מעשה נורא מענית אמן: ניתוח סיפור עם והצד ההלכתי

בתגובה לסיפור, העליתי את השאלות הבאות: אני מכיר את המעשה מזמן, אך לא חשבתי עליו זמן רב. נראה לי שלצד ההתרגשות הגדולה שהוא מעורר, תמיד התפלאתי על סיפור זה ואחרים כמוהו. הפער העצום בין הכשלון לכאורה לבין העונש הכבד היה בלתי ניתן להבנה. א. ראשית, כפי שהעיר כבר אלישיר, אין שום חובה לענות אמן בצורה כזו. 1. הברכות ונוסחן הן מדרבנן. 2. עניה על הברכות לפי זה אף היא מדרבנן. 3. אין אדם חייב לענות אמן כלל כדי לצאת בברכות המכוונות אפילו אליו, כגון לצאת בקידוש. ב. האם צריך אדם לבטל מלימודו כדי לענות אמן? ג. האם מי שטעה ולא ענה אמן צריך להענש ועוד בצורה כזו? יש רק שני צדדים שמבארים במשהו את הענין: ראשית, צערו של הילד, שניסה לברך "כמו גדול" ודווקא הרב לא ענה לו. ושנית, הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. היסוד האחרון עשוי אולי להקל על התחושה המוזרה שמעורר הסיפור, לפחות אצלי. בוודאי שיש סיפורים רבים אחרים שבהם מעשה או מחדל קל שבקלים, מעורר ענישה חמורה ביותר. ועל זה אני מציג את העמדה השואלת: האם לא יתכן שסיפורים כאלו מילאו אולי תפקיד חשוב, חינוכי מבחינה מסויימת, בדורות של פעם? האם בדורנו סיפורים כאלו, בהם אדם נוטה לבחון דברים במאזני העיון, על פי עקרונות הלכתיים ואפילו על פי דברי הלב, במובן החיובי של המילה - האם לפיכך סיפורים כאלו אינם עלולים להרחיק יותר מאשר לקרב, ולפיכך ראוי להיזהר בתפוצתם? כי ראוי לדעתי לבדוק היטב את שלשלת המסירה של הסיפור. ההשגחה הפרטית שאמורה להתגלות בסיפור ושמות הרבנים החשובים שנזכרים בו אינם עדיין ערובה לאמיתותו. ואני מוסיף כאן: האם באמת היה רב יפה לפני הרב אבוהב, והאם זה בכלל מסתדר מצד סדר הדורות ומצד אפשרות הנסיעה הגיאוגרפית, או ממה שידוע אודות הרבנים הללו? שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

אם אסכם את הנאמר לעיל, ניתן לזהות שאלות בשלושה רבדים: א. שכר ועונש. האם מגיע עונש כה כבד על אי ענית אמן, ועוד בשוגג? האם מגיע עונש לקהילה שלימה לצאת לגלות בגלל חטאו של אדם בודד? ב. בירור ההלכה האם חייבים לענות על ברכה? מה הנוסח המדוייק, והאם יוצאים גם במילה אחרת? האם מי שאינו עונה - לוקה מלקות דרבנן, או מותר לקרותו רשע? האם החיוב בברכת קטן שונה או זהה? ג. הצד התיאולוגי (והסוציולוגי) איזו תפיסה של גמול באה לידי ביטוי בסיפור? האם היא התפתחה כדי לחזק אמונה בשכר ועונש והקפדה במצוות, או כדי להסביר תופעות כמו פוגרומים ואסונות לכלל ישראל? (כך טוען פרופסור יוסף דן לגבי התפיסה של חסידי אשכנז בגלל הרקע של מעשי הטבח התקופתיים שפגעו בקהילותיהם, וכפי שהזכרתי בשעתו באשכול אחר). *** אני מרשה לעצמי להוסיף כמה הערות שעלו בדיון בתיבה האישית. השואל שאל אם יש מחלוקת אחרונים אם עונים אמן על ברכת קטן. הדיון הסתעף, ויתכן שיהיה בו מן הענין: איני מכיר או זוכר דיון באחרונים על מה ששאלת. הזכור לי מן הגמרא והרמב"ם הוא שעונים אמן על ברכה של כל אחד, גם על של ילד, אם הוא מכוון לשם ברכה ולא לשם תירגול כפי שעושים ילדים המתלמדים. עונים אמן גם על ברכתו של גוי, אם יודעים שליבו לשמים. איני זוכר אם זה נאמר לגבי היתר עניית אמן או לגבי חיוב. למעשה, זו שאלה מעניינת מאד, מה טיב החיוב לענות אמן. יש צד אפילו להרחיק ולומר שיש בזה צד דאורייתא, כי שלמדו בגמרא לפי דעה אחת שיש חיוב מן התורה לברכת התורה ממה שנאמר "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלקינו", ולפי זה החלק האחרון של הפסוק צריך להתייחס לתשובה על הברכה. אמנם נראה שאין חיוב להשתמש דווקא במילה "אמן" וכל מילה שמשמעה הסכמה ואימות היתה צריכה להיות טובה לזה. ושוב, אם כן תיקנו חכמים, צריך להשתמש בלשונם, כפי שאמרו שכל המשנה מהנוסח הקבוע אין זו ברכה. כל מה שכתבתי כאן הוא מן הגמרא ומן הסברא, ולא עניתי על שאלתך. על כל פנים, אנו לומדים מכל הנאמר בראשית הדברים שעונים אמן על ברכתו של קטן היודע למי מברכים ומכוון לברך, כגון הילדים שלנו המברכים לפני שהם אוכלים ושותים (אמנם יש לעיין בילד שחוזר מעשה תוכי על דברי אביו, כי משום חינוך איכא ומשום משמעות ליכא, שהרי הילד אינו מבין במה מדובר). זה לא לפי השיטות שטענת שיש, אך אין הן מוכרות לי ואיני יודע מה טעמן. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מיימוני

אני מתפלא שאתה מתייחס ברצינות כה רבה למעשיה זו שהיא אחת מיני רבות.

לדעתי, להתייחס לסיפור זה  כלמעשה שהיה הוא קצת פטתי. 

יחד עם זאת הניתוחים התיאולוגיים וההלכתיים שלך עם הרקע ההסטורי בה יכלו לצמוח סיפורים כאלה , הם יפים כשלעצמם, והמעשיה הזאת היא אכן רקע ותפאורה נאה להם, וזאת  ללא קשר אם הסיפור הוא אמיתי.

למה תמיד הסיפורים האלו מדברים על זמן לא מודגר . מדינה לא מוגדרת . מלך לא מוגדר . עשיר/שתדלן/רב לא מוגדרים , ותמיד המסכנים שמשלמים מחיר באים אח"כ בחלום לרב לא מוגדר  ומספרים סיפורים ? 

 

א קושיה אף א מעשה

הנה מה שכתבתי על הסיפור הזה מתוך הקדמה לספר.

כאן המקום להציג סיפור אחד מחיי הלבוש שנובע ממקור נאמן מצוואת בנו של הלבוש אלא דבהצעת הדברים נמצא כמה מבוכות כמו שנבאר בציונים. וז"ל בעל דרך משה(29) ולאהבת אחי ורעי בני ישראל אציע לפניכם מעשה רב ונורא שנעשה בזמן הגאון רבי מרדכי יפה בעל לבושים אשר מימיו אנו שותים, כמו שסיפר לי חמי זקיני כמהור"ר אברהם ווארטיר(30) ז"ל מק"ק ליסא באשר שאשתי נכד נכדו של הגאון הנ"ל, וכך היה המעשה שהגאון ר' מרדכי יפה הנ"ל היה אב"ד בק"ק קטנה(31), וה' הרים והגדיל כסאו למעלה שבאו שלוחים מק"ק פוזנא לקבלו עליהם לאב"ד ור"מ והביאו לו שטר רבנות כנהוג והשיב הגאון הנ"ל להמשולחי' אקבל השטר רבנות מכם אמנם אין אני יכול ליסע עמכם תכף ומיד מפני שעדין לא למדתי חכמת עבור החודש והמולדות(32) ואין שום אדם בכל המדינה שאוכל ללמוד ממנו(33), על כן אלך תחלה למדינת איטליא לוויניציאה לחכמי הספרדים שהם בקיאין בחכמה זו ושם אלמוד החכמה הזאת(34), ונסע תכף הגאון הנ"ל ולמד אצל חכם אבוהב הספרדי(35) לערך רביעית שנה ולמד ממנו כל החכמה הנ"ל באר הטיב כאשר נראה חכמתו בספרו לבוש בהלכות ראש חודש. ויהי מקץ הימים הנ"ל ויקר מקרה שהיה שם תינוק אחד בן הרב החכם לערך בן ה' שנים, ואכל פרי וברך בורא פ"ה בקול רם וענו כל בני הבית אמן על ברכת התנוק, והגאון הנ"ל לא ענה אמן שלא במתכווין, כאשר עדיין הסדר בעו"ה ברוב העולם שאינן נזהרין בכך, והחכם רבו של הגאון הנ"ל כאשר ראה שלא ענה אמן על הברכה של התינוק כעס עליו כעס גדול והיה מנדה להגאון הנ"ל וגער בו בנזיפה, והמתין הגאון הנ"ל עד אחר שלש' ימים כפי הדין כשרבי מחרים לתלמידו, ואח"כ בא הגאון הנ"ל ורצה לפייס את רבו ולא היה רוצה למחול לו, ואמר לרבו רבינו ימחול אדוני ויאמר לי מה פשעי ומה חטאתי נגדו ומה חרי האף הגדול הזה, והשיב לו החכם הנ"ל ידוע תדע שאהבה גדולה ושלימה שאינו תלויה בדבר אהבתיך יותר מבני, אבל תדע נאמנה שהיית חייב מיתה בשע' שלא ענית אמן על הברכה של התינוק, אמנם באמת ובתמים אני מוחל לך רק בתנאי זה שכל מקום וקהלה אשר תדרוך כף רגליך תדרוש ברבי ותודיע להם את החטא והפגם הגדול של מי שאינו עונה אמן על כל ברכה ששומע מישראל. וגם תצוה לבניך ולבני בניך עד סוף כל הדורות שיספרו את המעשה הגדול והנורא מה שאספר לך.
וכך היה המעשה שבמדינת שפניא היו מקדם קהלות קדושות קודם גזירות תתנ"ו והיתה שם עיר גדולה לאלהים עיר ואם בישראל, והיה שם מלך אחד והיה רוצה לגרש אותם כמה פעמים, והיה שם אב"ד חסיד ועניו גדול ועושר גדול והיה נושא חן בעיני מלך, ובכל פעם שהיה דעתו לגרש היהודים היה החסיד הנ"ל מפיר עצתם ומבטל דעתם, ויהי היום ויכעס המלך על היהודים וצוה לגרש אותם, ובאו כל בני הקהילה להחסיד הנ"ל שילך למלך להמליץ בעדם לבטל הגזירה כפעם בפעם והצליח מעשה השטן בעו"ה ובאו לעת מנחת ערב להחסיד, והשיב להם החסיד הנ"ל שילך עמהם רק שיתפלל תחלה תפלת מנחה ראשית חכמה יראת אלהים, ויפצרו בו ויאמרו לו זו ג"כ מצוה רבה להציל כלל ישראל, ועתה הוא עת רצון לפני המלך ואח"כ תתפלל, ויעש כן החסיד והלך עמהם לחצר המלך, ויהי כאשר ראה אותו המלך נשא חן בעיניו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק את החסיד הנ"ל, וסבר החסיד בדעתו שבודאי יבטל הגירוש, והיה מסבב  בדברים אחרים עם המלך ובתוך כך בא כומר אחד ממדינות המלך ממרחקים לפני המלך ויפול על רגליו של מלך ויברך את המלך ברכה ארוכה חשובה בלשון לע"ז, והחסיד הנ"ל לא הבין דבריו וכשראה החסיד שיעבור הזמן מנחה הלך לקרן זוית אחת להתפלל מנחה, ודעת החסיד היה שיש לו שהות להתפלל קודם שיפסוק הכומר הנ"ל מלברך את המלך, ובתוך תפלת החסיד קם הכומר ההוא מעל רגליו וצוה לכל ב"ב העומדים שם לענות אמן על הברכה בעבור שתקוי' ברכתו ויענו כלם יחדיו אמן, והחסיד לא הבין לשונם ולא ענה אמן, ולא היה רוצה להפסיק בתוך התפלה, ושאל הכומר הנ"ל שאם ענו כל ב"ב אמן השיבו כן, ושאל אם ענה היהודי אמן, והשיבו לא בעבור שמתפלל שם, ויהי כאשר שמע הכומר שלא ענה היהודי אמן תלש את שערות ראשו ויצעק צעקה גדולה ומרה ואמר הוי על מעשה הרע הזה שבעבור היהודי הזה לא תתקיים הברכה שלא ענה אמן על ברכתי, ויהי כאשר שמע המלך את דברי הכומר ויקצוף המלך מאד ויהפך לאכזר ויצו את עבדיו להרוג את החסיד ולנתחו לנתחי', ויעשו כן והמיתו אותו ביסורין קשים וינתחוהו וישימו את הנתחים בתוך שמלה וישאום לביתו, ואחר זאת גרש המלך את כל היהודים.
היה שם עוד חסיד אחד, חבירו של החסיד הנהרג, והוא היה יודע מחסידות של אותו חסיד הנ"ל, ויהי כמתרעם על מידותיו של הקב"ה כביכו"ל, וישפוט אותו החסיד בדעתו שבודאי עבר איזה עבירה בצנעה כי מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא, והיה אותו החסיד מתענה ובוכה ומתפלל שיודיעו לו מן השמים על איזה חטא נהרג החסיד הנ"ל במיתה משונה, ויתבודד החסיד ההוא בחדר אחד יושב ומשתומם על החסיד הנהרג, ובא החסיד הנהרג אליו בעצם היום בחדרו אשר הוא יושב בו לבדו ומשתומם, ויחרד החסיד חרדה גדולה, ויאמר לו החסיד הנהרג אל תירא ואל תחת ויאמר אליו החסיד יודע אני שחסיד גדול היית רק אמור לי על מה עשה ה' לך ככה ומה חרי האף הגדול הזה, והשיב החסיד הנהרג אני אומר לך באמת מימי לא עשיתי שום עבירה רק הקב"ה כביכו"ל מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ורוב העולם אינם נזהרים בעו"ה בזה החטא, שפעם אחת עשה בני הקטן המוציא לחם וכו' ושמעתי ולא עניתי אמן על הברכה והאריך לי הקב"ה כביכו"ל אפו עד המעשה שנעשה לי בעמדי לפני מלך בשר ודם שלא עניתי אמן על ברכת המלך ויחר המלך מאד, באותה שעה דנו אותי על שלא עניתי אמן על ברכת בני. לכן אתה חברי תספר באזני בנך ובן בנך ולכל באי העולם את המעשה הזה ותזהירם על עניית אמן, ופרח לו איש האמת והחסיד. ואחר שסיפר חכם הספרדי הנ"ל את המעשה הזה לר' מרדכי יפה הנ"ל אמר לו אל תתרעם עלי שנדיתי אותך כי עשיתי זאת למען תהיה הבושה ההיא כפרה על עונך, ואני מוחל לך אבל בתנאי שתדרוש ברבים להזהירם על עניית אמן. כל הנ"ל הראה לי חמי זקני הנ"ל בשטר צוואת אביו עכ"ל(36).

תלמיד,
ואם הרב והמדינה היו מוגדרים, הכל היה יותר טוב? הרי רוב הסיפורים על רבנים מוגדרים ומדינות מוגדרות גם הם המצאות. וכידוע, מספרים על ר' משה פיינשטיין שבא לפניו מישהו ואמר לו על אחד מגדולי הדור הקודם שהיה בולע תפוחי אדמה לוהטים בלי ללעוס אותם כדי לא ליהנות מהעוה"ז ח"ו. ואמר לו רמ"פ שהוא אינו מאמין לאף מילה. אמר הלה: שמעתי מפי מקור מוסמך שראה זאת במו עיניו. וענה לו רמ"פ: אם היית יודע מה מספרים עליי כשאני עוד חי, לא היית מאמין לאף סיפור על מישהו שמת.
השאלה המעניינת היא האם יש להאמין לסיפור הזה על ר' משה פיינשטיין? הוא איש מוגדר במדינה מוגדרת.

   מיכי

מיכי

 אולי יש כאן התפתחות מעניינת .

 אם הסיפורים
עד תקופת הבעש"ט היו מסוג : " פעם בארץ רחוקה חיו להם מלך ,,,, " . ובימינו הסיפורים יותר
ממוקדים על אדם מסויים למרות שלעיתים מודבקים אותם סיפורים לאנשים שונים.;
  אולי ניתן לבדוק את ההתפתחות הזו מבחינה חברתית , אולם מה שמדאיג
הוא ההתיחסות לסיפורי פיות אלו כאל קדש קדשים ע"י הציבור החרדי , וכפי שכתב 
;מימוני , בצדק, כי החינוך הזה שמוזרק לורידי הילדים - עלול להציב את הדת היהודית
בתוך האמונות הפאגאניות , ולהרחיק ממנה אנשים ראציונאליים . 
 
ניתן אפילו להבחין באנשים דתיים רציניים המתייחסים לאמונה היהודית - כאל  פולקלור ( אמנם לא
במוצהר ), למרות שהם מתנהגים לפי כל חוקי וכללי החברה החרדית , אולם כנראה חיים בשני
עולמות שונים , במסגרת החברתית הם חיים כחרדים , אולם משיצאו בבקר מבית הכנסת - הם&
nbsp;מנהלים אורח חיים חילוני ( איני מתכוון לאוכל כשר - אלא לסדרי העדיפויות, ומה חשוב
בחיים ) . 
  אולי באמת האמונה היהודית ניצבת בפני האתגר של  ההתמודדות בעולם המודרני , אולם זה נושא בפני עצמו .  

תלמיד,

סיפורי הצדיקים לא התחילו בבעש"ט. למעשה, "שבחי הבעש"ט" הוא מעין-חיקוי (לא בתוכן, אלא בצורה הכללית של ספר שמוקדש למופתים) לספרים דומים שהיו נפוצים באירופה כמה מאות שנים לפני תקופתו. הידוע שבהם (ידוע לי, איני מומחה לענין, ונראה שיש כאן מי שיכולה לשפוך יותר אור על זה) הוא "מעשה בוך", קובץ סיפורים באידיש. עיקר הסיפורים הם "ספורי צדיקים" על ר' שמואל החסיד ובנו ר' יהודה החסיד. יש שם מופתים נסים ונפלאות, ממש כמו הספרים על הבעש"ט ותלמידיו. ז'אנר ספרות השבחים ("הגיוגרפיה") אינו מיוחד ליהודים - ספרים דומים היו נפוצים באירופה הנוצרית, כשהגיבורים שם הם, כמובן, קדושים נוצרים. הקירבה בין התרבויות גם גרמה להעברת סיפורים. למשל, הסיפור על רבי עמרם שנפטר וארונו שט באורח פלאי על גבי הנהר לעיר הולדתו, זהה לסיפור נוצרי שקדם לו בדור, על סנט. אמרן שנפטר וארונו שט באורח פלאי על גבי נהר לעיר הולדתו... גם הסיפור על ר' אמנון ממגנצא וכתיבת "נתנה תוקף" שייך לז'אנר הזה.

נוהל שכן זה כאן!