חד_וחלק: בגדר "תלמיד החולק על רבו"

ספרן:

מכל ההקשר משמע שלא ניתן לדייק כדבריך. זו רק סיבה מדוע לא לדון לכף חובה. באמת התרגומים הישנים יותר מוצלחים להבנת הענין מתרגומו של הר"י קאפח. ראה במה' הגר"ח העליר.

כמתעסק:

אקבל מנאך תוכחה מגולה ואעסוק בדברי תורה, ואחר נטילת רשות מרבינו הגדול אבוא לבאר דבריו.

יש לשים לב שלשון הרמב"ם בספר המצוות עוסקת בשני ענינים שונים:

 1) וכבר ביארו, שאסור לתלמיד לחלוק על רבו - כוונתי במחלקת: שיצא נגד פסק דינו ויפרד בסברתו וילמד ויורה בלי שירשהו.

2) ואסור לו לריב עמו ולהתרעם עליו ולדון אותו לכף חובה, כלומר: שיסביר איזו פעולה מפעולותיו או איזה דבור בסוג מסוגי ההסברות - לפי שאפשר שלא נתכוון לכך.
ובפרק חלק אמרו: "כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר: בהצתם על ה' (במדבר כו, ט) כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה, שנאמר: המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' וגו' (שם כ, יג), וכל המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה, שנאמר: לא עלינו תלנתיכם כי על ה' (שמות טז, ח). וכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, שנאמר: וידבר העם באלהים ובמשה" (במדבר כא, ה).

הדין הראשון הוא שפסקו בהלכות ת"ת ה,ב ומחולק לשתיים:
1) אי זה הוא חולק על רבו? זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים, ואע"פ שרבו במדינה אחרת (בלשון הרמב"ם מדינה =עיר)
2) ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם.
ובהלכה ג: "ולהפריש מן האסור - אפילו בפני רבו מותר להורות (עיי"ש)
"אבל לקבוע עצמו להוראה ולישה ולהורות לכל שואל...אסור לו להורות, עד שימות רבו, אלא אם כן נטל רשות מרבו".
שמענו שאם נטל רשות מותר להורות.

נמצא שהאיסור להיפרד בסברתו נוגע דווקא לענין יציאת נגד פסק דין של הרב בתלמוד או הוראה ללא נטילת רשות.

ובטעם הדבר בפשטות יצירת מבנה הלכתי הירכיי, ומניעת הבעיה אותה מציין בהלכה ד: "אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי, והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם, וקופצים ויושבים בראש לדין ולהורות בישראל - הם המרבים את המחלוקות, והם המחריבים את העולם והמכבים נרה של תורה"

ועניין זה ביארו בתשובה, בלאו סי' שכג, עמ' 134:
...ומה שטען בדבר רבוץ תורה הרי התכלית המושגת מתלמוד תורה היא יראת שמים...ואמרו המעתיקים: את ה' -לקיך תירא - לרבות ת"ח ואמרו: לא חרבה ירושלים אלא על שבזו בה ת"ח...ומה שלמדונו ז"ל שאסור לדחוק עצמו ללמוד הלכות ולא לפירוש דבר מדברי אסור ומותר אלא לאדם שלם ואחרי שיקבל רשות. ואסור עליו לדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה. ואין ראוי בשום פנים אפילו למי שנתמלאו בו התנאים, לעשות דבר שבו זלזול בחכם אחר אפילו הוא כמותו".

מעתה, הרי אם הוא ראוי ורבו ראוי, מדוע שלא יתיר לו רבו להורות ותפרה התורה ותרבה, ואם הוא אינו ראוי או שרבו חושב שאינו ראוי, אין לו להורות ואם לא נשמע לרבו הרי הוא מזלזל בתורה ומחזיקיה (וראה דברי הרמב"ם עליו הלכה ד), ואם רבו אינו מעריכו נכונה, הרי שיש לו בעיה עם הזיקה לרבו, וממאי נפשך או שהראשון אינו רבו ואין הוא חייב בכלום, או שהוא אינו בגדר תלמיד ואין סיבה שיורה.

ההחלק השני בדברי הרמב"ם בספר המצוות נוגע לענין אחר לגמרי, והוא קבעית הזיקה הנפשית ומבנה ההתיחסות ותורפו - "לעשות עמו מריבה",
לכלל זה מסנף: להתרעם ולדון לכף חובה - והוא כפי שמסביר אפילו לפרש דבר מדברו לכף חובה, והרי אפשר שלא נתכוון לכך.

כלפי ענין זה מביא דוגמה מקרח ועדתו. שלקו בשתיים א. יצאו מרשות משה וכן עשו עמו מריבה.

נמצא ששני ענינים הם:
מח' בדבר הוראה על רבו ללא נטילת רשות (והיא נחשבת כיצאה מרשות הרב)
עשיית מריבה, התרעמות ודן לכף חובה.

מעתה, נמצאו דברי רבינו הגדול ברורים ומחוורים כשמלה.

ועוד קטנה

נאך

אף שבאת עלי במהתלה
אשיב לך בעלילה
האם מותר לברך על חלק מהאמור בפורום ברכת התורה?
במה שכן הרי אני מתעסק
ובמה שיש לחשוש לברכה לבטלה
הרי אני כמתעסק

תודה רבה ל'ספרן' ול'כמתעסק'.


גם אם נפרש את דברי הרמב"ם כדעתכם, לכאורה, דברי הרמב"ם מהווים אנטי-תיזה למהות הפורום.

כי מדברי הרמב"ם "כלומר: שיסביר איזו פעולה מפעולותיו או איזה דבור בסוג מסוגי ההסברות - לפי שאפשר שלא נתכוון לכך" ניתן להסיק, שניסיון של התלמיד להוכיח בסברא כנגד דעתו של הרב היא בגדר של "מהרהר אחר רבו"

והדרא קושיית הבורג לקדמותה [הערת ווטו: באשכול ממנו באו לכאן שלינקו למעלה.]



[נ.ב. - אם לפני לימוד דברי הגמרא שהוגדרו כ'בדותא', חובה לברך ברכות התורה... על אחת כמה וכמה. דו"ק ותשכח]

במחשבה נוספת:

מייחודיות ואריכות [לכאורה שלא לצורך] של לשון הרמב"ם: "כלומר: שיסביר איזו פעולה מפעולותיו או איזה דבור בסוג מסוגי ההסברות – לפי שאפשר שלא נתכוון לכך" (בנוסף למה שהערתי קודם, נתינת טעם לדבר), ניתן להבין שהרמב"ם מכוון את דבריו הן לעניין הבא לתמוך ולחזק את מעשיו/דבריו והן לעניין הבא לסתור אותם. ועדיין צ"ע.

כדי להקל על העיון והדיון בנושא, העתקתי קצת מהמקורות בש"ס ופוסקים.

מקור הלכה זו היא בסנהדרין דף קי ע"א: "אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר "בהצותם על ה'" (במדבר כו,ט). א"ר חמא ברבי חנינא: כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה, שנאמר "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'" (במדבר כ,יג). א"ר חנינא בר פפא: כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, שנאמר "לא עלינו תלונותיכם כי על ה'" (שמות טז,ח).  א"ר אבהו: כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה, שנאמר "וידבר העם באלוהים ובמשה" (במדבר כא,ה).

ברש"י שם מפרש: "חולק על רבו" – חולק על ישיבתו"; "מריבה – תגר וקטטה לפטפט נגדו בדברים"; "מתרעם – אומר על רבו שנוהג לו מדה כבושה ומידת אכזרית"; "מהרהר – מחפה עליו דברים" [ראה מה שפירש ב'חידושי אגדות מהרש"א' בדברי רש"י].


רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ה הלכה ג: "לפיכך אמרו, כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר "בהצותם, על ה'" (במדבר כו,ט).  וכל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה, שנאמר "אשר רבו בני ישראל את ה'" (במדבר כ,יג).  וכל המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה, שנאמר "לא עלינו תלונותיכם, כי על ה'" (שמות טז,ח).  וכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, שנאמר "וידבר העם, באלוהים ובמשה" (במדבר כא,ה)".

וכן הוא ב'שולחן ערוך', יורה דעה, סימן רמב סעיף ב. עיי"ש ובנו"כ.

אף שבכל הש"ס הגדרת "הרהור" הוא במחשבה [ולכך נחלקו האם "הרהור כדיבור דמי או לא"], בהלכה זו "מהרהר אחר רבו", הכוונה בדיבור דווקא. [ראה 'ברכי יוסף' (על ה'שולחן ערוך' שם)].



אבוא בכמה הערות והארות הנראות לעניות דעתי.

א) בהמשך ההלכות (הן ברמב"ם והן ב'שולחן ערוך') ממשיכים לפרט ולהגדיר באריכות את הגדרת ופרטי ההלכה הקשורים ל"חולק על רבו", אך לא מתעכבים להסביר מה כוללת ההגדרה של: "עושה מריבה עם רבו", "מתרעם על רבו", "מהרהר אחר רבו". וצריך עיון מה ראו על ככה, למה יגרע?

האם מכך ניתן להסיק, שכשם שכל פרטי דין "חולק על רבו" הוא דווקא [כמבואר (שם) בהמשך ההלכות] ב'רבו מובהק שרוב חכמתו הימנו', כך גם שאר הקטגוריות שהוזכרו באותה הלכה אינן אלא ברבו המובהק?

אם כן, צריך לעיין מה דין 'עמא דבר', אותם אלו שאין להם "רב מובהק", אלא כל תורתם היא מלימוד עצמי ומידי פעם שומעים הרצאות מרבנים ומגידי מישרים, פעם מזה ופעם מזה, האם מותר להם 'לחלוק', 'לריב', 'להתרעם', 'להרהר' אחרי תלמידי חכמים שאינם "רבותיהם המובהקים"?


רציתי להוסיף עוד, אך לצערי זמני תם. עוד חזון למועד.



להרחבת העיון והדיון ראו גם:

"דעת תורה בעניינים שאינם הלכתיים מובהקים"
http://www.daat.ac.il/daat/EZRACHUT/demokratia/nispah3.htm

"אמת ואמונה בדברי החכמים"
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/izak1.htm

כתב הרמב"ם בהקדמה למשנ"ת
"וכן אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד--אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון, בין אחרון."

היכן הוא כבוד רבו?
היכן הוא האיסור לחלוק על רבו?

על כורחנו, ההלכות האוסרות לחלוק על רבו, עוסקות בתלמיד אשר קנה את רוב חכמתו מרבו.
וכך נאמר בהלכות תלמוד תורה
ה,יד  במה דברים אמורים, ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו.  אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו--הרי זה תלמיד חבר, ואינו חייב בכבודו בכל הדברים האלו; ...

אבל תלמיד אשר הגיע להוראה ומורה, אם אין לו רב שישב לפניו ולמד ממנו את רוב חכמתו, אין עליו שום איסור לחלוק על מי שקדמו.

למען האמת ישנה עוד סמכות האוסרת לחלוק עליה, והיא הסנהדרין, אבל אם אין סנהדרין, ולא רבו מובהק, מותר לכתחילה לחלוק על דברי הרב.

מי שמתעניין, כאשר היו באים לרב קאפח לשאול שאלות על דבריו, הוא היה משיב בנועם לשואל, אם הוא ראה שהשואל מתעקש ולא קיבל את הסברו, והשואל היה תלמיד אשר הגיע להוראה, הוא היה אומר לשואל, אני כתבתי כפי איך שנראה לי, אבל אם נראה לך לפרש אחרת, תעשה כהבנתך.

ראו כמה גדולה ענוותנותו של זה, והכל כפשט ההלכה.

תוקן על ידי - דרום_חוקר - 08/03/2006 9:07:56

שמעתי מת"ח חשוב על דרך הדרש.
עלי ביקש להרוג את שמואל על שהורה הלכה בפני רבו.
באה חנה ואמרה 'אל הנער הזה התפללתי'
אל הנער שמורה הלכה בפני רבו.
ודפח"ח.

תרומתי הצנוע לדיון. מאמר המנחני מאז נעורי

בעלעבמיו,

אנסה את כוחי בהבנת הדרש שהבאת

הכתוב אומר שהאדם מתקנא בכולם מלבד בנו, ולא כתוב מלבד תלמידו - בסופו של דבר מדובר בכבוד שעל האדם לחלוק לרבו המובהק שהרבה בזכותו קנה את ידיעותיו, ודרך ארץ מחייבת - מצד שני, התכלית היא האמת - והאמת היא שעל הציפיה להתקדמות לגילוי האמת, אנו מצווים ב"אני ה'"  והיא התכלית אליה אנו שואפים.  וזה המקרה היחיד המצדיק להבנתי את הרעיון של 'מצווה הבאה בעבירה'. כלומר: המטרה בהלכה שלא לחלוק על רבו בפניו, היא לברוח מ'העזות' ולהשיג את מעלת 'בשת הפנים' ,[זו ממעלת המידות שלא כתוב במפורש שנדרשת לנבואה] - אך לא במחיר של השגת האמת.

ואפשר אולי לראות כאנלוגיה למידת לא יחלוק תלמיד על רבו בפניו - את היחסים המורכבים שהיו לר מאיר עם אלישע בן אבויה שהיה רבו המובהק. יחסים שהיו הרבה מעבר ליחסי "תוכו אכל קליפתו זרק"


תוקן על ידי - riv - 08/03/2006 12:23:59

ריב

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קה עמוד ב

ירוחם,

תודה על התיקון.

אפשר לדלג על המשפט הראשון, ולראות כאילו כתבתי שמטבע האדם שהוא מתקנא ומה שראוי שינהגו כמשה לא תמיד מצליח.

דרום חוקר
דבריך לכשלעצמם נכוחים ונכונים, רק זאת יש עוד להעיר שלענין דברי הרמב"ם על הגאונים הקדמה שם עוסקת בענין אחר אות לט: "ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתרה לפיכך הפירושין והתשובות וההלכות שחברו הגאונים....נתקשו בימנו ואין מבין ענינהם". כלומר, דברי הרמב"ם בכל ההקדמה נוגעים לענין אחר והוא מקומו של חיבורו במסורת הפסיקה. וזה הנושא  הנידון שם, ולאו דווקא שאלת ההוראה במקום רבו. וודאי שלא עלתה על דעתו שהגאונים הם רבותיו המובהקים.

עוד יש להעיר, הרמב"ם מזכיר אף את רבותיו: הרי"ף והר"י מיגאש ולא מהסס לחלוק עליהם. ואמנם הם רבותיו בשיתוף השם (וידועים דבריו על הר"י מיגאש) בלבד שהרי לא למד אצלם תורתו ואף אם שמע מאביו מסורות מ"מ קשה להניח שהם רבותיו.

כמתעסק יפה כתבת

ובמסגרת הדיוק, הרמב"ם מדבר על ב"ד החולק על קודמיו, וכאן אנו עוסקים בבודדים החולקים, אבל היכן מצאנו בדברי הרמב"ם שיש בידינו כוח לחלוק על הקדמונים, בציטוט הנ"ל.