| נשלח ב-2/3/2006 06:43 |
 |
| |
כתב סירוב נגד מנהל התזמורת
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=358161&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0
מנהל תזמורת המשטרה, מנשה לב-רן, נתבע לפני שנים אחדות על ידי אחד הנגנים בתזמורת בטענה שהשמיץ אותו. הנגן (התובע), אדם שומר מצוות, הגיש את התביעה בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, ולא בבית המשפט. לב-רן, אף הוא שומר מצוות, קיבל הוראה מהממונים עליו במשטרה שלא להתדיין בפני בית הדין. הנימוק היה שכעובד מדינה הסמכות שחלה עליו היא רק של בית המשפט, והוא אינו חייב לקבל את סמכות בית הדין בתחומים שמעבר למה שהחוק הכפיף לו (דיני נישואים וגירושים).
דיין בית הדין, הרב אברהם שרמן, (כיום דיין בבית הדין הרבני הגדול), לא קיבל את הסירוב וקבע בפסיקה שהסמכות שהמדינה נתנה לבתי הדין הרבניים היא כפולה: סמכות דיני נישואים וגירושים לכלל האוכלוסייה היהודית, אבל גם סמכות לדון בכל עניין בנוגע לאוכלוסייה הדתית. החוק מעולם לא הקנה לבתי הדין את הסמכות השנייה באופן מפורש. שרמן הסיק בפסיקתו, שעצם הסמכת בתי הדין על ידי המדינה מקנה להם את המעמד ההלכתי של "בית דין הקבוע בעירו", שלפי ההלכה רשאי לדון בכל עניין ועניין, וממילא, לפי שרמן, הוא מחייב את כל הנאמנים להלכה.
בנוסף הוא קבע כי מעצם הסמכתם של הדיינים על ידי הרבנות הראשית, המייצגת המוסמכת של הקהילה הדתית בישראל, ניתנה להם הסמכות לדון את כלל הציבור הדתי בכל עניין. יתר על כן: שרמן אף ביקש להוציא נגד לב-רן "כתב סירוב" אלא שמכיוון שפסיקה קודמת של בג"ץ אסרה על בתי הדין להוציא "כתבי סירוב" כאלה, התחכם שרמן. הוא לא הוציא פסיקה של "כתב סירוב", אלא "חוות דעת הלכתית" לרבני עירו של לב-רן, כדי שיבחנו אם אפשר לשלבו בתפילות ובטקסים בבית הכנסת.
אין ספק שלא היה מי שהוציא "כתב סירוב" נגד מנהל בתי הדין הרבניים לשעבר, הרב שמחה מירון, שעתר פעמים רבות לבג"ץ נגד הוועדה למינוי דיינים, בשעה שבתפקידו כדיין היה מירון בין הדיינים הבוטים ביותר בדרישתם לדון רק בבית דין רבני, ראו פסקי דין רבניים חלק יא, פס"ד בעמוד 259 .
אין לי אלא לקוות, שהרב אברהם שרמן, (כיום דיין בבית הדין הרבני הגדול),שמאז התבגר בשנים ובתפקיד, גם "קלט" את השטויות שבטענתו, שהסמכות שהמדינה נתנה לבתי הדין הרבניים היא כפולה: סמכות דיני נישואים וגירושים לכלל האוכלוסייה היהודית, אבל גם סמכות לדון בכל עניין בנוגע לאוכלוסייה הדתית. החוק מעולם לא הקנה לבתי הדין את הסמכות השנייה באופן מפורש.
ואין לכם לשכוח שהדברים יצאו מפיו של אחד מהטובים שבהם, ואם כך הוא אצלו, מה היה לי להתלונן על דייני אשקלון?
ואם הוא לא "קלט" זאת מעצמו, בטח היה מי שהסביר לו זאת.
http://www.interpretation.co.il/evri_14.doc#lesson_14_chapter_2
תחולת הדין היהודי במשפט מדינת ישראל
1. ענייני המשפט הפרטי והציבורי בבתי הדין הרבניים
2. כתב סירוב
3. פרשת כץ: שינוי המגמה בעניין כתבי סירוב
4. פרשת וייג
5. האם ביהמ"ש מוסמך לדון בעניינים אזרחיים שהחוק לא הסמיך אותו? הושאר בצריך עיון בפרשת כץ וכן סוגיית כתב הבוררות **************
האם ייתכן שהמקרה עליו מדווח המאמר, אירע לפני הרבה הרבה שנים, כשהרב שרמן היה עוד צעיר, אך במשך הזמן כשהזמן עשה את שלו, והמציאות הטיחה בפניו מספר ביצים, הוא שינה את השקפתו, אלא שזו נחמת שוטים, שהרי גם באותו הזמן הוא היה דיין שפסק פסקי דין שקבע את עתידם של אנשים, ולא התרשמתי מדבריו שהוא בכלל חשב בצורה הגיונית ומאוזנת, ויציאות כמו: "הסמכות שהמדינה נתנה לבתי הדין הרבניים היא כפולה, סמכות נישואים וגירושים לכלל האוכלוסיה היהודית, אבל גם סמכות לדון בכל ענין בנוגע לאוכלוסיה הדתית . החוק מעולם לבתי הדין את הסמכות השניה".
כל ילד מפגר יודע שישנו חוק אחד במדינה לכל האזרחים, מלבד בעניני אישות, אך לא מי שהוא דיין.
דבריו הם הגיוניים כמו שהם דברי דיין אחר (שמחה מרון), שכתב בפסק דין שפורסם בפסקי דין רבניים חלק יא פס"ד בעמוד 259 :
"שנית, גם המחוקק החילוני איננו שולל את סמכותו של בית הדין הרבני להיות, מבחינת ההלכה, ערכאה מוסמכת לעניני ממונות אלא שהמחוקק החילוני לא מסר לבית הדין כח אכיפה חילוני לסמכות שיפוטו במקרים אלה. נזכיר בהקשר זה שני פסקי דין של הערכאה החילונית העליונה...".
בענין הפחד מ"כתב סירוב":
אם לפני מאות שנים היה די בהוצאת "כתב סירוב" כדי להפחיד אנשים, היום כב סירוב אינו יותר מתעודת כבוד, לדברי הכתבה שלח הדיין שרמן לרבני עירו של לב-רן שיבחנו אם אפשר לשלבו בתפילות ובטקסים בבית הכנסת.
האם הוא חשב שרב עיר יפסוק שאסור לצרף אדם למנין, שלא נענה להזמנה לדין לשמיעת טענת אדם שהשמיצו אותו?
ובכלל, בושת דברים הוא ענין "בעייתי".
ראו
הרב צבי ליפשיץ "פיצוי על בושת דברים" תחומין כרך ט"ז מעמוד 381, שסיכום דבריו בעמוד 390 הוא:
א. הביוש בדברים הפך במרוצת השנים לבעיה מרכזית וכואבת, הן בחיים הפרטיים והן בחיים הציבוריים. לפי ההלכה - המבייש בדברים פטור מן הדין, אלא שבמרוצת השנים תקנו הגאונים לנדות את המבייש עד שיפייס את חבירו.
ב. הרמב"ם לא הזכיר תקנה זו, אך הדגיש את כח בית דין למיגדר מילתא.
ג. פטורו של המבייש אינו מראה בהכרח על קולת המעשה, אלא אולי אף אדרבה על חומרתו, שאין הוא ניתן לכפרה באמצעים הפשוטים העומדים לרשות בשר ודם.
ד. תקנת הנידוי שהובאה ע"י הגאונים איננו רגילים בה בימינו, ואילו השימוש בתקנות משום 'מיגדר מילתא' הינו מוגבל לבתי דינים קבועים שנתמנו ע"י טובי העיר. ספק הוא אם בית-דין הפועל ע"י קהילה מסויימת יכול להיחשב לצורך זה כבי"ד קבוע, ואף אם נתמנה ע"י רב העיר או נציגיו.
ה. עדיפותו של בי"ד קבוע על בתי הדין לממונות מתבטאת גם בכוחו של בית הדין הקבוע לכוף את הנתבע להופיע בפניו (בדרך של 'כתב סירוב' וכדו'), בעוד שכלפי כל בי"ד אחר יכול הוא לטעון שרוצה הוא להיות נידון בבי"ד קבוע.
ו. מצד ההלכה קשה להמיר את עונש הנידוי בעונש כספי, קל וחומר שלא ע"י בי"ד שאינו קבוע.
ז. לאור חומרת הבעיה ולמען השבת כבוד משפט התורה ועטרתו ליושנה יש צורך בתקנה כללית לעניין בושת דברים. אולם כל עוד לא ניתקנה תקנה כזו, הרי שבמקרה הנדון החליט בית הדין שלפניו הובא הענין לקנוס את המבייש בסכום סמלי ולהניעו להתנצל בפני השכנה שנפגעה ולהביע חרטה על המעשה.
שאלותי:
האם בתי הדין של הרבנות הם בדין "בתי דין קבועים" או בדין "בתי דין מטעם"?
מה חשב הדיין שרמן לפסוק? נידוי או קנס?
מי מפחד מנידויו של מי שאומר: "הייתי מנדה אותך אילו היה בסמכותי, אך איני יכול לנדותך מפני שאיני יותר מפקיד ממשלה חסר סמכות נידוי"?
הדיין שרמן עשה שרירים, אלא ששריריו של מנשה לב- רן היו חזקים משלו.
________
צורפו שתי הודעות יחד לבקשת הכותב (קעלעמר)
תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 03/03/2006 5:12:49
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2006 07:28 |
|
| |
בנושא זה, ראו מאמרו [החלקי] של פרופסור אליאב שוחטמן "מעמדם ההלכתי של בתי המשפט במדינת ישראל".
http://www.daat.ac.il/DAAT/ezrachut/maamadam.htm
אני אעתיק את מילות ה"סיכום" של מאמרו.
לאור הדרישה הבסיסית של ההלכה, שכל בעיה הטעונה הכרעה משפטית תובא בפני בית דין הדן דין תורה, הרי שכאשר יש אפשרות להתדיין בבית דין - חובה להתדיין שם, ואסור לקיים את ההתדיינות בבית משפט שאינו דן דין תורה. התדיינות בפני בית דין רבני אפשרית בעניינים שלגביהם ניתן לקיים בוררות (דיני ממונות), ולפיכך רק בעניינים אלה קיים האיסור האמור. בעניינים אחרים, שבהם מן הנמנע לקיים בוררות - בין משום שהחוק אינו מאפשר זאת, כמו תחום המשפט הפלילי; ובין משום שאי אפשר לקבל את הסכמת כל הנוגעים בדבר לקיום הדיון בבית הדין במסגרת בוררות - אין כל איסור בקיום ההתדיינות במסגרת בתי המשפט של המדינה, ובמקרים אלו נהנים בתי המשפט מהכרתה המלאה של ההלכה. הכרה זו משמעותה היא, בין היתר, שאין דופי לא בכהונתו של שופט שומר מצוות במסגרת מערכת המשפט הכללית של המדינה, ולא בייצוגו של אדם על ידי עורך-דין בפני בתי משפט אלו.
ולבסוף הערה אחת לעניין העיקרון של "שלטון החוק" בזיקה לנושא הדיון דנן - משמעותו של עיקרון בסיסי זה בכל חברה דמוקרטית היא, שהחוק חל על הכל בשווה, ולכאורה צריכה להיות קיימת חובת התדיינות של הכל בפני בתי המשפט של המדינה, אם קיימת התנגשות בין חוק המדינה ובין ההלכה הדתית - חוק המדינה גובר, ולכאורה היה מקום לומר, שאף במקום שיש איסור דתי בקיום ההתדיינות בבתי משפט - נדחה איסור זה מפני חוק המדינה.
ואולם לא כן הוא. האיסור הקובע בהלכה ביחס להתדיינות בבתי המשפט של המדינה, היה מהווה ניגוד לחוק, אילו מגמת המחוקק הישראלי הייתה לחייב קיומם של משפטים בכל מקרה ובכל תחום שהוא בפני בתי המשפט בלבד. אבל, כידוע, אין המחוקק הישראלי מונע קיומן של בוררויות, והדבר אף רצוי, משום שיש בכך משום הפחתת העומס מבתי המשפט הכלליים.
כיון שכך, אין כל פסול - מבחינת החוק הישראלי - בשלילת ההתדיינות בעניינים שבין אדם לחברו בפני בתי המשפט, כדי לחייב אותו ציבור המחויב לתורה ומצוות להביא את ענייניו המשפטיים בפני פורום שיפוטי הדן על פי דין תורה. אכן, כדי שחיוב זה יהיה אפקטיבי ביחס לכלל הציבור שומרי המצוות במדינה, או רובו, מוטל על חכמי ההלכה המוסמכים לכך שבדורנו להתקין את התקנות הנחוצות לשם השוואת סיכוייו של תובע לממש את מלוא זכויותיו, אם יפנה לבית דין רבני, עם סיכוייו במידה שייפנה באותו עניין לבית משפט אזרחי - כל זאת במקום שמבחינת ההלכה אין כל מניעה מלהתקין תקנות כאלו. וצעד אחד חשוב כבר נעשה בעניין זה, כמבואר לעיל.
תוקן על ידי - חד_וחלק - 02/03/2006 7:26:48
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2006 15:07 |
|
| |
חד וחלק,
לא הבנתי את החלק השני בדברי שוחטמן. ואם החוק לא היה מאפשר בוררויות? האם בגלל שהחוק תופס את שלטון החוק כחובה על כולם להתדיין אך ורק בבתי משפט, לכן נדחית ההלכה שאוסרת זאת? אתמהה!
יש כאן ערבוב בין השאלה המשפטית - האם מבחינת המערכת המשפטית ראוי לאפשר לדון בערכאות דתיות ואחרות, לבין השאלה ההלכתית - האם מותר לדון בבתי משפט. אלו שתי שאלות שונות, ואין לערבב ביניהן.
ואולי ניתן לומר שאם החוק היה תופס את משמעות שלטון החוק כחובה על כולם ללכת רק לבתי משפט של המדינה, אז היה כאן דינא דמלכותא. אבל כידוע אין דינא דמלכותא כשזה נגד ההלכה.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2006 15:25 |
|
| |
האם בתי הדין הרבניים אינם מוכרים כבתי משפט שלום?
על מה הדיינים בבתי דין רבניים חושן משפט מקבלים משכורת מהרבנות?
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2006 15:46 |
|
| |
מאיר,
1. לבתי הדין הרבניים סמכות ייחודית בנושאי נישואין וגירושין
2. סמכות מקבילה לבתי המשפט לעניני משפחה לגבי שאר עניני המשפחה
3. סמכות ייחודית לענין הקדשות דתיים
4. סמכות מקבילה לרשם הירושות לעניני ירושות וצוואות
5. סמכות לדון כבורר בעניני ממון
הרחבה -
1. הסמכות היא ייחודית ובלעדית.
2. הסמכות נקבעת לפי שני מבחנים - היכן הוגשה התביעה הראשונה, והאם הגשתה נעשתה בכריכה כנה לתביעת גירושין. אי אפשר לדון בענינים אלה בבי"ד בלי שיש תביעה לגט או לשלום בית.
3. ישנם הקדשות שענינם נדון בבתי המשפט המחוזיים.
4. בהסכמת כל היורשים הפוטנציאליים בלבד.
5. סמכות שאינה מופיעה בחוק, אבל מוכרת עוד מימי הבריטים (שהם אלה שהקימו, למעשה, את מערכת בתי הדין הרבניים דהיום). הסמכות תלויה בהסכמה של כל הצדדים, ומבחינה פורמלית נסמכת על חוק הבוררות.
נוהל שכן
זה כאן!
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2006 16:11 |
|
| |
תודה שכן יקר
החכמתני
אני מבין שבתי הדין הרבניים אישרו לך להמשיך להשתמש בנוהל כנגד פסק בג"ץ
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2006 16:55 |
|
| |
מאיר,
כבר פעם שניה שאתה מגחך בי על החתימה שלי.
דע, שצחוקך זה משול למשחק באש, שכן כבר ניסה אי-מי לנגוע בחתימתי בעבר, ועד כדי פרישה מהפורום הגיעו הדברים.
אלא, שמלמד אני עליך זכות, שבשל היותך חדש כאן לא בזדון עשית זאת, אלא בתמימות ובמשובת נעורים.
גור לך!
השכן.
(לסיעת הרציניים שכאן - הדברים נכתבו בהשראת ימי הפורים האלה, הממשמשים ובאים. תירגעו)
נוהל שכן
זה כאן!
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2006 17:18 |
|
| |
 שכני החביב
פרישה של מי ?!
אני לא קורא אותיות קטנות כידוע.
גדר ההפרדה
זה כאן
מאיר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2006 17:40 |
|
| |
שאני אבין, זה אייקון עם פנס בעין ????????
נוהל שכן
זה כאן!
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2006 17:45 |
|
| |
זה כויה בדרגה 2
הרי שחקתי באש
עכשיו אני בדרך לגור לשם שילחתני
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2006 21:14 |
|
| |
'mdabraham'
קריאה עיונית במאמר שבלינק המצורף, תבהיר לך את הלוגיקה [ואולי צריך לומר את ה'רצונליזציה'] של כותב המאמר ואת הסיכום למאמרו.
הדברים פשוטים וברורים.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2006 21:52 |
|
| |
כן כן מאיר, לא כדאי לך להתחיל עם השכן וחתימותיו. הוא מתיחס אליהם בחרדת קודש.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2006 22:08 |
|
| |
הרב מיכי,
לפענ"ד החלק השני בדברי שוחטמן נכתב כביכול מזוית המדינה הדמוקרטית ולא מזוית ההלכה. כלומר, לאור המצב שבו מערכת המשפט עושה הכל על מנת לשחרר את עצמה מתיקים (שהרי יותר מעניין להתעסק בחקיקה עקיפה במעטה של 'הכל שפיט') אין לה למנוע דיונים בערכאות רבניות גם מעבר לענייני נישואין וגירושין.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2006 17:01 |
|
| |
נישטאיך ידידי,
הקושיה היא על דברי שוחטמן שאני לכל היותר מנסה לבאר, לא בהכרח מסכים.
כידוע, מקובל לחלק את ענפי המשפט בחלוקה גסה לשלושה (שהם ארבעה) חלקים:
א. משפט פלילי.
ב. משפט מנהלי.
ג. (דיני משפחה).
ד. משפט אזרחי.
אם נקח את הענף הרביעי, הרי שמדובר בסכסוכים בין אדם לאדם שיש מקום להכריע בהם בכל דרך שמקובלת על הצדדים, גם אם אינה דרך החוק החקוק - ולכן קיים מוסד הבוררות. מה ששוחטמן מציע למדינה הוא בעצם להפוך סוג של הליך בוררות לגיטימי להכרח כשמדובר בבני אדם דתיים, כנראה לאור הנחת המוצא שלו שאדם דתי רוצה לדון בדיני תורה, כך שיש פה הסכמה אוטומטית לבוררות הזו ללא צורך בהסכמה נקודתית.
כמובן שהמחוקק לא יאמץ את ההצעה הזו מסיבות פוליטיות/אידאולוגיות, אבל ההגיון אינו מופרך: אם המחוקק עצמו מכיר בכך שהדין שהוא מציע יחסי ואינו מחייב בהתניה של הצדדים (בניגוד לדין פלילי שהוא מוחלט), אז מדוע שלא יקבע את דין התורה כדין ראשוני (כמובן כשגם לגביו אפשר להתנות וללכת לבוררות - אני לא יודע אם זה עובד מבחינה הלכתית, למרות שבכה"ג לכאורה מתנים על ד"ת)? מה לי דין שרירותי כזה או אחר (מנקודת ראותו של המחוקק)?
אין קשר לענ"ד למעשה ברב שרמן, כיון ששוחטמן לא מדבר על מצב נתון אלא מציע הצעה. ברור שבמצב הנתון הנחת המוצא הזו אינה עומדת במבחן המציאות (בהסתייגות שאיני מכיר את המקרה לפרטיו).
שבת שלום
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2006 06:58 |
|
| |
הערותי לדבריך:
<"כתבת, "עליהם לחתום על הסכם-שטר בוררות, וכדי שפסק הדין יהפך לחוקי ומחייב, עליו להיות מאושר ע"י בית משפט". אין צורך לאשר פסק בורר בבית המשפט, אלא אם יש עליו עוררין, או שרוצים להגישו לביצוע בלשכת ההוצל"פ וכד'. ברגיל, פסק הבורר (וביה"ד הרבני בכלל) מחייב לכל דבר וענין">
כמובן שלכך היתה כוונתי, ולא התכוונתי לתשלום חוב "פרטי".
<"שמבחינת תוקף הפסק יש תוקף זהה לפסק בי"ד רבני ולפסק ג' רועי בקר שמונו לבוררים לפי חוק הבוררות. אולם, ביה"ד הרבני עולה עליהם">
לא תמיד ביושרו
<"בכך שהוא משתמש בסמכויותיו לפי החוק, כגון עיקולים וכד' גם בעניני ממונות, על אף שלפי חוק ניתנו לו לעניני משפחה גרידא">
התוכל להסביר, איך הוא משתמש בסמכויות שאין לו?
<" לבסוף למדת מענין הכשרות לענין בתי הדין. אלא שיש הבדל בין השניים, גם אם הבדל זה מתכרסם והולך עם הזמן. לפי החוק, אין הדיין כפוף בשבתו לדין אלא לדין תורה">
לא למדתי אלא שאין סיכוי שירחיבו את סמכותם של בתי הדין
<"מתן תעודות כשרות, עם כל הכבוד, אין לו דבר וחצי דבר עם ההלכה">
אולי לא ל"גרעין הקשה" של הכשרות" אך ההלכה אינה מסתיימת בגרעין הקשה.
______________
ממללא
<"מה ששוחטמן מציע למדינה הוא בעצם להפוך סוג של הליך בוררות לגיטימי להכרח כשמדובר בבני אדם דתיים">
מה ששוחטמן מציע זה לתת לבתי הדין סמכות להחליט מי דתי ומי חרדי.
<"כנראה לאור הנחת המוצא שלו שאדם דתי רוצה לדון בדיני תורה, כך שיש פה הסכמה אוטומטית לבוררות הזו ללא צורך בהסכמה נקודתית">
האם תרחיב את דברי הרמב"ם לגבי גט מעושה לכל דבר?
<"כמובן שהמחוקק לא יאמץ את ההצעה הזו מסיבות פוליטיות/אידאולוגיות">
המחוקק לא יאמץ את ההצעה מפני שזה יהפוך את המערכת המשפטית לגיהנום, ייתכן שאדם ישמור תורה ומצוות ועדיין יחשוב שלבתי המשפט בישראל אין דין ערכאות, וייתכן אדם שומר תורה ומצוות, שיחשוב שלבתי הדין הרבניים הממשלתיים יש דין ערכאות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2006 09:16 |
|
| |
נישט שאל אותי: "התוכל להסביר, איך הוא משתמש בסמכויות שאין לו?"
הריני עונה: "לא".
והנה כל התורה כולה על רגל אחת...
נוהל שכן
זה כאן!
|
|
|
|
|
