בשני אשכולות סמוכים כאן התפתח ויכוח על מוסר ויהדות (אשכול הטליבן ואשכול האכזריות הקדושה). במרכזם עומדים רעיונות כמו מחיית עמלק, קידושי אשה, שאלות של השכלה, תרבות סובלנות וכו'.*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
לא כל הדיון, אבל חלקו, יכול להתמפות לשאלות של היחס בין התיאוריה (=ההלכה, מה שכתוב ב"ספרים") לפרקטיקה. יכול אדם לבא ולטעון כי היהדות היא הדת המוסרית ביותר מבין הדתות הגדולות, כיוון שתומכיה שפכו פחות דם מסיבות של קנאות דתית באלפיים השנה האחרונות. טענה זו יכולה להיות, עובדתית, נכונה, אבל השאלה היא אם היא משקפת תכונה פנימית של היהדות או היהודים ?
הסתייגות טריויאלית מן הטענה דלעיל תאמר כי היהודים לא שפכו דם פשוט כי לא היה להם כח לעשות זאת (וזו לא הסתייגות חדשה: למען האמת היא מופיעה כבר בספר ה"לאומני" ביותר של ספרות האמונה בימי הביניים, בכוזרי:
"אמר הכוזרי: כך היה אמנם הדבר אלו היתה ענותכם דבר אשר בחרתם בו אבל היא אינה כי אם דבר שבהכרח וכאשר תשיג ידכם תהרגו אף אתם בשונאיכם
אמר החבר: מצאת מקום כאבי מלך הכוזרים..."
אבל בואו נשים לרגע את הטענה הזו בצד. יש כאן שאלה אחרת, אולי סוציולוגית ואולי הלכתית. נניח שהפרקטיקה הנוהגת בעם ישראל היא א', אבל בהלכה כתוב ב'. מי מנצח? למי צריך לשים לב? מי יותר חזק?
אופן הסתכלות אחד, שיש בו הרבה מן האמת אומר: אל תסתכל במה שאדם אומר אלא איך הוא מתנהג. הרבה פעמים יש לאדם תיאוריות מפה עד להודעה חדשה, מה שנראה כמצדיק אישפוז או כליאה, אבל כשאתה מסתכל על התנהגותו בפועל אתה רואה אדם נורמטיבי לגמרי. בדומה טען הרב קוק כלפי ה"חלוצים" של העליה השנייה: ברמת התיאוריה, הם היו צריכים כולם לחזור לרוסיה ולהצטרף ליבסקציה (חלק קטן מהם, ה"פלג השמאלי" של גדוד העבודה, גם עשה זאת). ברמת הפרקטיקה ראית אנשים שמכל התיאוריות המקסיסטיות שלהם יצא איך שהוא שצריך לחזור לארץ ישראל ולבנות בה את העם היהודי, וכך הם פועלים. הרב קוק טען, בזמנו, כי צריך להאמין ל"ידיים" ולא לפה, לפרקטיקה ולא למשנה האידאולוגית.
שאלות דומות אפשר לשאול גם על ההלכה מול ההתנהגות הפרקטית של שומרי תורה. ניקח לדוגמה דין מורידין ולא מעלין. כיום, איש אינו נוהג בדין זה כאשר מסתמכים על דברי החזו"א הידועים או על סברות אחרות, אבל ברור כי אם יצא מישהו לטעון שדין זה צריך לנהוג היום, סוף סוף פשט השו"ע מורה כדבריו (והשו"ע כתב את דבריו בזמן שהנסים לא היו נפוצים, בדיוק כמו החזו"א). ברמת הדיון ההלכתי גרידא זו לפחות דעה לגיטימית ומכובדת בדיוק כמו הדעה שאסור להחזיר תבשיל לפלטת שבת. מי ינצח: הפרקטיקה או הסעיף-קטן?
בדורנו ראינו בעיניים משתאות כיצד הסעיף קטן מנצח את הפרקטיקה המקובלת בעם ישראל, בנושאים כמו תולעים במזון או הידורי סת"ם. חומרות שלא היה להן שום "כיסוי בשטח" תפסו תאוצה לאחר שהתברר כי כך כותב השו"ע או נושאי כליו. האם זה נכון? שמעתי פעם ממישהו ששמע מרש"ז אוירבך כי השלחן ערוך הוא "ספר המנהגים של הסבתא של ר"י קארו". אם כן, מאי אולמיה האי מהאי?
ולאידך גיסא, דינים מפורשים כמו "עיר שיש בה חזירים אין חוששים לכתמים". דומני שבאלף השנים האחרונות לא נהגו לסמוך על היתר זה, למרות שהוא מופיע בשו"ע ובכל ספרי התקצירים. האם יש "חשש" (או תקווה) שמישהו יוציא די זה מן הארון?
לפני כמה שבועות דיברתי עם יהודי מארה"ב, שטען בפני כי החברה החרדית שם טובה מזו שבארץ כי "כאן מכירים כולם בסמכותו של ר"מ פיינשטיין שהתיר לימודי חול". הוצאתי לו שו"ת אג"מ מהארון והראיתי לו את התשובות בהן הוא אוסר לימודי חול. האיש התפלא מאד: הוא סבר כי המנהג הפשוט שנהג גם בפניו של רמ"פ משקף את דעתו, והנה התברר כי יש הבדל בין הדברים. מי מנצח? האם מחר יבוא מישהו וינופף בפסקיו של ר"מ פיינשטיין כדי לשנות את הסטטוס קוו שהוא עצמו השלים איתו? (לענ"ד ברור שכן).
עוד דוגמה היא מתשובתו של הרב וואזנר (שבט הלוי ח"ו) בה הוא אוסר את לימוד התורה ב"בית יעקב" שהרי כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות, ומספר על פגישתו עם מייסד "סמינר וולף" שבה אמר לו כי אע"פ שכוונתו לטובה "זאת התורה לא תהיה מוחלפת", ותפלות זו תפלות וזהו. אני משער שבנותיו של הרב וואזנר למדו גם הן בבית יעקב. האם יש ל"בית יעקב" איזה שהן קבלות בכתב מגדולי תורה אחרים, שיגידו כי אופן לימוד התורה שם הוא כשר? אם לא, לדעתי סופם המר הוא רק עניין של זמן.
חיים סולובייצ'יק כתב מאמר בנושא דומה לפני כעשר שנים. לדעתו, עד כמה שזכור לי, השואה והחילון יצרו מצב בו "הספר" קיבל עדיפות על המסורת שנתערערה. מכל מקום, כאשר מנהלים דיון על ה"יהדות" חשוב להבדיל בין הפרקטיקה של היהודים ובין ספרי ההלכה, בודאי כאשר מדובר בהלכות שאינן נוהגות.
בברכת "ואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה" (סנהדרין נב.)
פורים שמח.
