זמן עבר בתורה past perfect

שימוש בזמן עבר בתורה.

כיון שאנו עוסקים בזמנים בעברית של התורה, מעניין להביא את דברי הראב"ע בפרושו הקצר, על הפסוק "אז ישיר משה" בפרשת השבוע:

"אז ישיר משה, עתיד תחת עבר, ועל דעתי שהוא הזמן האמצעי, ואין בלשון הקודש סימן עליו, על כן יאמרו בלשון עבר ועתיד, כמו בשתים יכסה פניו (ישעיה ו' ב'), וינועו אמות הספים (שם שם ד'), וכן אז ישיר משה, ויאמרו".

אם כן, הראב"ע מתיחס כאן לזמן האמצעי, כלומר ההווה; נראה לפי הענין שהוא מתיחס לסוג של הווה מתמשך, והוא טוען שפעולה מתמשכת כזו מצוינת על ידי שמוש בשלוב של לשון עתיד ולשון עבר, כמו "ישיר" ו-"ויאמרו".  לפיכך, לפרושו זה, אין לתרגם "אז ישיר משה ובני ישראל" כ-"Then sang Moshe and the Children of Israel", אלא כ-"Then were Moshe and the Children of Israel singing".

מעניין לראות שבפרושו הארוך הוא מפרש באופן אחר:
"אז ישיר משה, משפט לשון הקודש לומר לשון עתיד תחת עבר עם מלת אז, אז יבנה שלמה (מל"א י"א ז'), אז ידבר יהושע (יהושע י' י"ב), אז יבדיל משה (דברים ד' מ"א) וככה בלשון ישמעאל", כלומר - המלה "אז" משמשת להיפוך הזמן של הפועל "ישיר", ואין זכר ל-"זמן האמצעי".

יש מקומות שבהם ברור שהשימוש בלשון עבר אינו קשור ל"ׂעבר מרוחק" אלא הוא חלק מצורה ספרותית שמטרתה להציג שתי פעולות זו מול זו, למשל בבראשית ד: * ויהי הבל רועה צאן, וקין היה עובד אדמה (בלשוננו היינו אומרים: "הבל היה רועה צאן, ואילו קין היה עובד אדמה") * ויבא קין... והבל הביא גם הוא... (בלשוננו: "קין הביא... וגם הבל הביא..."). * וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה (בלשוננו: "ה' שעה אל הבל, בעוד שאל קין לא שעה"). בכל המקרים האלה, הפועל הראשון הוא בצורה הרגילה - עתיד עם ו ההיפוך, והפועל השני הוא בצורת העבר; הצורה נועדה להראות שיש כאן משפט אחד עם שני פעלים - הפועל השני קשור לפועל הראשון.

בעקבות התבוננות חלקית בשבת הגעתי לשתי ההשערות הבאות:

1. בדיבור ישיר של מישהו, לשון עבר משמעותה עבר רגיל ולא עבר רחוק.

2. כאשר ישנו ציון זמן הפועל מופיע בעבר ולא בעתיד עם וו ההיפוך.

לדוגמא : "ויהי ביום השמיני קרא משה..."

וכן הפסוק שהבאתי קודם " ויהי בחצי הלילה וה' היכה כל בכור..."


רק השערות כיון שלא עברתי על כל התורה לבדוק זאת...




אראל

אני מסכים איתך שבמבט ראשון קשה ליישב את העקרון המובא ברש"י, ולכן פתחתי את השירשור כדי ליצור דיון בדבריו, האם הם באמת כה מוקשים כה שנראה ממבט ראשון או שניתן ליישבם בדרך כלשהי.
כאשר כמובן ישנם שני דרכי ישוב.
1. להסביר פסוקים שבמבט ראשון נראים כעבר רגיל כעבר רחוק.
2. לנסות למצוא חילוקים מתי הכוונה לעבר רחוק ומתי לעבר רגיל. כמו שתי ההשערות שכתבתי.

אני בעד גישה 2. אולי אפשר להכליל את החילוקים שמצאת ולומר, שבכל משפט שזמנו עבר, מספיק שהפועל הראשון כתוב בצורת העתיד עם ו ההיפוך, וכל שאר הפעלים יכולים להיות בצורת העבר. לפי זה, יש מקום לדברי רש"י רק במשפטים שבהם הפועל הראשון הוא בצורת העבר - בניגוד למקובל.

אראל לגבי ההצעה שהעלת שכאשר ישנם כמה פעלים אזי מספק שהראשון יהיה בעתיד עם וו ההיפוך. אי אפשר לומר זאת כדבר כללי לדוגמא "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה" אולם נראה לי שאפשר להסביר את הדברים בצורה הבאה: פעלים בעתיד עם וו ההיפוך מציינים סדר מאורעות שהתרחשו אחד אחרי השני. ולכן כאשר הפעולות לא התרחשו אחת אחרי השניה , משתמשת התורה בלשון עבר. ויתכן שזה אכן מוקדם לפעולה הקודמת אך יתכן שהן היו בו זמנית. כמו הדוגמא שהבאת, הבל וקין "ויהי קין עובד אדמה והבל היה רועה צאן" אם היה כתוב ויהי קין עובד אדמה ויהי הבל רועה צאן, היה נשמע שזה קרה אחרי הבל. אולם אם מדובר בפועל אחד בפסוק, כך שאין צורך להדגיש בו זמניות, שימוש בלשון עבר כוונתו pasr perfect

אתמול בבוקר שמעתי מהרב אביחי קצין בתכנית הבוקר שלו ברדיו קול חי הסבר על שיטת רש"י שהציווי לעליה להר בסוף פרשת משפטים היה לפני מתן תורה. הוא טען שזה נובע משיטת רש"י הזו, ורש"י למד כן מכך שכתוב "ואל משה אמר עלה אלי ההרה" בלשון עבר מכאן שזה קודם למעשה הקודם.

הנה דוגמא אחת העולה בבירור מן הכתוב בפרשת השבוע שעבר, יתרו.

(שמות יח א - ו)

א. וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים וגו'.

ב. ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה

ג. ואת שני בניה וגו'

ד. ויבא יתרו חותן משה ואשתו ושני בניו אל משה אל המדבר וגו'

ה. ויאמר אל משה: אני חתנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה.

עד כאן.

אם פסוק ה' מתאר לנו את ההווה, כאשר משה וישראל חונים מול הר סיני (בלי להיכנס לשאלה אם זה היה לפני או אחרי מתן תורה, שכבר נחלקו בזה התנאים והמפרשים) -

אזי מתי ארע פסוק ב'. כלומר, על איזו לקיחה מדובר כאן?

יש שתי אפשרויות:

1. כעת, בדרכו אל משה, לוקח יתרו את בני משפחת משה אליו.

2. בעבר הרחוק, כאשר חזר משה למצרים והשאיר את אשתו ובניו מאחור, כמסופר בפרקים קודמים, אז לקח יתרו אותם אליו.

זרימת הפסוקים היתה צריכה להעיד על האפשרות הראשונה. אך המילים "אחר שילוחיה" מתאימים לסיפור היסטורי, שכבר היה ועבר.

וכן דרך המקרא, לדעתי, להביא בכל סיפור המתרחש ומתואר כעת את הרקע הנחוץ לו. במקרה זה, את שילוחי אשת משה.

לכן הפועל "ויקח" הוא עבר רחוק. באנגלית

AND YITRO HAD TAKEN MOSHE'S WIFE

אין לי כמובן אפשרות בעברית, או לפחות בעברית שלנו המודרנית, לציין את שינויי הזמן בין הפעלים, כפי שזה קיים באנגלית ובשפות אחרות.


כיון שהגענו לכאן, הבה נאמר דבר בנושא נסיעת יתרו וטעמיה.

מתוך פירוש זה, אך לא רק בשלו, נובע לדעתי כי ביאת יתרו אל משה לא היתה, כפי שפירשו חז"ל ורש"י, מפני שחפץ לדבוק בדת האמת, אלא מפני שפשוט דאג לבתו ולנכדיו ורצה להביאם אל אביהם.

נראה את הרקע: משה נוסע למצרים ומשאיר מאחור את אשתו ובניו. והנה, התחולל הנס, ומשה יוצא עם בני עמו. מה היה עליו לעשות? פשוט - לשלוח לקחתם אליו.

אבל הוא לא עשה כן.

מדוע?

יתרו אינו יודע את התשובה. ואין לו טלפון סלולרי לשוחח עם משה, או אימייל לשלוח לו. עליו להרחיק לכת עד המדבר.

והוא עושה זאת, למען בתו ונכדיו, הוא יוצא לדרך הקשה.

והוא מגיע, בזהירות, מפני שאין הוא יודע איזו קבלת פנים מצפה לו. האם משה בכלל רוצה אותם בחזרה? לפי הצד שציפורה היתה כושית, כדברי האבן עזרא, אולי הוא מתבייש בה ליד בני ישראל? אולי, לאחר שעלה לגדולה, הוא מעדיף שלא להביא את אשתו הכושית אל בין בני עמו?

כמובן, משה שמח לקבלם. לפחות כך נראה מן הפסוקים, וכך מסתבר לפי מה שאנו מכירים את משה.

אך זו שאלה קשה באמת מדוע משה לא שלח להביאם קודם. ושמא חשב שעליו לוותר על חייו האישיים למען העם?

לפיכך, לדעתי מטרתו העיקרית של יתרו בבואו היתה להביא את אשתו של משה אליו ואת בניו.

כמובן, העובדה שהוא בחר לעשות זאת מראה שהוא היה שלם, לפחות במידת מה, עם דרכו של משה בעבודת האלקים. אבל איני רואה כאן את הכוונה שלו להתגייר, כפי שטענו המפרשים. ולפי זה גם השאלה שמעסיקה את התנאים ומובאת ברש"י, מה שמועה שמע ובא, אינה אלא השמועה שכבר יצא עם ישראל ממצרים, ועתה משה פנוי שוב לבני משפחתו.

והנראה לעניות דעתי כתבתי. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

העיקרון מסתדר היטב בפירוש רש"י לבמדבר י,לה "ויהי בנסוע הארון". רש"י כתב שהסוגריים בתורה מפסיקות בין פורענויות, ורמב"ן תמה שם על רש"י מהי הפורענות הראשונה. בפירושו לשבת קטז' רש"י כותב שהיא התאווה לבשר, ורמב"ן תמה שהרי המתאוננים קודמים בפרק י"א לתאווה, ולכן לא ייתכן שהתאווה תיחשב כפורענות ראשונה ומתאוננים כשנייה. ועיין גו"א ורא"ם שיישבו שרש"י מתייחס ל"התאוו תאווה" כpast perfect.