ריח בשמים של ערוה

זאב שאלה טובה. אכתוב מה שנראה לי. א. יש בשמים של ערווה, שמטרתם להביא הרהור של עריות וכל מה שבעקבותיו. ויש בשמים שמטרתם להעביר את הזוהמה. כלומר לסלק את ריח הגוף הרגיל ולתת במקומו ריח נעים. וזה דומה לדאודורנט שכתבת. ב. האם היה עלינו לאסור את כל בשמי הנשים? מסתבר, שלרווחת הציבור, אין לאסור אלא בשמים שהשימוש בהם מלמד על מטרה שאינה צנועה. אבל כל שהוא לסילוק הריח הרע ויצירת ריח נעים, כגון דאודורנט, לית לן בה (=זה בסדר). ג. וכפי שנשים משתמשות בבשמים אלו, כך גם גברים. ואין בזה משום "לא ילבש" כי גם גברים זקוקים להחליף ריח רע בטוב. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

השימוש בדיאודרנטים

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=978556

_________________

<"ואולי יש להוסיף ע"ז שהלשון "להריח" אינה פאסיבי שהוא הולך לדרכו ונכנס לו הריח בחוטמו, אלא להריח הוא מעשי שעושה מעשה כדי להריח.">

הלכות איסורי ביאה פרק כא, ב:

ב) ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו, או לרמוז בעיניו, לאחת מן העריות; וכן לשחק עימה, או להקל ראש. ואפילו להריח בשמים שעליה, או להביט ביופייה -- אסור; ומכין למתכוון לדבר זה, מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה, ונתכוון ליהנות, כמו שנסתכל במקום התורף; ואפילו לשמוע קול הערווה, או לראות שיערה -- אסור  
(1)ואפילו להריח בשמים שעליה, או להביט ביופייה -- אסור;
(2) ומכין למתכוון לדבר זה, מכת מרדות.
 

עולם הפוך אני רואה

תוקן על ידי - נישטאיך - 31/01/2006 10:35:34

הרמב"ם בפכ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה ב' כתב ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש או אפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור. 

ומקורו של הרמב"ם הוא הגמ' בשבת ס"ב ע"ב וברגליהם תעכסנה אמר רב יצחק דבי ר' אמי  מלמד שמטילות מור ואפרסמון במנעליהן ומהלכות בשוקי ירושלים וכיון שמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהן יצר הרע כארס בעכוס. 

וכן הטור מעתיק לשון הרמב"ם וזה המקור לכל ספרי ההלכה אחריהם.

והדמיון של המעשה שמתיזות על הבחורים להאיסור להריח מורה שהמדובר כאן באופן שיש כוונות לא טובות.

ולכן היה אפשר לומר שמה שאסור להריח היינו להתקרב אל הערוה ולהריח בשמים שעליה בכוונה של חיבה. שהוא דומה לשאר הדברים שאסור, לקרוץ בידיו וכו'. אבל שיהיה אסור לאשה להתבשם כשכוונתה להתנהג כדרך כל הנשים, וכל המריחים מרגישים שהריח הוא רק משום הנימוס, אין בריח כזה איסור.

ואולי יש להוסיף ע"ז שהלשון "להריח" אינה פאסיבי שהוא הולך לדרכו ונכנס לו הריח בחוטמו, אלא להריח הוא מעשי שעושה מעשה כדי להריח.

אבל עדיין צריך לי סמך לדברי.

ומצאתי ראיות לדברי באו"ח סימן רי"ז סעיף ד'

א) הטעם שאין מברכין על ה"בשמים של ערוה" הוא לפי שאסור להריח בהם שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר. 

ב) בבאר היטב שם אות ו' כתב בשם שכנה"ג דאפילו הבשמים הם על האשה כל שלא "הגיע עצמו" אל האשה והבשמים נתנו ריח מברך על הריח עכ"ל פי' שזה שאסור הוא רק להתקרב בדעה להריח, אבל אם בא הריח אליו מעצמה מותר להריח וצריך לברך ! דאי אינו מתכוון להריח יש דיעות שלא שייך ברכת הריח.

ורבני זמנינו ודאי כבר דנו בהלכה זו רק איני יודע מקומה.  

נ.ב. בתי באה הביתה וסיפרה שהמנהלת "הקיצונית" דרשה לפניהם שאסור להשתמש בפורפיום שהן מכשילות את הזכרים, והביאה לפניהם קיצור שלחן ערוך מפורשת.
זה הסיבה שהענין נוגע לי עכשיו.  

תוקן על ידי - זאב58 - 31/01/2006 11:00:57

אמנם מקופיא יש לדון אולי האיסור להריח הוא ככל איסור הנאה מדבר אסור, ולא רק מפני חשש למעשה עבירה. כעין מה שדנו לגבי ייחוד, והדברים עתיקים.
ואם כך הוא, אז יש לדון מצד סוגיית הבבלי פסחים כה לגבי הולך בשוקי בשמים שמריח במתעסק או בלא כוונה, ונחלקו שם ר"י ור"ש, והראשונים אחריהם בגדרי האיסור.
אמנם כל זה נכתב בלי כל בדיקה. ומקופיא נראה כמוש"כ קודמיי, שריח בלא כוונת הנאה מערווה יהיה מותר.
רק אוסיף, שייתכן כי ברכה על הריח היא כשלעצמה מראה על כוונה ליהנות והתרכזות ותשומת לב בהנאה, ובזה גופא היא נאסרת מצד הנאה בכוונה. לכן אפ"ל שאיסור ברכה יהיה בכל גוונא.
מיכי

מיכי במחילה לא אבין כיצד יש הווה אמינא (=השערה) לברך על בשמים של אשה, הלא זה סוג של "להעביר את הזוהמה". ולא נראה לי שיש חילוק בין "להעביר זוהמה" לבין "להפיץ ריח משכר" כי שניהם מאותו סוג. ולכולם לגבי החשש של המנהלת, נראה שכוונתה היא אך ורק לריחות שנועדו למשוך תשומת לב, ולא לריחות שמטרתם להעלים הזעה ביום חם או במאמץ, כפי שקורה לכולנו. יתכן שאין זה מורגל בין ילדות, או נערות, והיא רוצה לבנות גדר, בשל החלטתה או בהתייעצות עם פוסקים. ואם אין נוהגות נערות ובוודאי לא ילדות לעשות כן, יש בכך באמת לפחות דררא (=מידה כלשהי) של איסור וחשש להרגל רע. אולם אם שימוש בדאודורנט הפך לדבר נפוץ, לא ראוי לאסור את הדבר, כי לאחר שמתרגלים אליו, קשה מאד בלעדיו, ואין הוא בא מחמת עריות. כמובן, חוות הדעת הזו לא תועיל כלום למעשה ביחס לבית הספר, כי לבית הספר רבנים משלו. והם הקובעים שם. בוודאי שניתן לבקש מהם את חוות דעתם והסבר. האם ניתן גם להציע להם כיוון אחר? זו כבר, לעתים, שאלה פוליטית או טכנית... שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו