| נשלח ב-23/2/2006 10:09 |
 |
| |
יא מכוער שכמותך!!!
היום נתקלתי בסיפור הגמרא הבא, שכלל לא הבנתיו, והרי הוא לפניכם:
"מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי/ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! - אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? - אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל. - אמרו לו: מפני מה? - אמר להם: כך וכך עשה לי. - אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן". (תלמוד בבלי תענית דף כ ע"ב).
השאלות מיותרות, ומי שענה עליהן בצורה פשוטה, היה הרב יוסף ב"ר אברהם ג'יקטיליא, (מקובל ופייטן שנולד בספרד בשנת ה"א ח'-1248), שבספר "המשלים" שלו, הכולל קמ"ט משלים שבעזרתם הוא מסביר ענייני אמונה ומחשבה שונים, שיצא לאור לראשונה מכת"י ע"י ר' ברוך אביגדור חפץ, (צפת תשנ"ב-1992),
http://aleph500.huji.ac.il/F/3JUTVLTB7N5Y886GNJTKLEADRITR1HUAA6IPKSJ4UADAD292BF-03008?func=find-acc&acc_sequence=001061159
הוא כותב:
"וכבר אמרו חז"ל (תענית כ.) על אחד מהחכמים שהיה מכוער בצורתו ביותר, וראהו אדם אחד ואמר לו כמה מכוער אדם זה, ענה אותו החכם ואמר לו: לך אצל האומן שעשני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית".
הפיכת הדמויות וקיצור הסיפור עונים על כל השאלות, מלבד אחת:
http://aleph500.huji.ac.il/F/3JUTVLTB7N5Y886GNJTKLEADRITR1HUAA6IPKSJ4UADAD292BF-00491?func=scan&scan_start=003429846&scan_code=AUT&scan_op=PREV
תוקן על ידי - נישטאיך - 23/02/2006 10:43:45
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2006 12:40 |
|
| |
ושמח שמחה גדולה, והיתה בה.דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?
אני היתי מפרש את הסיפור לפי ש "אין אדם דן אלא מתוך הירהורי לבו".
הירהורי לבו היו -כמה מכוערת התנהגותו של אותו אדם. הכונה לעצמו ולכל
יושבי עירו הנוהגים כמוהו.- "שדעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה."
אנו לא מכירים את הסיפור הזה בחיי יום יום.?
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2006 14:52 |
|
| |
כדאי לנסות להכנס לסיטואציה כדי לדמיין איך יכול ר' אלעזר להתנהג בצורה מחפירה כזו שאני חושב שאף אחד ממכרי לא יכשל בה.
הולך לו אדם ודעתו זחוחה עליו, מצב רוחו מרומם ביותר, האויר והאוירה משכרים את מוחו, וכולו אומר עליצות ועליזות,
הוא נותן דרור להרהוריו, ואלו מחמיאים לו, הוא מתמכר לטבע - לנוף הבראשיתי מסביב לכל מלוא העין, הוא חש -איך לומר- מלך העולם,
והנה הלך מולו, מפר את השלוה הפסטורלית, החולמניות מופרעת, הרהור מרושע משהו מתגנב ללב: שמא יחפז הלה וילך לדרכו.
אך כאילו להכעיס צועד הלה לעומתו, הוא זועק בליבו: הניחני לנפשי, אין השעה כשרה לשיחתך, שיחת עובר בטל.
הוא מציץ בגניבה לכיון המטריד, ותחושה לא נעימה פושטת בו, בכולו : אילו לפחות היה מראהו יותר סימפטי.
ההוא כאילו שמע, פונה אליו חזיתית: שלום עליך רבי.
אינו יכול להתגבר על תחושת המחנק, מסובב את פניו לכיון הנגדי ומפטיר, כאילו לעצמו: כזה כיעור, היכן גדל זה.
לפתע הוא נחרד מעצמו: טוב, הוא לפחות לא שמע את הרהורי.
אך הלה פונה אליו בקול יבש: לך לאומן שעשאני......
מאיר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2006 15:04 |
|
| |
ועל זה כתב הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק מהי הכת הנכונה להבין דברי חכמים.
[כת שלישית, מבינים שדברי חכמים הם משל] והכת השלישית והם חי השם מעטים עד מאוד עד שאין ראוי לקרותם כת, אלא כמו שיאמר לשמש "מין" ורק היא יחידי. והם אותם בני אדם שנתברר אצלם גדולת החכמים ז"ל וטוב שכלם, ממה שנמצא בכלל דבריהם מורים על עניינים אמיתיים למאוד. ואע"פ שהם מעטים ומפוזרים במקומות מחיבוריהם, הם מורים על שלמותם, וכי הם השיגו האמת. ושנתברר גם כן אצלם מניעת הנמנע ומציאות המחויב להימצא. וידעו כי הם עמי הארץ, אינם מדברים היתולים. ונתאמת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר, וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים, דברו בהם בדרך חידה ומשל, כי הוא זה דרך החכמים הגדולים.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2006 19:18 |
|
| |
מן הסתם יטענו כנגד פרשנותי שהיא איננה אלא אפולוגטיקה, אך מהי פרשנות בכלל אם לא אפולוגטיקה על הטקסט המוקשה אותו בא הפרשן לפרש.
שתי שאלות יש להקדים:
א. מה פשר הסיום "ובלבד שלא ירגיל"?
ב. מדוע יש מקום לסלוח לכבודם של בני העיר, אם מעשהו של החכם מלמד כי אינו ראוי להיקרא "רבי", האין אלו חסידים שוטים שיש להעמיד אותם על דעתם?
אכן, המחקר נוטה לפרש כל מעשה כפשוטו, אך האם אין הפשט אומר אלא דורשני?
לפנינו חכם שלמד תורה הרבה ודעתו גסה עליו, אכן ריבוי תורה היוצאת מבית רבה ושבעת נחת מעצמה, אף היא אינה אלא ככל חכמה. אך דע עקא, ריבוי חכמה ותהא אשר תהא איננו מניח מקום לכיעור לשהות במחיצתו, אם תרצו אין הכיעור אלא החיסרון/ השלילי הנוכח במציאות.
אולם הכיעור איננו מניח לחכמה לטעון למוחלטות הדוחה כל כיעור הוא מבקש את מקומו = "אף אותי יצר האומן", ואם אין מקום לכיעור במציאות אין מקום לחלק מהאנושי שהרי הכיעור דבק באנושי. לשון אחר, אין החכם הדבק ברוב חכמה יכול להתעלם מהכיעור הדבק באנושי - אנושי כל כך. סופה של חכמה רבה שתדחה את האנושי (=ובמאה האחרונה ראינו רוב חכמה שאינה מותירה מקום לאנושי)
אכן, אפשר שהמגע עם האנושי הוא המעורר את החכמה הרבה - כל חכמה שרוצה להיות רק חכמה הרוכבת על הסוס, החכמה הרבה עד לזרא המרוצה כל כך בעצמה.
אולם האם הכיעור אכן שווה ערך לחכמה ואפילו חכמה רבה? ואם תרצו האין גם הכיעור יוצא מגדרו אם יבקש לעצמו מקום שווה? או אולי לא נועד הכיעור אלא להעמיד את החוכמה במקומה שלא תהיה חכמה רבה?
והנה הגענו לסיום, וככל אפולוגטיקה שאינה אלא הפרשנות עצמה פותח הסיום שתי דרכים, והבוחר יבחר:
א. אכן הכיעור משיגלה לחכמה את כסלונה כחכמה רבה, איננו צריך עוד דבר, אכן כך דרכו של עולם (שאף זה מן הכיעור שבו) = אנשי העיר, שצריכים הם חכמה ואין הכיעור מבקש לתפוש את מקומה, "ובלבד שלא ירגיל" = כל עוד החוכמה מותירה מקום גם לכיעור אף אם היא "שבעת נחת מעצמה". די לו לכיעור בהודאת הכישלון האנושי המכיר בהיסתתרותו מפני הכיעור, אין הכיעור נאיבי - ואולי הוא איננו מערבי דיו - אין הוא עושה אידאליזציה אתית ואיננו תובע אותה, אין הוא אלא המראה בפני העולם המבקש להיסתתר מאחורי החוכמה, "ובלבד שלא ירגיל" - ובלבד שיודה בחטאו האנושי. - 'וידעו כי ערומים הם'.
ב.ואולי הכיעור הוא המלמדנו חוכמה, וזו מחוכמתו של הכיעור הואיל והוא מודע לכיעור ולחיסרון הוא יודע לסלוח, כי אם אינו סולח אף הוא לוקה בחטא היומרה של החוכמה, שאינה נותנת מקום לחטא. ואין אנשי העיר אלא המציאות שצריכה קצת חכמה ובשבילה הכיעור מוכן לסלוח, "ובלבד שלא ירגיל".
ואולי אין הסיפור ויסלחו ההיסטוריוציסטים, אלא משל על החכם ויצרו או החכם והכיעור שבמציאות שסופו שדווקא הכיעור הדבק באנושי הוא המעירו מתרדמתו הדוגמטית!
(לשון אחר, לפנינו המחזה של סופו האפשרי של חכם שגסה דעתו, ומדוע דווקא ר' אלעזר נבחר, יש לבחון אגדות נוספות המציירות את דמותו...)
אך הואיל וכולנו חכמים וכלנו למדנו את התורה חוכמתנו לא מותירה לנו מקום מלבד הפשט ואף על כך גסה דעתינו!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2006 19:25 |
|
| |
ברגע הראשון שראיתי את הכותרת, שאלתי את עצמי מאיפה נישטאיך הזה מכיר אותי? ולמה הוא פוגע בי?
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2006 19:50 |
|
| |
כמתעסק 
עכשיו לימדתני עומק הפירוש - כל שחוכמתו מרובה ממעשיו חוכמתו איננה מתקיימת
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2006 22:54 |
|
| |
כמתעסק, יפה מאוד[ממש לא מכוער ]
|
|
|
|
| נשלח ב-24/2/2006 02:22 |
|
| |
מצאנו בחז"ל שבהרבה מסיפורי המקרא הקטינו החטא. כמו שאמרו, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, ובמעשה ראובן שלדברי חז"ל לא שכב ראובן עם אשת יעקב אלא בלבל יצועי אביו, וכן הרבה כיוצא בזה. וכבר עמד הרד"ק שחז"ל נוטים לשנות מפשטי הפסוקים בכדי להעמיד גדולי העם בצדקתם. ולפי זה יוצא, שס"ל לחז"ל שמדרך המקרא בעבירה של מה בכך להגזים בחומרת העבירה עד כדי שנוי קיצוני בגוף המעשה.
וא"כ אפשר שגם חז"ל נקטו בדרך המקרא. דהיינו שאכן היה מעשה פגם קל שבקלים, וכיון שבכל זאת לא היה מן הראוי לתנא להתנהג בצורה זו, על כן הקצינו את הסיפור מאד. והשאירו לדורות האחרונים לומר, כל האומר ר' אלעזר ברבי שמעון חטא אינו אלא טועה.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/2/2006 07:32 |
|
| |
ישנו ביאור נפלא על סיפור זה מכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע בספרו לקוטי שיחות חלק ט"ו פ' וירא (ע' 125 ואילך), עיי"ש בארוכה.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/2/2006 11:55 |
|
| |
chouteng
הגמרא לא עושה הנחות לרבי אלעזר בר רבי שמעון.
ראה הגמרא בב"מ פד. ואילך
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-24/2/2006 13:10 |
|
| |
אכן,
לגמרא זו רמזתי.
ואפשר שלימדתנו בבחינת סוף מעשה במחשה תחילה,
ובהזדמנות אציע את ניתוחי למעשה בבבא מציעא.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2006 05:55 |
|
| |
קושמיר
עיינתי בציונך, שאינו עונה על השאלות ששאלתי מבלי לשאול:
האם הנך חושב שדי בהסבר שב"ריקה, כמה מכוער אותו האיש!" הוא התכווין לכיעור רוחני, כאשר היתה זו תגובה לאדם שאמר לו "בוקר טוב", וכי מה ענין כיעור רוחני לכאן?
בהערה 22 שם מצויין ל:
"*מכוערות* שבהם מה היו אומרות - קחו מקחכם לשום שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים".
ואין לי אלא לומר, שעיינתי שם ולא הבנתי את הדברים שנאמרו שם כלל, ובפרט אם הכיעור הוא רוחני.
האם הן באמת חשבו שאם תאמרנה: "קחו מקחכם לשום שמים וגם תעטרונו בזהובים" יקפצו עליהן הלקוחות?
תוקן על ידי - נישטאיך - 26/02/2006 6:03:02
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2006 07:11 |
|
| |
כמתעסק - 
פירוש יפהפה. תודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2009 13:42 |
|
| |
"מילדותי נתקשיתי", הרהר בקול הרב מדן, "להבין איך נכשל רבי אלעזר בעברה כזו של העלבת אדם מכוער". הוא מצא סיבה אפשרית: ייתכן שהאיש התגורר בחמת גדר, אז עיר של מצורעים שבאו למעיינותיה החמים, ושרבי אלעזר התייחס אל המכוער כך, שכן הצרעת נתפסה ככזו שנדבקים בה בעלי חטאים כבדים שיש להיבדל מהם.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/856/165.html
|
|
|
|
|
