יש לפנינו, ויש לתקן את דברי הרמב"ם, ולא שציטוט חופשי הוא זה. ומה קורה כשהרמב"ם מצטט בלי אותיות השימוש שלפני המילה? שוב מוסיף המהדיר, במקום שבו הוא יכול, אותיות אלו, לכאורה שלא לצורך. במקומות שבהם אין הוא עושה זאת, נוצרות לפעמים צורות מוזרות, שכן ניקוד בהקשר הפסוק שונה הוא מניקוד בהקשר הרמב"ם, וכך לעתים בג"ד כפ"ת בראש מילה רפות הן, כנגד הכללים. גם ההחלטה לכתוב בכל מקום שיש "הִוא" סוגריים מרובעים וסוגריים עגולים (למעט חריגה אחת שמצאתי לעת עתה), היא תמוהה ומקשה על העין. שאלה אחרת היא מה קורה כאשר הרמב"ם מבאר פסוק שלא על פי ניקוד המסורה. דוגמה נפלאה לזה היא בהלכות תשובה ה, א, כאשר הניקוד שאליו מכוון הרמב"ם (כאונקלוס ורס"ג, ונגד המסורה) הוא "היה כאֶחָד" . וכן הדבר גם בדרשות, כמו למשל שלוש המשמעויות של "לא תחנם" (ע"ז י, ד) כאשר הקריאות בהן שונות, ולמשל איסור לתת חניה בקרקע צריך להביא לקריאה "לא תַחֲנֵם". מבעיות אלו אפשר היה להימלט בקלות, על ידי החלטה לנקד ניקוד-עזר חלקי בלבד, או אפילו לעשות כמו שעשה הרמב"ם עצמו (וכל מעתיקיו), ולכתוב בכתיב מלא ורגיל.

• בהקשר זה אנו באים לעניין הכתיב החסר מאוד, שגם אותו נטל המהדיר מן הרב קאפח. גם החלטה זו צריכה עיון, שהרי כתבי היד הקדומים מעידים דווקא על כתיב מלא, והדבר גם נוח יותר לקורא.

•



...



נספח: שיטת הרמב"ם בדין חימוץ במי פירות (מתוך מאמר שכתבתי בע"ה בנושא)



שיטת הרמב"ם



כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ה, ב, בנוסח הנדפס ברוב המהדורות):



חמשת מיני דגן אלו – אם לשן במי פירות בלבד, בלא שם מים בעולם – אינם באין לידי חימוץ; אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח כל הבצק, הרי זה מותר באכילה: שאין מי פירות מחמיצין, אלא מסריחין. ומי פירות, הן כגון יין וחלב ודבש וזית ומי תפוחים ומי רימונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין – והוא, שלא יתערב בהן שם מים בעולם; ואם נתערב בהן מים כל שהוא, הרי אלו מחמיצין.



מדברים אלו עולה, שהרמב"ם פסק כתוספות, בהבדל עקרוני אחד – לשיטת התוספות, מי פירות בתערובת מים מחמיצים חמץ נוקשה; ואילו מדברי הרמב"ם, שלא חילק בנושא, משמע שמחמיצים חמץ גמור.



הרמב"ם חזר בו



אלא, שנמצאת בידינו עדות של רבנו אברהם בן הרמב"ם, האומר שהרמב"ם חזר בו. עדות זו מובאת בספר מעשה רקח (על ההלכה הנידונה), וזה לשונו:



ואחר זמן רב שכתבתי הנ"ל זימן השי"ת לידי ספר כ"י קדמון וראיתי שם כתוב וזה לשונו אות באות: כתב הר' אברהם החסיד בן הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל בספר כפאיה' אל עאבדין שחבר בלשון ערבי, וזה לשונו מועתק: וכשילושו העיסה בלתי מים בשמן זית או בשמן שומשומין או יין או חלב או מי פירות מבלתי שיעורב עמו שום מים בעולם לא תתחמץ, ואפילו אם תשרה זמן ארוך קודם האפיה עד שתסדק כחמץ שהוא שלם החימוץ, הנה לא יחוייב על אכילתו כרת. וגם אין ראוי לאכול מה שהגיע ממנו לגדר זה לכתחילה, לפי שמעתיקי השמועה ע"ה לא אמרו בו 'חימוצו מותר', אבל תכלית מה שאמרו, 'מי פירות אין חייבין על חימוצן כרת'. וזה הלשון לא יורה התר גמור מה שידמה לחמץ ממה שנילוש במי פירות. וזה הדקדוק קבלתי אותו מפי אבא מארי ז"ל בעת למדי לפניו, עד שהיה כתוב בחבורו בפ"ה מהלכות חמץ ומצה: 'חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלא שום מים בעולם, אינן באים לידי חימוץ; אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח הבצק – הרי זה מותר, שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין', וגרר ז"ל 'הרי זה מותר' ותקן בכתב ידו 'אין חייבין עליו כרת, שאין מי פירות מחמיצין' וכו' עכ"ל.



אם כן, חזר בו הרמב"ם ממה שאמר היתר גמור בעיסה שהותפחה במי פירות. עדות זו נתמכת מעוד כמה כיוונים: בפירוש המשניות (פסחים ג, א) כתב הרמב"ם: 'אבל בלי מים או במי פירות אינו עובר ומותר לאכלו', והועבר (בטופס של כתי"ק הרמב"ם) קו מעל המילים 'ומותר לאכלו' ונכתב בצד: 'ואין האוכלו חייב כרת. הגה'. ואמנם, ההגהה היא בכת"י של רבנו אברהם ולא של הרמב"ם (כפי שכותב הרב קאפח שם), אך ראשית, הדבר מחזק את העדות המובאת לעיל, שכן סבר ר' אברהם, ואם כן מסתבר שגם עדותו על כך שהרמב"ם תיקן את הספרים נכונה היא; ושנית, קשה להאמין שר"א ישנה משהו בחיבור אביו בלי שידע שכך סבר (ואמנם העביר קו מעל המילים ולא עליהן, והוסיף את המילה 'הגה', שהרי בכל זאת אין זה חיבורו הוא).

גם בשו"ת הרשב"א (א, ד) נאמר במפורש בשאלה שהרמב"ם חזר בהלכה זו, והרשב"א לא חולק על כך, אלא כותב שמה שכתב הרב בתחילה הוא הנכון (לדעתו) <ודלא כמו שכתוב במהדורת מקבילי שם, שהרשב"א כתב שהרמב"ם לא חזר בו>. וכן כתב גם הרמ"ך (הלכה יט): '...ושמעתי כי בספרו המוגה הגיה דאפילו בלא מים עובר בלאו, ונראין דבריו'.

גם בכ"י סוטרא [Sutro 117, הושלמה כתיבתו בחודש סיון שנת ה' נ"ט (כתשעים שנה אחרי פטירת הרמב"ם)], שאותו נטל הרב רבינוביץ' כבסיס למהדורתו, כתב הסופר 'אין חייבין עליו כרת', אלא שידיים מאוחרות "תיקנו" לנוסח 'הרי זה מותר באכילה'; וכן גם בדפוסים הישנים זה היה הנוסח, עד מהדורת ונציה של"ד, שם "תיקנו" כפי הנוסח הישן. כל התיקונים הללו תוצאתם, ככל הנראה, מהתפשטות כתבי יד של החיבור זמן ממושך לפני שתיקן הרמב"ם בעותק שלו את דבריו; כך שהמגיהים על פי כתבי יד מוסמכים ואמינים, לא ידעו שמדובר במהדורא קמא של רבנו. וייתכן שגם הקושיות התוכניות הביאו לבחירת המגיהים את הנוסח הישן, וכדלהלן. אך הדבר הברור הוא מכל העדויות האמורות לעיל, שהרמב"ם חזר בו מדעתו שמותר לכתחילה לאכול עיסה שנתפחה במי פירות [ודברי הרב קאפח במקום, הטוען שלא הרמב"ם ולא בנו חתומים על גרסה זו, תמוהים לאור זאת. קושייתו העניינית מהלכה ד אכן קושיה היא, ותתברר בהמשך, אך אין קושיה עניינית יכולה לדחות גרסה מבוררת (שהרי מצינו מאות קושיות ענייניות על הרמב"ם, במקום שבו אין כל ספק בגרסה). הטענה שהרמב"ם לא נהג לגרור אלא להעביר קו על האותיות ודאי אינה טענה מספקת (וייתכן ששם החליט הרמב"ם לגרור מסיבותיו הוא, או שהמתרגם לא דייק, או שר' אברהם לא דק, וכולי). הטענה שהספר 'כפאיה' אלעאבדין' הוא ספר חסידות מידות ומוסר ועל כן אין שייך אליו עניין זה, גם היא לכאורה אינה מובנת; וכי לא מצינו בספרים מעין אלו (כדוגמת 'שערי תשובה' לרבנו יונה, ועוד) הלכות לרוב? ובפרט שעל כך מדבר ר' אברהם, על הקפדה שלא לאכול דבר הדומה לחמץ. ויעויין בהקדמת הג"ר מרגליות לספר 'מלחמות השם' מאת ר"א (עמ' יט), שמבואר משם שהחיבור 'המספיק' כלל ענייני הלכה רבים; ויעויין שם בהערה 10, קבוצת ראשונים המביאה עדויות הלכתיות מספר זה. גם מנהג תימן שמביא הרב קאפח שם, לטנן את חיטי המצה השמורה בעשב שמזיע ומרטיב את החיטים, אינו קושיה: ייתכן באמת שלתימן לא הגיעה השמועה שהרמב"ם חזר בו; ואף אם כן, המנהג הנ"ל נשען, כפי שנַראה בעז"ה, על הלכה ד (ההיתר לבשל במי פירות), ואין זה נידונה של הלכה ב].



קושיות על דעתו האחרונה של הרמב"ם



ואולם, על דעתו זו של הרמב"ם, קשה: אם אכן יש איסור לאכול מי פירות שהתפיחו, כיצד זה הוא מתיר לבשל קמח במי פירות? שהרי כך לשונו בהלכה ד':



מותר לבשל הדגן או הקמח במי פירות; וכן בצק שלשו במי פירות – אם בישלו במי פירות, או קלהו על המחבת בשמן – הרי זה מותר: שמי פירות אינן מחמיצין.



ולכאורה זוהי סתירה גלויה ומפורשת.

ועוד קושיה יש, שהרמב"ם נקט בלשון 'שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין', שהיא אותה לשון שנקט לגבי אורז; ולגבי 'סירחון' אורז הדבר פשוט שאין כל איסור, ואם כן לכאורה כך צריך להיות הדין ב'סירחון' של מי פירות.



בירור דעתו של הרמב"ם באיסור אכילת מי פירות שהתפיחו



אלא שצריך לברר, למה התכוון הרמב"ם בשינוי דבריו ל'אין חייבין עליו כרת'. מדברי רבנו אברהם נראה, שאין מדובר באיסור גמור, אלא ב'אין ראוי... לכתחילה'; עם זאת, יש לשים לב שאלו דברי עצמו, אלא שכך למד עם אביו, ואין זאת אומרת שגם אביו סובר בדיוק כמוהו. מה גם, שאז ברור שאין מדובר ב'חמץ נוקשה' (שכן אז לפחות יש איסור דרבנן), ואז 'איבדנו' סוגיה אחת, של תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה (מנחות נג-נד), המדברת בפירוש על חמץ נוקשה, לטובת ההבנה הזו, ויצרנו לכאורה מחלוקת סוגיות ללא צורך. בנוסף, סוגיה זו נפסקה להלכה ברמב"ם (הלכות תרומה טו, ד); ולפי זה נצטרך להעמיד אותו כדברי התוספות, שהתפוח המרוסק ניתן אל תוך עיסה שכבר יש בה מים. מה גם שמהעמדה זו (ומהנחה שפוסקים כחכמים) עולה שחימוץ של מי פירות מעורבים עם מים הוא 'נוקשה', ודבר זה לא פורש בהלכות חמץ ומצה (ומשמע שזהו חמץ גמור).

מן הצד השני, עומדת עדות השמיעה של הרמ"ך, שהרמב"ם סובר שעובר בלאו (ומסתבר ששמע זאת מאנשים שהבינו כך בגרסתנו). אלא שצריך עיון על איזה לאו יעבור, שהרי הרמב"ם לא פסק שעובר על חמץ נוקשה בלאו, ואת 'כל מחמצת לא תאכלו' מנה כאיסור לאכול תערובת חמץ, ולא בנושא חמץ נוקשה ; וגם איסורי 'בל יראה' ו'בל ימצא' לא קיימים בחמץ נוקשה לשיטת הרמב"ם (עי' סוף פרק ד מהלכות חמץ ומצה).

אפשרות שלישית היא לומר, שאינו עובר עליו כרת, אבל איסור דרבנן קיים. כן מסתבר, שהרי מדברי הרמב"ם, כאמור, נראה שהוא סובר כשיטה התנאית שחמץ נוקשה אסור מדרבנן. הדבר גם מסתבר מההנמקה של ר' אברהם, האוסר 'מה שידמה לחמץ', כלומר, יש איסור דרבנן לאכול דברים הדומים לחמץ, אף אם אינם חמץ 'אמיתי'.



תירוץ הקושיות על הרמב"ם



והיה מקום לומר, שפתרון הסתירה מהלכה ד' תלוי בהבנה שאיסור עיסה שנתפחה במי פירות אינו איסור גמור, אלא רק מידת חסידות, או אפילו איסור דרבנן; ואיסור זה חל רק בדיעבד, על עיסה שכבר תפחה, אבל לא גוזרים לכתחילה לא ללוש, שהרי זו בעצם גזירה לגזירה.

אלא שנראה יותר לומר כמו שתירצנו למעלה בשיטת רש"י, שבאמת יש הבדל עקרוני בין דיון בעיסה שכבר תפחה לדיון באיסור או היתר לישת עיסה לכתחילה. במקרה הראשון, שאלתנו היא מה היחס ההלכתי לאותה תפיחה. כאן עונה הרמב"ם שמבחינה הלכתית אין זה חימוץ, אלא סירחון – אלא שבכל זאת יש איסור לאכול את זה, מצד דמיונו לחמץ. במקרה השני, השאלה היא (אם נניח שהתוצאה אכן אסורה) מה הסיכוי המציאותי שהדבר יתפח. וכאן התשובה היא שהסיכון הוא קטן מאוד (עד לא קיים) שכן מי פירות אינם מחמיצים מציאותית, ועל כן מותר לכתחילה ללוש ולבשל במי פירות .

ואם כן, לגבי הקושיה הראשונה, ברור שאין סתירה; שהרי בהלכה ב' מדבר הרמב"ם על עיסה שכבר הותפחה והראתה סימני חימוץ, ואילו בהלכה ד' מדובר על היתר ללוש עיסה לכתחילה, והדברים אינם סותרים, כמבואר למעלה.

והקושיה השניה, מהלשון 'סירחון', אף היא אינה קשה. ראשית, יש לשים לב שלשון זו באמת נכתבה בזמן שהרמב"ם סבר שהדבר מותר לגמרי; ואם כן, כשחזר בו, לא חש לשנות (גם אם דקדוק הלשון יוצר קצת קושי). ומעבר לכך, אפשר לומר (על פי הדקדוק בדברי ר' אברהם) שהרמב"ם לא חזר בו מההבנה שאין זה חימוץ כלל, אלא סירחון; אלא שאסור לאכלו משום שהדבר דומה לחמץ (גזירה מדרבנן, או אפילו מדאורייתא, או חומרה). אבל באמת אין זה חמץ כלל ועיקר .



סיכום שיטת הרמב"ם



לסיכום נראה, שדעת הרמב"ם במשנה אחרונה היא שעיסה שהותפחה במי פירות אסורה, ככל הנראה מדרבנן; אך מותר ללוש ולבשל עיסה לכתחילה, שכן אין חוששים שמא הדבר יתפח ו'יחמיץ' [ועל כן אין כל חשש לשיטת הרמב"ם במנהג בני תימן המוזכר אצל הרב קאפח, ויאכלו ענוים וישבעו]. ואם כן ניתן לצרף את דעתו לשיטת רש"י לעיל, אם כי נראה שאצל הרמב"ם האיסור אינו מדאורייתא, לעומת רש"י, שנראה יותר לומר בדעתו שעובר על לאו.

(אין צורך! המוח מדלג על זה. בדוק ומנוסה)

הפרעתוני

רק הערה טכנית: למרבה הצער, אי אפשר לשנות כותרות. אפשר רק למחוק את האשכול, לפתוח חדש, ולהעביר את כל ההודעות. כמובן שאז הן לא יהיו על שם קודמן, אלא על שם המעתיק.

ואז יוכלו הפילוסופים להתווכח אם זה אותו אשכול, או לא.

(כפי שהתווכחו, בעולם העתיק, על ספינתו של תזאוס, שבה החליפו את כל העצים שהרכיבו את האניה במשך שנים רבות, ורק הצורה החיצונית נשארה).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

חשבתי על זה, אבל מצד שני אולי זה כדאי, וגם לצרף את דברי דרום_חוקר דהתם להכא.

לבקשת הפרעתוני הועתק מאשכול סמוך

18:48 נשלח ב 20/12/2005 דרום_חוקר

משנה תורה להרמב"ם בכרך אחד, מדוייק ע"פ כתבי יד, בההדרת חברי המלומד והנערץ יוחאי מקבילי, וחבריו מהטכניון, תלמידי הרב אליהו זייני

לק"י

לחוג התלמידים של מארי יוסף קאפח והרמב"ם, שלום!
אודה את ה' ואהללו בחיי,

שזיכנו להוציא את ספר משנה תורה לרמב"ם, מבוסס על כת"י מו"ר הרב קאפח זצ"ל, בכרך אחד עם מפתחות.

§ כרך אחד, בעיצוב מפואר ונוח לשימוש.

משנה תורה הוא סיכומו המקיף והסדור של הרמב"ם על כל התורה, כעת בכרך אחד המלווה כל לימוד.

(מעל 1000 עמ' בנייר קרם משובח וקל, בכריכה מהודרת דמוית עור). ספרחיים לכל החיים, ללוות כל לימוד.

§ הנוסח המדוייק + חלוקת ההלכות המקורית + האיורים המקוריים.

רמב"ם נקי (ללא כל פרשנות), ללא הצנזורה הנוצרית וטעויות אינסוף שבדפוסים. עפ"י מהדורת הרב קאפח זצ"ל, ובשוליים חילופי נוסח משמעותיים מהמהדורות המובילות: פרנקל, יד-פשוטה, רמב"ם מדויק ומכון ממרא, לכדי מהדורה עממית ומדויקת כפי שיצאה מידי הרמב"ם. ללמוד עם הרמב"ם המדוייק, חווית לימוד מרשימה.

§ מפתחות מקיפים.

מפתחות ליותר מ-3500 ערכים ומושגים, ו-7000 הפניות, מפתח לכל 2000 אזכורי המקרא, לאישים, ל-613 מצוות, מפתח למידות ולמשקלות, ומפתחות מועילים נוספים הפותחים בפני תלמיד הישיבה את שערי התושב"ע, מאפשרים התמצאות בתוך 'ים' 1000 (בדיוק!) פרקי הספר, והופכים את לימוד הרמב"ם לנגיש וקל.

§ הסכמות

מהדורה זו -של ישיבת אור וישועה בחיפה בראשות הרה"ג זייני אליהו שליט"א - רואה אור בהסכמתם ובברכתם של גדולי הדור: הרה"ג רצון ערוסי שליט"א, הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א. הראשל"צ הרב שלמה עמאר שליט"א, הרה"ג רבינוביץ שליט"א, מחבר יד פשוטה, הרה"ג שמואל טל שליט"א ועוד רבים.

§ עלות הספר

הספר נמכר במחיר עממי ומוזל ביותר הן בהשוואה לתוצר שהרוכש מקבל, והן ביחס לעבודה העצומה שהושקעה בספר. הספר אינו נמכר למטרות רווח.

הספר נמכר במחיר היכרות מיוחד - 180₪ למשך חודש. מחירו הקטלוגי של הספר: 210 ש"ח.

עלות משלוח (המחיר זהה לספר אחד או לששה ספרים) - 20 ש"ח.

הערה: ספר משנה תורה בכרך אחד בנוסח הדפוס המשובש, ללא איורים וללא חלוקת ההלכות המקורית– עולה בסביבות 500 ₪!

§ הפצת הספר

על מנת לשמור על מחיר נמוך של הספר ולהגיע להפצה גדולה של תורת הרמב"ם כפי שהיא,

אנשים המעוניינים לרכז במקומותיהם את הפצת ספר המופת המקיף והממוין ביותר של תורה שבעל פה

(מודעות בבית הכנסת, בבית המדרש, חברים וכד' ) תמורת הנחה במחיר הספר ותגמולים נוספים,

יענו בבקשה לדואר זה.
[email protected]

אפרת לונדין, בשם יוחאי מקבילי

מנהלת שווק ומכירות,

0545-753532
0545-753532


0:0 נשלח ב 23/12/2005 האסופי

דרום חוקר

אם אני מבין נכון, כוונתם שהחידוש העיקרי במהדורה הנוכחית של היד החזקה היא העובדה שהוא מושתת על כתב יד של הרב קאפח.

האם ידוע לך האם ישנו הבדל משמעותי בין כתבי היד התימנים כפי שמופיע במהדורת פראנקל לבין כתב היד של הרב קאפח?
גם מהדורת פרנקל מושתת על כתב יד תימן והם טוענים שהוא המדויק ביותר.
מלבד זאת הבעיה בכתבי היד התימנים אליבא דפרנקל היא העובדה שהם כתבי היד הראשונים של היד החזקה . ומשום כך הם לא כוללים את התיקונים שעשה הרמבם במהלך חייו לאחר חיבור הספר.




1:16 נשלח ב 23/12/2005 דרום_חוקר

אסופי יקר

להלן כמה נתונים, על הרמב"ם הנ"ל.

ראשית, נעשתה כאן עבודת צוות מקיפה, כל המגיהים הוזהרו חזור והזהר, שלא ישנו שום דבר מדעתם.

שנית, לאחר שהם עברו על כל הרמב"ם וערכו רשימה של כל השינויים בין הנוסחאות השונות, הם יצאו לספריות, כל צמד של מגיהים תפס כ"י, וכך הם עברו בהגהה נמרצת, על כל כ"י הקיימים בידנו בספריות.
בנוסף הספר עבר הגהת מחשב מול נוסחאות מקבילות.

שלישית, גם מהדורת פרנקל היתה מול עיניהם של המגיהים (+ יד פשוטה + מכון ממרא + הרב קאפח), אך דא עקא, פרנקל בהרבה מקומות הביא את נוסח כ"י תימן בילקוט שינויי נוסחאות, גם במקומות שבהם היה ברור שזהו הנוסח הנכון.
תוכל לקרוא בהקדמה של הספר, הע' 21, הפנייה להלכות פסולי המוקדשים טו,יד . שם פרנקל כתב בנוסחתו כפי הדפוס, למרות שבשום כ"י ליתא כדבריו, ראה שם ובילקוט שינויי נוסחאות של פרנקל.

רביעית, בנוגע לטענה שכתבי יד תימן הם בני מהדורא קמא, ידוע שהרב קאפח דוחה את הטענה בצורה גורפת, והוא הוכיח שברוב המקומות נוס' תימן היא כמהדורא בתרא, לא נכחד, יש מקומות שבהם נוס' תימן היא כמהדורא קמא, ועל זה באה הטענה של פרנקל (ובצדק), אבל מכיוון שגם הרב קאפח מודע לכך, וגם בהוצאה הנ"ל מודעים לדבר זה, נמצא שהטענה שכ"י תימן הם מהדורא קמא לא מופנית כלפי אף אחד, גם הרב קאפח עדכן את ספרו על פי מהדורא בתרא, וגם ההוצאה הנ"ל מעודכנת על פי מהדורא בתרא, בנוסף יש בה שינויי נוסחאות גם למהדורת פרנקל וכו', כך שגם טענה זו איננה קיימת במהדורה הנוכחית.

חמישית, כל העבודה בספר נעשתה לשם שמים, חברי עובד לפרנסתו, והספר נעשה למרות עבודתו, גם שאר המגיהים עשו את מלאכתם לשם שמים, כך שגם טעם לשבח יש בספר הנ"ל.

שישית, הספר מאיר עיניים בצורה מדהימה, הכתב שלו בהיר ויפה, היה לי תענוג אין קץ לקרוא את דברי רבינו הרמב"ם, מתוך ספר מאיר עיניים, ערוך היטב, ומדויק.

כאשר רואים את ההלכות של הרמב"ם כשהם מופיעות בזו אחר זו, ובצורת העמוד מופיעות לפני הקורא כל ההלכות העוסקות באותו נושא, מקבלים מיד הבנה ברורה על ההלכות, בזכות התמונה השלמה שמופיעה מול הקורא.

ונסיים בדברי הרמב"ם באיגרתו לתלמידו
"וכבר הזהרתיך שלא תתרשל עד אשר תדע את כל החיבור ויהיה הוא ספרך, ותלמדהו בכל מקום, כדי שתשיג את כל תועלתו"

דומני שעל המהדורה הנוכחית אפשר לומר "ויהיה הוא ספרך".




1:26 נשלח ב 23/12/2005 chouteng

עד כמה שידוע לי ישנם מעל 700 כת"י של משנה תורה להרמב"ם. האם אכן הגיהו מ 700 כת"י?!


1:51 נשלח ב 23/12/2005 דרום_חוקר

בהודעה הקודמת התייחסתי למהדורה הנוכחית, כעת נתייחס לעבודתו של הרב קאפח.

< האם ידוע לך האם ישנו הבדל משמעותי בין כתבי היד התימנים כפי שמופיע במהדורת פראנקל לבין כתב היד של הרב קאפח? >
הרב קאפח מסר את כ"י שלו לפרנקל לשמושו, פרנקל כותב זאת בהקדמה, כך שהם השתמשו באותם כ"י. וראה עוד בהמשך, על שיטת עבודתו של הרב קאפח, באיזה כ"י הוא העדיף להשתמש.

< גם מהדורת פרנקל מושתת על כתב יד תימן והם טוענים שהוא המדויק ביותר. >
מהדורת פרנקל איננה בנויה על כתבי יד תימן, אבל הם ערכו בילקוט שינויי נוסחאות, את כל הנוס' שבכ"י תימן.

אם פרנקל מסכים שכ"י תימן הם המדויקים ביותר, אבל יש להם בעיה שהם בני מהדורא קמא, כי אז הוא היה צריך להוציא רמב"ם המושתת על כ"י תימן, עם תיקונים למהדורא בתרא.

מכיוון שהוא לא עשה כך, והוא השאיר את נוסח הדפוס גם היכן שהוא מוטעה, ויש מקומות שהוא כתב נוסח דפוס משובש רק בגלל שכך כתב הטור בשם הרמב"ם (או בהלכות שבת או בהלכות ברכות), כי אז מה יעזור לנו ילקוט שינויי נוסחאות, האם נגזר על מי שרוצה ללמוד רמב"ם בצורה מדוייקת, שבכל הלכה הוא יתחיל לחפש את הנוס' בילקוט שינויי נוסחאות???

הגיע הזמן להוציא רמב"ם שהנוסח המדויק הוא הראשי, והוא מופיע ישירות לפני הקורא, ומי שירצה להשתובב עם גירסאות וספקולציות, שימצא זאת בילקוט שינויי נוסחאות ולא להיפך.

< מלבד זאת הבעיה בכתבי היד התימנים אליבא דפרנקל היא העובדה שהם כתבי היד הראשונים של היד החזקה . ומשום כך הם לא כוללים את התיקונים שעשה הרמבם במהלך חייו לאחר חיבור הספר. >
אמנם פרנקל בעבודתו מציין הרבה שינויים לכ"י תימן, גם יותר ממהדורתו של הרב קאפח, אבל הדבר נובע, כי הרב קאפח הסתמך על כמה כ"י תימן שהם מדויקים, בנוסף הוא התרשם שנוסחתם מעודכנת, מהדורא בתרא, כך שלפעמים לאסוף הרבה נוס' זה נראה עבודה יסודית, אבל אם לא מבחינים בטיב הכ"י, העיקר חסר מהספר.


צוטנג'

צדקת בדבריך, הכוונה לכ"י תימן, כי לשם מה להגיה מכתב יד שידוע שהוא משובש.

מצורף קובץ

לבקשת ספרן נסרק עמוד השער, ועוד עמוד לדוגמה.

מצורף קובץ

הלכות בית הבחירה

פרעתוני יקר

אמנם אני לא הולך לפתוח כאן במת ויכוח על דקדקנותם של כ"י תימן, אבל נכתוב קצת.

1- התיאוריה של שילת היא תיאוריה, וגם פרנקל שעשה עבודת מעבדה ולא עבודת תיאוריה, נוכח שכ"י תימן הם היותר מדויקים, רק שהם מהדורה קמא, אם תרצה, אכתוב לך את עיקרי התיאוריה של שילת ואת סתירתם, אבל נראה לי שפרנקל מספיק להעיד על הדבר.

2- תשובות לוניל מזויפות הם, אני לא יודע אם ראית כיצד המפרשים נדחקים בכל פעם שהם נתקלים בתשובות אלה.

הכי מדהים, אותה שאלה בהלכות שבת, הרמב"ם האמיתי השיב לתלמידו תשובה ברורה, הזייפן של חכמי לוניל השיב תשובה מגומגמת.

באותם תשובות של חכמי לוניל כתוב, שהרמב"ם כותב על השגות הראב"ד, מעולם לא ניצחני אדם אלא זה.
אני לא יודע מה מידת הערצתך ללמדנותו של הרמב"ם, אבל אפילו מפרשי הרמב"ם היו מסוגלים להשיב על אותה שאלה שבה כתב הרמב"ם זאת, כך שאולי יש מתלמידי חכמי התוס', החושבים שאין לרמב"ם מה להשיב כנגד קושיות התוס' והראב"ד או שיטתם, אבל מי שקצת למד תלמוד עם רמב"ם, יודע שיש שיטת לימוד שונה באותם מקומות שמופיעות שאלות הראב"ד, וגם על קושיות חכמי התוס' יש לרמב"ם מה לומר בכל סוגיא, ויש כאן 2 שיטות לימוד שונות בתכלית.

בנוסף הרי אתה מצוי אצל ר' אברהם בן הרמב"ם, והרי כאשר ר' דניאל שאל את ר' אברהם שאלות, השיב לו ר' אברהם שיש בידיו (של ר' דניאל) נוסחאות מוטעות ופירושים שלא שמעם (ר' אברהם), ואילו אצל חכמי לוניל הרמב"ם הרים ידים והודה לראב"ד. אתמהה.

3- בנוגע לויכוח שלך עם הרב קאפח הטוען שהרמב"ם קיבל את נוסח התפילה שלו מיהודי תימן ואתה טוען לא כך, אני מסכים עמך, וכבר כתבתי זאת באשכול "כשרות אתרוגי תימן".

4- בנוגע לטענה שכ"י תימן בני מהדורה קמא, כבר כתבתי שכולם מודעים לכך, הרב קאפח טוען שיש הבדלים באכות כ"י תימן, והוא מסתמך על כ"י הכוללים בתוכם מהדורה מאוחרת, וגם יוחאי מקבילי כתב זאת בהקדמתו, שהרב קאפח ברר בתוך כ"י תימן, ולא סתם העתיק ומנה רוב כ"י.
בנוסף, היום העולם פתוח, והמהדירים מודעים למכלול הנוסחאות.

5- אם תפארתך על פרנקל, שהוא נוסח דפוס קדמון עם תיקונים מכ"י תימן ואחרים, תפארתי על מהדורת הרב קאפח ויוחאי מקבילי, שהם נוסח כ"י תימן עם עדכונים.

6- בנוגע לדבריך שנוסח כ"י של הרב קאפח הוא נוסח דפוס, הטענה נשמעת דמיונית, אבל הרי במהדורה של יוחאי בדקו הרבה כ"י, ולא אדם אחד כי אם צוות, ואפשר להווכח האם כך הם פני הדברים.

7- בנוגע לשירת הים, בינתיים רק כ"י תימן תואמים לכתר ארם צובא, אני יודע שקשה לקבל זאת אבל זאת עובדה, כך שבודאי יש עדיפות להביא מנוסחתם, על פני כל נוסח אחר, כולל הלפופות.

8- בנוגע לפסוקים ולמקורותיהם, זאת שיטת העבודה, ולכל מהדיר יש שיטת עבודה.

פרעתוני יקר, אין כאן שום דבר אישי, ולא קטנוניות של אני הכי טוב, כתבתי עניינית מה שנראה לי.

יישר כוח על הלימוד בהלכות חמץ ומצה.

דרום חוקר, שמחתי לדבריך, ואשמח להתדיין אתך - אלא שאשמח אם גם אחרים "יחזיקו ראש" בדיון הזה, שהוא חשוב, ולא יאבדו בסבך ההודעות הארוכות והפרטניות שעלולות לבוא הנה.

1. התיאוריה של הרב שילת היא אחד מהדברים המרכזיים הנידונים, ועל כך נכתוב אותה. אין שום היגיון בלסמוך באופן עיוור על רב אחד או מוציא אחר, בלי לבדוק לגופם של דברים. ואם לא בודקים עד הסוף במטרה להוכיח או להפריך, לפחות יש להביא את הדעות השונות, ועל כך בין היתר התרעמתי.

הרב שילת מצביע על כך שהתימנים אמנם היו מעתיקים מעולים - לית מאן דפליג - אלא שהשאלה היא מאיפה הם העתיקו במקור. מדיוקו של הרב שילת באיגרת שבה מדובר על כך, עולה בבירור שבני תימן קנו כמה עותקים במצרים. ודוק: הם לא שלחו סופר להעתיק מכ"י הרמב"ם עצמו, אלא רכשו עותקים - ומי יודע אם הם לא היו ספרים שהועתקו מספרים יד שלישית או רביעית. בנוסף, המרכז בתימן היה רחוק ממצרים, ולא היה באפשרות הסופרים לבצע מעקב על השינויים בנוסח הרמב"ם (ועל כך הסכמת גם אתה וגם פרנקל, שפעמים רבות נוסח תימן הוא מהדורא בתרא). ועוד, שראינו שגם בזוטות כמו כתיב מדוייק, שעל כך פרנקל כותבים שיש לסמוך על כ"י תימן, יש דברים שבבירור אינם כמו הרמב"ם, כדוגמת הכתיב "על כרהו" לעומת "על כרחו", ודומני שיש עוד דוגמות. מה שמטיל ספק בכך ש"כתבי יד תימן הם ורק הם המדוייקים ביותר", ושכל כתב יד אחר מזוייף מתוכו.

הרב שילת הצביע על כך שבמזרח (א"י, מצרים, סוריה) הסתובב כתב היד של הרמב"ם עצמו קרוב למאתיים שנה (ר' יהושע הנגיד מעיד שבידיו היה כ"י זה). יש בידינו כתב יד שהוגה מספר זה, וכן כתבי יד אחרים שהוגהו מספר שהוגה מספרו של הרמב"ם (ואם טרחו וציינו זאת בקולופון, אות היא כי ראו בכך חשיבות רבה - ובצדק). ויש גם כתבי יד מעט יותר רחוקים, אבל עדיין מאותה סביבה. אם כן, כתבי היד המזרחיים ראויים לבכורה. ובזאת פרנקל שגו שגיאה גסה, שהכלילו את כתבי היד המזרחיים עם המערביים וקראו לכולם "כתבי יד ספרדים", למרות שרחוקים הם אחד מן השני כרחוק מזרח ממערב (כפשוטו וכמדרשו). אינני תלמיד של הרב שילת, אבל שיטתו בעניין זה נראית ביותר, ודבריו (במבוא לרמב"ם שהוציא לאחרונה, כרך המדע), שיכנעו לפחות אותי.

2. קראתי את המאמר של הרב קאפח על זיופן של תשובות לוניל, וכלל לא השתכנעתי. בכלל, קשה על סמך למדנות בלבד לבנות בניין של זיוף, ללא כל ראיה אחרת, וכאשר כל הממצאים מוכיחים נגד זה. הרב קאפח צריך להניח שהזייפן היה בדורו של הרמב"ם, והיה זייפן מלומד שניסה לתלות בוקי סריקי ברמב"ם על ידי כתיבת תשובות לא לעניין. זה אמנם לא הלך לו, כי אף אחד לא ראה באגרות האלה עדות שהרמב"ם אינו תלמיד חכם, אבל זו לפחות הייתה כוונתו. ועם זאת, הצליח הזייפן להטעות גם את בנו של הרמב"ם, ר' אברהם, שחשב גם הוא שהיא תשובה של אביו. נשמע מפוקפק מאוד.
ניתן להסביר הסבר פשוט הרבה יותר את הבעייתיות שבאגרות, כפי שאומר (שוב) הרב שילת. אלו אגרות שכתב הרמב"ם בסוף ימיו, וידועים תיאוריו על חוסר האפשרות שלו ללמוד וכו'. ייתכן שבימי זקנותו הפך הרמב"ם ל"שברי לוחות" וכושרו הלימודי כבר לא היה במיטבו. זה הסבר פשוט בהרבה, והוא מסביר איך לדעת כולם אגרות אלו הם של הרמב"ם. על כל פנים, ודאי לפי זה שגרסאותיו הן גרסאות אמת, ולא בדיה שבדה הזייפן מלבו(!). ואם כתב הרמב"ם לחכמי לוניל דברי כבוד על הגאון המקומי הראב"ד, אין בכך פסול ואף לא סתירה לכך שלא הסכים עמו ברוב המקומות. אבל הרמב"ם ידע לחזור בו מדבריו כידוע, וייתכן שאף חזר בו בעקבות השגה של הראב"ד. לכבוד הוא לרמב"ם, ולא לגנות ייחשב, ואף מתאים עם אופיו שוחר-האמת.

4. חבל שמקבילי השאיר לפעמים את נוסח מהדורא קמא בפנים, וציין (גם זה לא תמיד!) למהדורא בתרא (שלא קרא לה מהדורא בתרא) בצד.

5. תפארתי כלל אינה על פרנקל, וכבר כתבתי במקום אחר שלא אקנה את הסט שלהם, מסיבות אחרות (שצויינו גם בהקדמה למהדורת מקבילי). כוונתי להחרמת גדולים "לא משלנו", והדברים ידועים ועתיקים. אם כבר, תפארתי על מהדורת הרב שילת, שאגב גם כתב שהוא מרשה לכל הוצאה להשתמש בטקסט שלו (!).

6. אנא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא. אם אכן לפרנקל היו כל כתבי היד של הרב קאפח, יש כאן חידה בלתי פתורה. אגב, יש מקומות הרבה במהדורת מקבילי שנוסח ק' (=קאפח) נמצא בחוץ. אולי יש לכך סיבה. אני התרשמתי, וזו התרשמות אישית מבדיקה רק בשנו"ס של פרנקל, שנוסח פרנקל הרבה יותר מדויק ורחוק מנוסח הדפוסים מנוסח קאפח.

7. אין שום קשר בין נוסח תימן באותיות למסורת הלפופות. לא ראיתי בכתר לפופות (דומני שאין, וגם הכתב לא מתאים), ואלו שני דברים שונים. בנוסף, גם אין חולק על הכתיב של שירת הים לפי המסורה. אפשר היה להביא זאת כמו שהרמב"ם כתב - רק צורת השירה (שהיא הנושא), ללא הלפופות.

8. ודאי שלכל מהדיר יש שיטות עבודה, אך ניתן ורצוי למתוח ביקורת עליהן. אם עומדים להוציא מהדורות נוספות (כגון מהדורת הכיס שבהכנה), כדאי אולי להתייחס אליהן. והצורה משפיעה על התוכן (וציינתי גם לדוגמה של "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, שהרמב"ם פירש שלא כמו הניקוד". כנ"ל לגבי "לא תחנם", ועוד).

אשמח להמשך ליבון הדברים לאמיתה של תורה.

פרעתוני יקר
הדיון איתך ענייני, וזה מרתק.
במסגרת אמיתה של תורה אכתוב דברים כהוייתם.

נתחיל דוקא עם סעיף 6-

סיפר לי יוחאי, שהוא הלך לשאול במשפחתו של הרב קאפח מה היתה שיטת העבודה שלו בהוצאת הרמב"ם, מהבירורים עלה, שלרב קאפח היה רמב"ם גדול דפוס בהוצאת "אשכול", ואת אותו רמב"ם היה הרב קאפח מגיה לנוסח תימן.

כבר אמרו הקדמונים "אין דברי תורה נקנים אלא בחבורה", דבר מפורסם הוא שהרב קאפח עבד לבד, ולכן יש מקומות שנעלמו מעיניו נוסחאות כ"י תימן, כמובן בשינויים לא משמעותיים, וזה בדוק, אבל יש שינויים, כך שדבריך נכונים, אבל במסגרת הנוכחית.

לעומת זאת בכל אותם מקומות שיש עליהם דיונים במפרשים, שם דקדק הרב קאפח דקדוק עצום, ובירר את נוסח תימן לאשורו, ושם אין אפילו טעות אחת או שכחה אחת.

דבר זה תוקן סופית במהדורתו של יוחאי, כי הוא עבד עם צוות מורחב, והם עלו על שיטת עבודתו של הרב קאפח, בזכות העבודה המסורה והמדויקת שהם עשו.

בכל מקום שנשמט מהרב קאפח נוסח דפוס, אם בגלל נוסח כ"י שלא היה לפני הרב קאפח, ואם בגלל שכחה, הצוות עלה עליו ותיקן.
בנוסף תוקנו גם ציונים לפסוקי המקרא, כי במהדורתו של הרב קאפח סוררת שם מהומה, ויש הרבה שיבושים בציונים למקרא.

סעיף 2-
אמנם לדון על תשובות חכמי לוניל זה לא קשור לנושא נוסחי כ"י, אבל מחמת חיבתי לנושא נכתוב קצת.
לפני שנתחיל, הרי גם אתה מודה שהרמב"ם של חכמי לוניל הוא עילג לשון ושכל, רק נפשך שוקטת שהרמב"ם כתב זאת בזקנתו, מה אעשה ונפשי יותר שוקטת שזה לא הרמב"ם.

כעת פרעתוני יקר, נכתוב שאלה אחת שנשאל הרמב"ם ע"י תלמידו, והשיב עליה עניינית, ואת אותה שאלה הוא נשאל ע"י חכמי לוניל, והזייפן השיב עליה בגמגום.

כתב בהלכות שבת פרק ו
כב מי שהיה בא בדרך, וקדש עליו היום, והיה עימו מעות--נותן כיסו לנוכרי להוליכו לו, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו. ואף על פי שלא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה--מותר: מפני שאדם בהול על ממונו, ואי אפשר שישליכו; ואם לא תתיר לו דבר זה, שאין איסורו אלא מדברי סופרים--יבוא להביאו בידו, ועובר על מלאכה של תורה.
כג במה דברים אמורים, בכיסו; אבל מציאה, לא ייתן לנוכרי, אלא מוליכה, פחות פחות מארבע אמות.

עוד כתב הרמב"ם בפרק כ
ו מי שהחשיך בדרך, ולא היה עימו נוכרי שייתן לו כיסו, והייתה עימו בהמה--מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה, כדי שלא תעמוד והוא עליה, עד שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה. ואסור לו להנהיגה, ואפילו בקול, כל זמן שהכיס עליה, כדי שלא יהיה מחמר בשבת. וגזירת חכמים היא, שלא יניח כיסו על גבי בהמה, אלא אם אין עימו נוכרי.
ז היה עימו חירש שוטה וקטן, מניח כיסו על החמור, ואינו נותנו לאחד מהן, מפני שהן אדם מישראל. היה עימו חירש ושוטה, ואין עימו בהמה--נותנו לשוטה; שוטה וקטן, נותנו לשוטה; חירש וקטן, נותנו לאי זה מהן שירצה. לא הייתה עימו בהמה, ולא נוכרי, ולא אחד מכל אלו--מהלך בו פחות פחות מארבע אמות. ואפילו מציאה שבאה לידו, מהלך בה פחות פחות מארבע אמות: אבל קודם שתבוא לידו--אם יכול להחשיך עליה, מחשיך; ואם לאו, מוליכה פחות פחות מארבע אמות.

היוצא מההלכות, שאת כיסו יתן לגוי, או יניח ע"ג בהמה וכשתעמוד יטלנו ממנה, או יוליכנו פחות מ-4 אמות. ואילו את המציאה לא יתן לגוי, אלא יוליכנו פחות מ- 4 אמות.
משתמע שלהוליך פחות מ-4 אמות זה פתרון מעולה שמותר לעשות אותו לכתחילה, ודבר זה מותר בין במציאה ובין בכיסו.

על הלכות אלה יש בידינו 2 תשובות של הרמב"ם, שו"ת מהדו' בלאו סי' תסד' תשובת הרמב"ם לתלמידו, ושם סי' ש' תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל.

והנה בתשובה תסד' כתב הרמב"ם לתלמידו את ההסבר בדברי התלמוד, שהחילוק בין מציאה לכיסו, זה רק לגבי למסור לגוי או להניח על גבי בהמה, אבל להעבירו פחות מ-4 אמות מותר לכתחילה, בין במציאה ובין בכיס. כך שדבריו שם זהים להפליא לדבריו במשנה תורה, ושם הרמב"ם ידע ללמוד גמרא.

לעומת זאת בתשובה סי' ש', תשובה לחכמי לוניל, מתגלה לפנינו רמב"ם עם הארץ, עילג לשון ושכל, על שאלה פשוטה זו שכבר השיב עליה בעבר, כתב הרמב"ם שדבריו אינם מוכרחים, כך יראה לי ומי שיחלוק יחלוק, (כלומר הפסק במשנה תורה נכתב על סמך הססנות ושכל רופף), ואותו רמב"ם עם הארץ ממשיך להביא ראיה מתפילין, וגם את ההוכחה מתפילין דחו המפרשים ובצדק. הרמ"ה תקף בחריפות רבה תשובה זו של הרמב"ם.

פרעתוני יקר, אילו לא היתה לנו תשובה תסד', אולי רק אם היינו למדנים גדולים היינו עולים על כך שיש כאן תשובה מזויפת, אבל לאחר שנמצאה שאלה זהה, ופעם אחת השיב הרמב"ם עליה כיאות, ופעם שניה השיב עליה הרמב"ם בצורה מעוותת, הוכח ברור שתשובה זו מזויפת, ויש כאן הוכחה מהרמב"ם כנגד הזייפן. לא השערה, הוכחה.

פרעתוני יקר, אם לדעתך האחריות הציבורית של הרמב"ם היתה נותנת לו להשיב תשובות לשואלים כשהוא "שברי לוחות", הרי שכך אתה סובר, אני הכרתי רמב"ם אחראי ומחושב, הנושא על כתפיו את אחריות האומה, ולא מטעה בני אדם בפסקים שגויים ובדברים מגומגמים.

למען האמת הדיון הוא רק על סעיף 1-
אומר בכנות, אין לי רמב"ם שילת בבית, אני צריך לקרוא שוב את ההקדמה של שילת באקדמון בבר אילן, ואז אכתוב לך טענות לוגיות שעלו לי בראש כנגד התיאוריה של שילת.
כעת אכתוב על הדיוק המדהים שכתבת, יהודי תימן לא שלחו סופרים להעתיק, אלא הם קנו שלושה העתקים ממצרים ומהם הם העתיקו, ואותם העתקים היו כלי שלישי או רביעי.

וכאן הבן שואל, איך יכול להיות שהמעתיק משובח מהמקור, כ"י מצרים אינם מדויקים, אבל כ"י תימן מדויקים???
על זה תשיב, נוסח כ"י מצרים הקדומים שמהם הועתקו כ"י תימן אבדו, ורק נוסחי מצרים משובשים נמצאים בידינו. אשרי המאמין.
כך שיותר מטענה על נוסח מהדורה קמא לא מצאנו, וגם פרנקל נוכח בדייקנותם על כל שאר הנוסחים הקיימים.

בנקודה זו כדאי להשאיר את הדיון ענייני, כך שאם תביא דוגמאות לשינויים, בין כ"י המזרח לכ"י תימן, ניתן יהיה לגבש דעה מבוססת, אבל סתם תיאוריות של דיוק, לא נראה לי שנגיע לדבר ברור.

לדבריך האחרונים - נוסח כ"י אוקספורד ("הוגה מספרי") המפורסם, עולה בדיוקו לעין ערוך על כתבי היד התימניים. וכן כמה מכתבי היד של הרב רבינוביץ', שכתב על אחד מהם בטעות שהוא תימני רק משום שהרב שילת אמר לו שהוא מדויק (!).

בעז"ה אתייחס לשאר טענותיך בפירוט.

פרעתוני יקר

בנוגע ל"הוגה מספרי", כבר ביאר הרב קאפח מה המשמעות, הגיע לפני הרמב"ם סופר עם רמב"ם מועתק, והרמב"ם ראה את אותו סופר מגיה את הספר מספרו.

ומנין הועתק אותו רמב"ם בהתחלה? מכלי שני או שלישי, ורק כעת הוא בא להגיה את ספרו מספר הרמב"ם, כך שאין כאן הוכחה לאותנטיות, כי אם להגהה אותנטית, וחברי יוחאי הרבה לצטט מנוסחתו.

אגלה לך בסוד, בהתחלה יוחאי רצה לבסס את הספרים מדע אהבה על נוסח זה, דיברנו על כך ואני אמרתי לו שכדאי שיהיה קו אחיד בספרו, הכל מתוך כ"י תימן, ולבסוף כך קרה.

***

פרעתוני יקר

אכתוב סיכום אמצע הדרך, בכדי למנוע כפילות ואריכות.

1- סופרי תימן ידועים כדייקנים, דבר זה נוכחו בו חכמי תימן שהעדיפו את גירסתם, דבר זה נוכח בו גם פרנקל בעבודת מעבדה.

2- מדוע הם נחשבים מדוייקים? כי בכ"י תימן יש אחידות ואמינות, אין תיקונים מסברא, ואין חריגות מהמקור.

3- שילת טוען שכ"י המזרח עדיפים על כ"י תימן, כי הם מודעים לנוסח המעודכן של הרמב"ם.

4- למען האמת גם פרנקל יודע זאת, ולכן הוא כתב שכ"י תימן הם בני מהדורה ראשונה, וגם הרב קאפח יודע זאת, כך שלכאורה שילת לא כתב שום דבר חדש.

5- הנקודה החדשה שבדברי שילת, שסופרי המזרח דיקנים יותר מסופרי תימן, בנוסף סופרי תימן רק רכשו כ"י ולא העתיקו, בנוסף הם רכשו כ"י מכלי שני או שלישי.

6- דיקנותם של סופרי תימן הוכחה כפי הכל, ואם שילת טוען לא כך, עליו לבסס את דבריו.

7- יהודי תימן שלחו סופרים ת"ח להעתיק מתוך כ"י של הרמב"ם, אותם סופרים היו גם ת"ח וגם דיקנים, נשאר להכריע האם הם היו נאיבים להעתיק מספר שמצאו, או שהם חיפשו ספר מדויק להעתיק ממנו.

הקשר בין תימן למצרים באותם ימים היה אדוק, ויש תשובה ברמב"ם, שם הוא נשאל ע"י שואל, הרוצה לצאת לארץ ישראל או תימן, כך שהם היו בעניינים, ויוכיחו על כך איגרת תימן ומאמר תחיית המתים.
או שמא אתה עדין חושב שהם לא יצאו מתימן להעתיק את כתבי הרמב"ם.

8- כך שסעיף 5 הוא ההבדל בין הגישות השונות, והויכוח בינינו הוא על סעיפים 6,7.

***

נחזור לתשובות לוניל, כי נושא זה חביב עלי.

בדבריך ביקשת הוכחה מנין לנו שהתשובות מזויפות, כתבתי לך את אותה תשובה, כיצד הרמב"ם האמיתי משיב עליה עניינית, וכיצד הזיפן משיב עליה תשובה מגומגמת. כך שיש כאן הוכחה, לא השערה אלא הוכחה.

למען האמת, הזייפן היה מחכמי לוניל, הוא מעולם לו התוודע לשיטת הלימוד של הרמב"ם בספרד, גם את גירסאות ספרד הוא לא מכיר, וכל מילה בדבריו מסגירה את מוצאו.
בדבריו יש הרבה מילים לא מובנות, וגם טענותיו התלמודיות מורות על עמארצותו, הרב קאפח כתב על כך מאמר מפורט, ומפרשי משנ"ת להרמב"ם מייצגים את הרמב"ם בכבוד יותר ממנו.

תלמיד חכם ששכח את תלמודו והורה, הרי הוא פושע, כך שמי שחושב שהרמב"ם הורה תשובות אלה בזקנתו, והרמב"ם לא היה מרוכז, בעצם אומר שהרמב"ם היה פושע בדבר הוראה.




תוקן על ידי - דרום_חוקר - 01/01/2006 9:21:19

דרום חוקר היקר,

לגבי תשובות לוניל אצטרך להתיישב בדבר ולראות את דברי הרמב"ם שהבאת, אבל לקושטא דמילתא אין זה מאוד משנה, כי בעיניי טענות למדניות אינן יכולות להוציא ספר מחזקתו, שגם בנו של הרמב"ם האמין שהן שלו. טענות ש"אין זו דרכו של רבינו" או "לא ייתכן שהרמב"ם שכח מלימודו" אינן מקובלות עליי כאמירה קטגורית, ואציין רק לתשובה הנודעת של הרמב"ם, שבו הוא כותב שמישהו שאל אותו למקור דין כלשהו בספרו, והוא נאלם דום, חיפש ולא מצא, ואז כותב שהתחרט על שכתב את ספרו ללא ציוני מקורות. כאמור, מה שכתבתי כרגע אינו התייחסות פרטנית, ואקווה בהמשך לעשות זאת ביתר עומק. רק אציין שהמחקר, שאוהב בדרך כלל לשוות ספרים כמזוייפים, לא קיבל את טענותיו של הרב קאפח, ואיש מאנשיו לא הלך בדרכו בעניין זה.

טיעוני הרב קאפח נגד כתב היד שהוגה מספרו של הרמב"ם הם קשים להבנה. אכן, הוא רק הוגה מספרו. אבל הרמב"ם חתם על כך! כלום ייתכן שהרמב"ם נותן את חתימתו לנוסח שאינו אחראי, של איזה זקן שישב בקצה בית המדרש ומשקפיו נפלו מעל חוטמו כמה פעמים (כלשונו הציורית של הרב קאפח)? האם לרמב"ם אין אחריות ציבורית? (אני משתמש באותה מטבע שהשתמשת אתה...)

נכון, אין זה ספר שנכתב מתוך כתב היד של הרמב"ם, ואין לנו גם ספר כזה. אבל העתקה מיד שלישית-רביעית (נגיד) בזמנו של הרמב"ם, ועוד הגהה מספרו של הרמב"ם נותנת לנו את התוצאה הטובה ביותר שיש בידינו מכתבי היד, והדבר מורגש בעליל בנוסחותיו, וחבל שהנאת את מקבילי מלהוציא מהדורה מתוקנת מעט יותר. זה מתקשר גם לדבריך שסופרי תימן לא תיקנו מסברה, ואם כן איך תסביר את הנוסח המפושט "על פי הדעה תהיה האהבה" שבדפוסים ומהדורת קאפח, במקום "על פי הדעה על פי האהבה" (שבכ"י אוקספורד) הנכון יותר בלשונו של רבינו אך הקשה יותר ליהודים פשוטים? ומה לגבי "והוא לשון הרע... אבל האומר שקר מוציא שם רע על חברו נקרא, אבל בעל לשון הרע..." שקשה היה בעיני הרב קאפח ובעיני כתבי יד שבהם השתמש, ועל כן "תיקנו" ללשון עילגת "...מוציא שם רע על חברו נקרא. בעל לשון הרע...", בהשמטת ה"אבל" השני, על אף שצורה ייחודית זו שגורה בכתבי רבינו. ועוד רבים (והזכרנו את "על כרהו"). ומקבילי אף לא העיר על כך בצדי מהדורתו!

לגבי שאלת נוסחי תימן וטענת הרב שילת, אמליץ לך לקרוא את דבריו בפנים, ואותיות מחכימות. אפנה אותך למאמר שכתב בנושא ההדרת פירוש המשנה, המשיק לדברים שכתב בהקדמה למשנה תורה שבמהדורתו (אם כי שם הרחיב הדברים הרבה יותר): http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/beyt/6.doc.

אצטט כאן את הקטע הרלוונטי:

6. מעלות כתבי היד התימניים וחסרונותיהם
הזכרתי קודם את ענין כתבי היד התימניים של המשנה. אני רוצה ליגוע בקיצור גם בענין ההתייחסות לכתבי יד תימניים בההדרת ספר משנה תורה. אין בידינו כתב ידו של הרמב"ם של משנה תורה; נמצאים בידינו רק כמה דפי טיוטה שנמצאו בגניזה (כפי שניתן לראות בצילום המצורף), שגם הם מאירי עיניים מאוד, עשרים דפים בערך, שהרב שלמה זלמן הבלין הוציא אותם לאור לאחרונה מחדש יחד עם אותו כתב יד מפורסם של מדע ואהבה שיש עליו את אישורו של הרמב"ם "הוגה מספרי". אבל כאמור אין זה כתב יד שלם של כל משנה תורה. בדורנו נדפסו כמה וכמה מהדורות חדשות של משנה תורה, שלוש מהן עתידות להיות מהדורות שלמות ומתוקנות. אחת היא מהדורתו של הרב קאפח בהוצאת 'מכון משה', הרב קאפח זצ"ל הספיק לסיים את כל חלקי ספר משנה תורה לפני שנפטר. השניה היא מהדורת רמב''ם פרנקל המפורסמת. השלישית היא המהדורה עם פירוש 'יד פשוטה' של הרב נחום אליעזר רבינוביץ, ראש ישיבת 'ברכת משה' שבמעלה אדומים, ממנה כבר נדפסו כמה כרכים. כולם מביאים טקסט חדש של הרמב"ם, כלומר מהדורה מתוקנת של משנה תורה, ולכל מהדורה יש את מעלותיה שלה.
אולם לעניות דעתי הקונספציה של שלושתן מוטעית. כל המהדירים של מהדורות אלו מניחים כהנחת יסוד שכתבי היד התימניים הם המשובחים ביותר. במבוא לשינויי הנוסחאות של מהדורת פרנקל כתוב: 'ידוע שכתבי יד התימניים הם המשובחים ביותר'. לעניות דעתי זה לא נכון. נכון הוא שכתבי היד התימניים משובחים מצד שיטת העבודה והמסירה שלהם במשך הדורות, לעומת שיטת המסירה בארצות אחרות. בארצות אחרות הירשו לעצמם המעתיקים, שלפעמים היו תלמידי חכמים ולפעמים עמי ארצות, לעשות שינויים בטקסט שלפניהם, או מתוך זה שהיו למדנים ו'ידעו' שהרמב"ם כתב אחרת, או מתוך שהיו עמי ארצות ולא הבינו מה הוא כתב. לעומת זאת המעתיקים התימנים מאוד הקפידו להעתיק את מה שלפניהם, ולא להתערב בנוסח הטקסט. לכן הם שמרו הרבה צורות כתיבה שלא מוצאים אותם בכתבי יד אחרים. יחסית לכתבי יד מאשכנז, מצרפת או מספרד הם באמת יותר מדוייקים.
אבל מהו המקור של כל כתבי יד התימנים? הרמב"ם כותב באחת מאיגרתיו (איגרות הרמב"ם מהד' ר"י שילת כרך ב עמ' תקנט.) שבאו אליו שלוחים מתימן וקנו שלוש נוסחאות של החיבור. כלומר, הם קנו שלושה כתבי יד שהיו כבר כתובים, שהרי משנה תורה ודאי נעתק כבר בעותקים רבים, והם קנו שלושה מהם ולקחו אותם לתימן. הם לא ישבו בביתו של הרמב"ם והעתיקו עותק מדוייק מכתב ידו של הרמב"ם! הנפקא מינא בדבר זה גדולה מאוד. נחזי אנן: אותו כתב יד מפורסם שכתוב עליו "הוגה מספרי אני משה ברבי מימון זק"ל", זהו כתב יד שנכתב בחיי הרמב"ם ואף הוגה מספרו בחייו, אבל כשהוא נכתב הוא לא נכתב בביתו של הרמב"ם, הוא נכתב ע"י העתקה מספר אחר שהוא עצמו היה כבר אולי מסירה חמישית, שישית או שביעית, שהרי ספרי משנה תורה התחילו להתפשט במהירות עצומה. ואחר כך בא מישהו עם הספר הזה, יכול להיות שהוא בא מעיר אחרת אל הרמב"ם, וביקש להגיה אותו מספרו, והוא הירשה לו להגיה, ואף כתב לו אישור ש'הוגה מספרי'. בספר הזה נמצאים הרבה מאוד, לא עשרות אלא מאות, תיקונים, כלומר שמאות טעויות היה צריך המגיה להגיה מתוך ספרו של הרמב"ם, הספר המקורי שהיה בביתו. והנה, המשלחת התימנית הנ"ל קנתה שלוש נוסחאות, ונסעה לתימן. אחרי שעזבו את מצרים הם כבר לא יכלו יותר לעשות שום השוואה לכתב היד המקורי. הספרים שהם הביאו לתימן היו ספרים טובים יחסית, כי הרי אלה הם ספרים שהועתקו בחיי הרמב''ם, אבל אין שום ערובה שהם היו מדוייקים לחלוטין.
לעומת זאת, ספרים שנכתבו במצרים בחיי הרמב"ם או בחיי בנו, וכן ספרים שנכתבו בארם צובה בחיי רבי דוד הנגיד השני, צאצאו של הרמב"ם שעבר ממצרים לארם צובה ולקח איתו כתבי יד של הרמב"ם, כולל הכתר המפורסם של התנ"ך 'כתר ארם צובה', הספרים האלה, גם אם הם נכתבו מאתיים שנה יותר מאוחר, הם יותר מדוייקים מכתבי היד התימנים. הם בוודאי הושוו לכתב ידו של הרמב"ם עצמו, כתב היד המקורי, שהיה בידו של רבי יהושע הנגיד בן נינו של הרמב"ם. וכך הוא כותב: כל העתקה שאני מעתיק היא מ"נוסכ'ת אל אצל", אותו הביטוי הערבי הנזכר בכתובת של ר' שלמה נין הרמב"ם, שפירושו: נוסח המקור. בידי ר' יהושע הנגיד היה משנה תורה בכתב ידו המקורי של הרמב"ם, וכל מי שהיה בסביבתו, אפילו אם זה היה מאתיים שנה אחרי הרמב"ם, יכול היה להגיה את ספרו מכתב ידו של הרמב"ם. כתבי היד התימניים שהרב קאפח השתמש בהם במהדורה שלו הם כתבי יד מהמאה הט"ז והי"ז למניינם, כתבי יד מאוחרים מאוד, שאם אתה משווה אותם אפילו לכתבי יד תימניים עתיקים יש ביניהם כבר מרחק גדול. כך שההנחה המקובלת, שהניחו אותה גם מהדירי שלוש המהדורות החדשות הנ"ל, אינה מוצדקת. גם הרב רבינוביץ' במהדורת 'יד פשוטה' השתמש בכתב יד מסויים שכשהוא רוצה לציין את דיוקו הוא כותב שזהו כתב יד תימני, כי כת"י טוב שווה כת"י תימני. אבל אותו כתב יד אינו תימני, זהו כתב יד ממצרים או מסוריה. גם בארץ ישראל היו העתקות שהיה עליהם אישור הרמב"ם בחתימת ידו, בנוסף לאותו כתב יד אוקספורד, ויש לכך הוכחות מובהקות. באחדים מהם היה האישור "הוגה מספרי", ויש עדויות שבאחרים היה אישור בנוסח קצת שונה. הספרים שהועתקו מספרים מוגהים אלה היו במצרים, בסוריה ובארץ ישראל, לא בתימן. אם יגלו את הספרים האלה יהיה בהם הנוסח המהימן ביותר, החשוב ביותר, של משנה תורה, שיש בידינו.

=====
עכ"ל. אם כן, בני תימן לא שלחו סופר (ודלא כמו שכתבת), וגם אין עדויות על עדכון ספריהם (וכפי שאתה הודית). הם קנו ספרים, מי יודע אם יד שלישית או רביעית, ואחר כך זה היה צריך לעבור עוד העתקות - ואף העתקה, גם לא של הסופר התימני המומחה ביותר, אינה מושלמת. מניין הביטחון אם כן בנוסחי תימן לעומת נוסחי המזרח הדווקנים? איני יודע, מלבד חיבתם הגדולה של אנשי תימן לתורת הרמב"ם. אלא שחיבתם הייתה לענ"ד גדולה מדיי, בבחינת אהבה המקלקלת את השורה, עד כדי כך שתלו ברמב"ם גם את תורתם שמלפני כן, או להיפך - שתלו במנהגם הקדמון את מנהג הרמב"ם (כפי שקרה בנוסח הסידור).

====
אחזור לנושא תשובות לוניל, הנה מצאתי ברשת מאמר (בדף הקשר של ישיבת הר עציון, http://www.etzion.org.il/dk/5764/967shab.htm) הדן בנושא זה ומביא גם (חלקית) את נוסח התשובות. אציין שכלל אין זו נראית לשון עילגת, והלשון הלא-תקיפה "זוהי דעתי ומי שיחלוק בדבר יחלוק" כלל אינה אומרת שמדובר בזייפן, אלא שמדובר בתקופה שונה בחיי הרמב"ם, ובשואלים אחרים ובסיטואציה אחרת (אגב, הרמב"ם כתב באחת מתשובותיו שבילדותו כתב בצורה חריפה מדי, ואילו כיום, בזמן התשובה הנזכרת, הוא מיושב יותר בדעתו וכותב את שייראה לו). ועיין שם בתשובותיו של הכותב לסתירה, שאינה שונה מסתירות רבות אחרות ברמב"ם (שכהנה מצאנו למאות).

ואגב, עיין בדבריו של רש"ז הבלין (http://www.daat.ac.il/daat/toshba/mechkar/nusach.htm) שמעלה תמיהה רבתי דווקא על הנוסח של התשובה המקבילה לחכמי בבל (הרמב"ם מתקן שם את נוסחיהם בספרו, אלא שהוא מתקן ממקום לא נכון, ואילו במקום הנכון הנוסח שבידיהם הוא המדויק!), ואילו היה הולך בדרך הרב קאפח, היה ודאי מזייף גם את זו.

שמח אני לברר את הדברים לאמיתה של תורה, אך רק אבקשך שחזיר לרב שילת את תואר ה"רב" הראוי לו בצדק, לאחר עמל רב של שנים בדברי התורה. ובטוחני שהייתה זו שגגה בדבריך.

צדקת בדבריך מאוד, נשמט ממני הרב שילת.

בנוגע למה שכתבת, אם יהיו בידי דברים חדשים נוסף על מה שכתבתי כבר, לא אהסס לכתוב זאת כאן.

פרעתוני יקר

להלן עוד טענות שעלו בראשי כנגד התיאוריה של הרב שילת.

הוא בדבריו מסתמך על איגרת הרמב"ם לחכמי לוניל, שם נותן הרמב"ם סקירה לחכמי לוניל על התפרסמות ספריו, ובין השאר הוא כתב להם שבאו אנשים מתימן וקנו 3 העתקים.

וכאן תישאל השאלה, וכי לאחר מכן ירד מסך ברזל בין מצרים לבין תימן, אין יוצא ואין בא, והרי איגרת תחיית המתים נכתבה בסוף ימיו של הרמב"ם, אם אתה יודע, אז יהודי תימן שלחו קובץ שאלות זהות לר' שמואל בן עלי ראש הישיבה ולרמב"ם, הם מעודכנים עד פרטי הפוליטיקה הקטנים שהיו אז, הם ידעו מי נגד מי, ולמי צריך לשלוח את האיגרות.

וכי במשך כל אותה תקופה לא היה אף סופר של צורה שיעתיק את ספרי הרמב"ם הנערץ.

הרמב"ם מציין נקודת זמן מסויימת, אבל לאחר מכן העולם לא נחרב, אנשים המשיכו ללכת ממדינה למדינה, כך שדברי הרב שילת הם תיאוריה במיטבה.

ציטטת לי תיקונים מכ"י מזרחים, מי יערוב לך שאין כאן תיקונים מאוחרים, והרי הסופרים נחשדו כפחות מדויקים, ולכן אמרו הרב קאפח והרב פרנקל את דבריהם, כ"י תימן הם היותר מדויקים.

ובכלל, עם תיאוריות אי אפשר לבנות כלום, כי עם קצת מחשבה ניתן להציג תיאוריה הפוכה על אותם ממצאים.