קולא וחומרא לחומרא מקשינן

גם לדעת הרשב"א, האם למה שנלמד מהמדה הזו יהיה דין ספק או דין וודאי.

צ'וטנג,

כעת אינני בסוגיא אך נראה פשוט שזה מכללי הדרשות כמו "שקולים ויבואו שניהם" שגם אם יסודם מהיגיון "ספק לחומרא", אין להם דין ספק אלא דין וודאי ובדומה לרמב"ם שמה שהוחזק ע"פ עד אחד תקף לנובע מכך גם אם צריך שני עדים.

ווטו,
מפשטות הלשון נראה שזהו רק מדין ספק, כי אחרת מדוע שנקיש לחומרא?

הדברים נדונים כבר באחרונים (האם זה מדיני ספיקות או שהוא כלל בדרשות), ואיני זוכר מקומו. והנפ"מ היכא שיש אפשרות אחרת לפשוט את הספק, או כשדיני ספיקות שונים (למשל ספק בדיני ממזר, בכור, אבל, או ערלה כדו').
ונראה דיש מקום לתלות בזה מחלוקת תירוצי התוס' קידושין לד ע"ב ד"ה 'ונילף מת"ת', שנחלקו האם כשיש סברא להקיש לצד הקל מקישים אליו או לא.
ועוד כ' ר"ת ב"ק ג ע"א בתוד"ה 'דומיא דרגל', שלעניין ממונא החומרא הוא להוציא ממון. ומכאן משמע שזה אינו כלל בדרשות אלא מדיני ספיקות. וגם בזה נחלקו עליו (י"א שלחומרא הוא דווקא להחזיק, ואז ברור שאינו מדיני ספיקות. וי"א שלא הולכים לחומרא, ושוב לא הוי מדיני ספיקות. וראה 'יבין שמועה' כלל קי"א).
ועוד יש לעיין האם הכלל הזה נאמר בכל הדרשות או לא. אם הוא רק בחלקן, אז נראה שזה לא מדיני ספיקות, ואם הוא בכולן אז אפשר לומר בשני האופנים (וראה שם ביבין שמועה בשם ר"פ נזיר ה ע"א, שהביא מחלוקת האם זה נאמר גם בהיקש וגם בגז"ש או רק בהיקש).

ולגבי מה שהעירו באשכול למעלה בשיטת הרשב"א, שסובר שספק לחומרא, האם זה כודאי או כספק. כמובן תליא בדברינו לעיל.
ואוסיף עוד בעניין זה דהנה הברכת שמואל ריש ב"ק מביא מהגר"ח ביאור בדברי הרשב"א עצמו (שם ב ע"ב), שמסביר שספק בפרשנות הופך לודאי. והסיבה היא שאם העמימות קיימת בתורה עצמה, אזי כותב התורה עשה לעצמו את החשבון שאנו נחמיר מספק. ולכן כנראה שלכך הוא התכוין. ממילא הוי דין ודאי.
אמנם אם לדין יש תשובה, דיש לדחות שאולי לזה גופא כוונתו שננהג בדיני ספיקות (אלא שעדיין תהיה נפ"מ שכאן דיני ספיקות ינהגו בודאי. למשל, מסתבר שלא יובא על כך אשם תלוי בדבר ששגגתו הודאית בחטאת).
מיכי

ווטו1:

לא הבינותי דבריך. מכדי שקולים הם ויבואו שניהם הוא סברא, שכיון שאי אפשר להכריע אז ע"כ כוונת התורה לשניהם לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא. אבל לחומרא מקשינן הוא הלכה למעשה ולמה שנכריע לחומרא?

צ'אוט ובל"ב,

לפנינו כמה אפשרויות.

א. בעצם ניתן לדרוש בשני אופנים שאופן אחד לקולא והשני לחומרא ואך מדין ספק דאורייתא אנו נוהגים לפי הדרשא לחומרא למרות האפשרות שהדרשא הראויה היא לקולא.

ב. שתי האפשרויות שקולות ואין אנו מניחים שהיה לדרוש בעצם כצד אחד יותר מלשני, אלא מאחר ולא ניתן לומר על שני הצדדים "שקולים הם ויבואו שניהם" כי הם סותרים זה לזה, אנו מכריעים מאותו הכלל של "ספק דאורייתא לחומרא" לקבוע את הדרשא לחומרא ונפלה האפשרות לדרוש לקולא. על זה טענתי שהכרעה זו היא בשלב כללי הדרשות ולכן כאשר מגיעים לפרטי הדינים היוצאים, כבר הוכרעה הדרשא לחומרא וממילא שפרטי הדינים נתפסים כוודאים ולא כמסופקים ולזה הבאתי דוגמת הרמב"ם על חלב [בצירה החית] שהוכרע מהותו ע"פ ע"א, די בו ללקות למרות שבספק אם אכלו חלב הוא מוכרע רק ע"פ שני עדים.

ג. שתי האפשרויות שקולות ואין אנו מניחים שהיה לדרוש בעצם כצד אחד יותר מלשני, אלא מאחר ולא ניתן לומר על שני הצדדים "שקולים הם ויבואו שניהם" כי הם סותרים זה לזה, אנו מוכיחים מההיגיון העומד מאחורי הכלל של "ספק דאורייתא לחומרא" שכאשר אנו עוסקים בדאורייתא וישנן שתי אפשרויות דרשא, אז ממילא אין שתי האפשרויות שקולות והצד המחמיר יש לו קדימה על הצד המיקל בצורת הקריאה עצמה, וממילא אנו דנים את כוונת התורה מלכתחילה כצד המחמיר [וא"כ גם ללא הרמב"ם לגבי חלב].

ד. כך קיבלו למשה מסיני לדרוש ללא קשר עם חומרת הדאורייתא.

הוכחתי כב' או ג' ולא כא' [וד' לא מסתבר לחדש] היא אך מהלשון שאינה נזקקת למושג "ספקא דאורייתא" ומהסברא שיש לדמות לכל הפחות לרעיון הרמב"ם בצד ב'. אך ככל הדברים הלא חתוכים יש בזה "מחלוקת" וכפי שהביא מיכי.

עכשיו ראיתי שהרא"ם ס"ל, שהיכא ששני הצדדים לחומרא לא אמרינן לחומרא דרשינן, דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא. ומזה משמע כהצד הד' של ווטו1.

אלא שבכל כה"ג לא ניחא לי לסמוך על הרא"ם, עיין בנחלת יעקב בהקדמתו (אני חושב).

התלבטתי מאד אם לכתוב שורה אחרונה כזו, ולבסוף כתבתיו בכדי לשמוע דעת הלומדים בענין. וה' הטוב יכפר בעדי.

עוד יש להעיר שלפי הרמב"ם בשורש השני כל הדרשות הן דברי סופרים.
על כן אולי יש מקום לדון להולכים בשיטתו בדיני ספיקות, אך לא לשיטתו שלו.

עוד יש לחלק באיקבע איסורא, שלרוב האחרונים גם לרמב"ם זה לחומרא מה"ת. האם כשיש שני צדדים להיקש לא הוי כאיקבע איסורא? בדומה לסברא המחלקת בין ספק במציאות לספיקא דדינא ודרבוותא.

מיכי

שוטנג,
אשמח לפירוט: היכן הרא"ם הזה? מה יש לך נגדו? האם זוהי סברא שלו, או שיש לו ראיה לכך?
מיכי

ר' מיכי
זה עדיין לא ברור ש'דברי סופרים' של הרמב"ם זה מדאורייתא???
ספק קידושי כסף לקולא?? מאיר

פסחים לו ב דתניא ביכורים אסורין לאונן ור"ש מתיר מאי טעמא דרבנן דכתיב (דברים יב) לא תוכל לאכול בשעריך ואמר מר תרומת ידך אלו ביכורים דאיתקש ביכורים למעשר מה מעשר אסור לאונן אף ביכורים אסור לאונן ורבי שמעון תרומה קרינהו רחמנא כתרומה מה תרומה מותרת לאונן אף ביכורים מותר לאונן

סבורני שתרומה קרינהו רחמנא הוא גם היקש ואם כן למה לא הקיש ר' שמעון לחומרא? מאיר

מאיר,
הדברים עתיקים, ופשט הרמב"ם בשורש השני שזה מדברי סופרים, ואכ"מ. ומקידושי כסף לא קשיא, שכן זהו גילוי מילתא על דרכי הקידושין ולא הלכה מחודשת ועצמאית.
יש ראיות שכוונתו ב'דברי סופרים' אינה רק סמנטית (כפי שרצה לומר התשב"ץ ודעימיה), שהרי הוא מביא נפ"מ לאזהרה בהקדמה לספהמ"צ (שהתראה מכוח מידת דרש לא נחשבת כאזהרה. לשיטתו זוהי אזהרה 'מן הדין').

ולגבי תרומה שהבאת, יש ליישב לפי מה שהבאתי לעיל, שלא ברור האם אומרים את הכלל הזה גם בגז"ש או רק בהיקש. הכינוי 'תרומה' אינו היקש אלא אולי גז"ש (וכנראה שזה גם לא גז"ש, אלא גילוי מילתא לשוני בעלמא. אפילו המבנה אינו כמו ג"ז,ש שהרי אין כאן השוואה בין שני פסוקים אלא לשון שמופיעה באותו פסוק. מאותה סיבה זה גם לא היקש).
ובכלל ייתכן שכאשר יש צד אחד היקש וצד אחד גז"ש אז לא אומרים את הכלל הזה לכל הדעות.
מיכי

נדמה לי שמהר"י ענגיל חוקר בזה באחד נספריו, אתוון דאורריתא, לקח טוב או ציונים לתורה.
אין לי כעת את הספרים לעיין בהם.

ר' מיכי
אין מזהירין מן הדין אלא מפסוק מפורש ודרשה אינה פסוק מפורש.
גם מהלכה למשה מסיני אין מזהירין אף שלשיטת הרמב"ם זה דאורייתא גמור עד שלא תיפול בו המחלוקת.

זה שהרמב"ם אינו מונה במנין המצוות דברים שנלמדו בי'ג מידות משום שאין מונים לשיטתו אלא דברים שנתנו בסיני ולא דינים שנתוספו מאוחר יותר.

מה שמשמע מלשונו שם יותר מכך סותר למה שכתב בהקדמה לפירוש המשנה וצ"ע, אך מלבד ציטוט זה רוב דבריו מורים שאין לכך משמעות עקרונית.
והדברים -כמו שכבר כתבת -עתיקים, (לכן נקטתי בהודעה קודמת לשון עדיין) מאיר

מאיר,
 אני חושב שהרמב"ם התכוין כפשוטו, אך ההסבר הוא ארוך (יש ברשותי ספר שלם על כך).
אין מזהירין מן הדין לרוב הראשונים הוא רק מקו"ח. הרמב"ם שם כותב שזה מכל מידות הדרש, והרמב"ן זועק חמס.
ובהלמ"מ גם היא דברי סופרים, כפי שכתב הרמב"ם בכמה מקומות, וגם כשלא נפלה בה שום מחלוקת (תמיד הלמ"מ היא ללא מחלוקת). לכן באמת לשיטתו לא מזהירים ממנה.
מיכי