"במושב לצים לא ישב"

ברור שעיקר הרעיון הוא במובן הלוגי וכן שלא משנה באיזה שהוא סוג התחברות.

מה שלא ברור הוא, מה ייקרא 'לץ'. אני למשל מעביר הרבה מסרים בדרך 'צחוק' למען חידודם. איני רואה זאת כליצנות. ליצנות זו המנסה לטשטש מסרים רציניים על ידי זיוף לשוני.

לפעמים הטחת אשמת ליצנות בזולת, היא היא הליצנות שמנסה להתעלם מרצינות מסריו של הזולת.

לכן, עדיף להקדים דיון על מהותה של הליצנות לפני דיון על מסגרות המהוות קריטריון לליצנות.

זה כבר מבואר בשערי תשובה ובעוד מקומות.
לץ הוא לא מי שמתבדח, ואדרבא יש הרבה מקרים שראוי להתבדח.
לץ הוא זה שלועג לדברי תורה, או ללומדי התורה.

סאפי וקוני, יתר על כן.

חז"ל מלמדים אותנו ש"כל ליצנותא אסירא לבר מליצנותא דעבודה זרה".
מושג עבודה זרה הוא כל התקשרות לדבר מסוים, המתעלמת מכל שאר השיקולים. במקרים כאלו מהווה הליצנות הנשק היחיד המסוגל לנפץ את העיקשות הזאת.
לצערנו, ישנם ההופכים את ההבנה שלהם את התורה לעבודה זרה ומתעלמים מכל הבנה אחרת. אם כי אינם מסוגלים, אבל אדרבה זו סיבה שילמדו את לשונם לומר "איני יודע". הרבה פעמים דרושה ליצנות [שקולה] כדי לפוצץ את אטימותם.
[הפך הליצנות, אינה עקשנות קנאית, אלא רצינות מתחשבת.]

לעצם שאלתך, סאפי. זה עניין של דרגות. חברים רציניים מהפורום שלנו, יש מהם משתתפים באשכולות רציניים בפורומים שיש בהם ליצנות ואף בדיונים רציניים באשכולות שיש בהם ליצנות. על כל אחד להכיר את גדרותיו שהוא צריך להציב כדי שלא ייגרר לחוסר רצינות מחמת אווירת הליצנות הסובבת אותו.

לץ היין הומה שיכר וכל שוגה בו לא יחכם

האם אין חשש להדבקות בליצנות מתוך קריאתה?
האם כתיבה עם ליצנים אינה משאירה חותם בנפש?
לדעתי כן,,,לכן צריך אדם ליזהר עם מי הוא בא בשיח ודברים.

רק_אני

אתה מאד צודק. ניתן להכיר על מי שמסתופף בין ליצנויות נימה של קלות ראש שמשתרבבת לכתיבתו. יש כמה כותבים רציניים שהופיעו בפורומים ה"חרדיים" כאן, שלנו, אהל, חדרי חרדים, ואם עוקבים אחרי כתיבתם, כמדומה לי שאצל חלקם ניתן לראות השתלבות ברמה הכללית. אני סבור שלפחות חלקם היו מצטערים עליה, במבט לאחור, אילולא היו שקועים באותו רגע באותה אוירה.

גם אני בודק עצמי אם איני נכשל בזה.

בגמרא אמרו: תלמיד חכם בעיני עם הארץ ככלי של זהב. שוחח איתו, הריהו ככלי של כסף. אכל במחיצתו, הריהו ככלי של חרס. יש לדון מה המעמד של מי שמשתתף באשכולות מסוג כזה בפורומים מסוגים כאלו, האם הפך להיות כסף או חרס.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כל ליצנות אסורה, חוץ מליצנות של עבודה זרה.

כל המפרשים שראיתי פירשו שיש כאן היתר. לדעתי, יש כאן מצווה.
באשכול אחר עסקנו בהבט הפסיכולוגי של המאגיה, ששום אדם - פרט ליוצאי דופן ובני עליה מיוחדים - אינו יכול לומר שמאגיה ועין הרע לא ירעו לו.
גם הבאתי סיפור על אנתרופולוג בריטי שלא נחלץ מקללה של מכשף אפריקני אלא בטכס מגי.

הפתרון שהתורה מציעה הוא: ליצנות. ידוע כוחה של הליצנות, שהיא דוחה מאה תוכחות. אותה קלילות, שהופכת אותה לבלתי רצויה בכל מקום, מאפשרת לאדם להתגבר על הפחד מהמגיה ומכל אמונות ההבל והעבודה זרה. ברגע ששמים ללעג ולקלס את העבודה זרה, כוחה - הפסיכולוגי - נשבר. לכן ליצנות של עבודה זרה אינה רק היתר, אלא מצוה. זו הדרך היחידה להפוך לבני חורין מאמונות כאלו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

"בליצנות- אפשר לבטל כל את העולם
אילו ידע פרעה כוחה של ליצנות-
לא היה מוציא את בני ישראל ממצרים
אלא היה מגלגל עימהם בליצנות
ופוטרם במלי דבידיחותא

(רבי מנחם מנדל מרימנוב)

הנקודה השלילית של השפעת הליצנות, איננה עצם ההסתופפות בסביבת הליצים והשמיעה לדיבורים שלהם.

הירידה לרמת חשיבה בלתי רצינית, היא הגורמת. למי שנגרר בקלות, יש להיזהר גם מהסתופפות ושמיעה. אבל צריך לדעת שעיקר הזהירות היא השמירה על רמת חשיבה עצמאית, שאינה נתפסת במשחקי מילים ואינה מתפעלת מאסמכתות 'מפוצצות'.

בעצם כל התקוע בדעותיו ומסרב לשקול כל דעה שמובאת לפניו, יש בו מן הליצנות.

לפעמים יש אצל חברינו נטייה להתפלמס עם עקשנים למיניהם. כך הייתי נוהגת בעבר הקרוב להשתמש בהם כשק אגרוף אינטלקטואלי. למרות שידעתי שאין סיכוי גדול שהצד שכנגד יירתם לבירור האמת, עצם מיצוי הויכוח בניסיונות ניסוח שונים, חידד לי את הדעת. ויכוחים כאלו מעייפים, אבל אני דווקא רואה בהם צד של התחסנות נגד הליצנות.

מכך אני מסיקה שאי הישיבה במושב ליצים אותה משבח נעים זמירות ישראל, מכוונת לישיבה של הנאה בחברתם, מפאת האווירה הקלילה של הליצנות. אבל הבא להתמודד ולמצות את הדעת מתוך חיפוש האמת ללא לאות, לא יגונה כיושב במושבם. אדרבה, הוא ישובח כלוחם אמת.