השאלת גפרורים לשכנים חוזרים בתשובה

לדירה ממול נכנסו שכנים חדשים. מתברר שהם בעלי תשובה מלאי רצון טוב ללמוד ולהשתלב בחברה הדתית/חרדית אולם מתברר שיש ספקות מסוימים בייחוסם. אולי אחד מהם עלה מחבר העמים, אולי אחד מהם הוא יוצא מקום שלא הקפידו בו על גירושין כדת משה וישראל.
במחשבה ראשונה מסתבר שעלינו לקרבם כמיטב יכולתינו, ולפתוח את לבנו ואת ביתינו בפניהם.

אולם על פי הסוגיא במסכת קידושין דף ע"א ע"ב נראה שמוטב לשמור מהם מרחק, שכן למדנו שם:
<תרתי אפמייא הויין, חדא עיליתא וחדא תתייתא, חדא כשירה וחדא פסולה, ובין חדא לחדא פרסה, וקא קפדי אהדדי ואפילו נורא לא מושלי אהדדי >
שני מקומות היו בשם אפמייא,  אחת עליונה ואחת תחתונה, אחת כשרה (במובן של יוחסין שכולם שם בחזקת כשרות) ואחד פסולה, והמרחק ביניהן פרסה, הויו מקפידים ביניהם שאפילו נורא (=אש) לא היו משאילים זה לזה.
ומפרש רש"י שלא היו משאילים שום דבר אחד לשני כדי שלא יהו רגילים אצלם שלא להתחתן בם.

כלומר, עלינו להתרחק כמיטב יכולתינו מהשכנים החדשים, ואפילו לא להשאיל להם קופסת גפרורים.

האומנם?

יאכס אכן נושא חשוב מאוד לדון בו.

כמדומני שישנה הטייה רבה יותר לצד של הזילזול ביחוס ובחינת האדם כפי שהוא מאשר לצד הבודק את יחסו של האדם לדוגמא:

משנה מסכת סנהדרין פרק ד משנה ה

בעלבעמיו יקירי,

אני שוב עומד תוהה אל מול הנטייה שלך להקשות עלינו מכל מיני מקורות קדומים 'לא נעימים' לאוזן מודרנית (כפי שצויין לעיל, אגדתיים בעיקר).

אין חולק על כך שחלק מהתפיסות הגלומות במקורות ישראל לדורותיהם זרות לעולמנו, לפעמים לתודעתנו (ע"ע שדים ומזיקין, למעט יחידי סגולה אף פה בפורום) ולפעמים לתחושותינו המוסריות.

מה עושים עם זה? ישנן שלוש אפשרויות (אולי בהמשך לרמב"ם בהקדמה לפרק חלק):


א. לקבל הכל כפשוטו ולהסיק מסקנות - אני מכיר כמה קבוצות ביהדות הדתית שלוקחות הכל כפשוטו, לפחות בענינים מסויימים: למשל, חוגי ימין דתי קיצוני שדבקים בפשט מאמרי חז"ל על הגויים או הרשעים (כלומר, יהודים שתומכים בכל מיני הסדרי זוועה של פשרה טריטוריאלית). דוגמא אחרת היא חוגים חרדיים קיצוניים שלוקחים כל מה שכתוב על רשעים כפשוטו ומחילים את זה על כל מה שמשמאל לנטורי קרתא, וזאת תוך לקיחת האיסור להתגרות בגויים כפשוטו עד כדי לכיחת פנכחתם של טרוריסטים פלשתינאים.

ב. להמשיך לקבל הכל כפשוטו - ולכן לזרוק הכל, בסגנון המשכילים הבקיאים דפעם או בימינו תופעות בסגנו פרופ' ויילר או ספי רכלבסקי.

ג. להבין שיש פער וללמוד לחיות עמו בלי לוותר על תודעתנו המוסרית וההלכתית. קבוצה שלישית זו מתחל'קת לשתי קבוצות משנה: כאלו שזקוקים למישהו שיוציא עבורם את הערמונים מהאש ויסביר להם איך אפשר להחזיק בתמונת עולם חז"לית מטאפורית. הם יסבירו לך למשל שהדיוק של החזו"א בדין דאין מורידין הוא פשט מדויק, ואלמלא הפסק היה כך מן הסתם רבבות יהודים כשרים היו מניחים לאחיהם לרבוץ בבור. קבוצה אחרת, יודעת שהדין זה לא ייושם במציאות העכשווית כי אף אחד לא ירצה ליישם אותו ודי לה בכך.

בקיצור, ברור שנעזור לשכנים. ברור גם לך שתעזור להם, למרות שאתה אוהב להבחין עצמך מהרציונליסטים דהכא ומאמין בדבקות בסגולת ישראל הגנטית כפשוטה ממש. לכן לא ברור לי, מה בדיוק אתה רוצה להשיג בשאלה שלך? שימצאו לך איזה פשט עקום באגדה? שנודה שוב שיש פער?

והנראה לענ"ד שאלתי.

גפרורים לא,    מצת כן.

וברצינות- מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל,   מ פ נ י   ד ר כ י      ש ל ו ם.

ממללא,
שאלות אלו מחחדדות את הנושאים שהפורום אמור לדון עליהם.
אחת השאלות הקשות שנתקלים בהם היא היכן הגבול בין קיום הלכה כפשוטה לרוח הדברים ויפה הבאת את החזון איש (ואולי היה עדיף להביא מאגרות הראי"ה את איגרת כ). אם אנו רוצים לאמץ מחז"ל גם ערכים ולא רק הלכות פרטיות נשאלת השאלה מהם הערכים העולות מסוגיות כגון אלו שצינתי, במקרה כזה מה שעולה הוא שערך הייחוס עדיף מדרכי שלום. הערכים של חז"ל עולים דווקא ממקורות חצי אגדיים
מה ניתן ללמוד מזה? תוקן על ידי - בעלבעמיו - 16/03/2006 17:34:14

בעלבעמיו,

מה שאתה מכנה 'ערכים' במשנת חז"ל, הן למעשה נורמות התנהגותיות ישירות או עקיפות (=נלמדות בעקיפין מאגדתות) שלא נפסקו להלכה בספרי ההלכה הקלאסיים, למרות שברור שעבור הדמויות שעומדות במרכזן הן לא היו שונות מכל נורמה אחרת ונחשבו להלכה.

רוצה לומר, קיים תהליך של סינון נורמות מספרות חז"ל לספרות ההלכה. מה שאפשר ללמוד מכך, שיש לחיים של תורה דינמיקה מסויימת שלא תמיד מתיישרת עם האות הכתובה.

אפשר ללכת עם זה עוד שלב - טול לדוגמא ספר הלכה קלאסי בתר-חז"לי, לא רק הרמב"ם והשו"ע ותראה כמה דברים שנפסקו בהם להלכה אינם נוהגים כיום בקרב ציבור שומרי התורה. למה? שוב אותה דינמיקה דלעיל. האם גם כאן שייך לתהות אחר הערך הגלום מאחורי ברכת 'התכבדו מכובדים'?

גם כאן, מה שאפשר ללמוד הוא על אותו תהליך סינון דלעיל.

אני משוכנע שלו תשאל עשרה אנשים דתיים מה לעשות בסיטואציה שהעלית, שבעה פלוס מינוס יגידו לך שצריך לעזור לשכנים, השלושה האחרים אולי ישאלו רב שיגיד להם שצריך לעזור (יכול להיות שאחד הרבנים ימליץ לעשות את זה בשינוי או להתחמק כשאין חשש של דרכי שלום).  למה? כמו כפראפרזה על מה שהבאת בשם הגרשז"א: ככה אנו נוהגים. עכשיו אפשר לנסות ולהסביר את זה גם לאור המקורות.

הערת אגב -

האם הופתעת פעם לשמוע תגובות של אנשים לגבי מסקנות ערכיות שעולות מהגמרא? האם כה קשה לך לנחש מה יאמר נניח מיימוני, מה תאמר אמשלום ואיך יגיב הבבא תור למקרא אגדה זו או אחרת? לדעתי באופן כללי לא, כי אנשים באים עם עמדה ערכית ואז מנסים ליישב/להוציא אותה מן הכתוב.

גם אתה, כך אני בטוח, עושה את זה בעצם מבנה החיים המשפחתי שלך שרחוק כרחוק מזרח ממערב מעולמם של חז"ל למרות הדימיון הטכני.

ממללא

ככלל בעיני דבריך נכוחים.
אך הערת האגב שלך דורשת התייחסות כלל לא אגבית.

עיצובן של עמדות של אדם חושב ורגיש אף הוא מתגבש עם הזמן תוך מו"מ עם מקורות שונים -  ומן הסתם אצל אדם דתי (-אין כוונתי להגדרה טיפולגית, אלא כאופן של התייחסות) מקורות דתיים תופסים מקום משמעותי -  ותוך בדיקה וביקורת חוזרים מעת לעת. אינני תמים לחשוב שאנו כשבשבת משנים עמדותינו ואף איננו כה סוקרטים, ולענ"ד זה לזכותנו שאנו מייחסים מידה של רצינות לעמדות שגיבשנו, אך מאידך אנו בהחלט נתונים לשינויים, איננו קופאים על שמרי הדוגמטיות, ואיננו חושבים שבידינו כל האמת ואנו נקיים מטעויות.

זוהי בגרות - היכולת לתת אמון בעמדותיך מחד ולהיות מספיק ספקן מאידך.

מכאן שדבריך לגבי קלישותן של המקורות (ללא קשר כרגע לסוג מסויים של מקורות) נראה לי קצת קיצוני, ובהחלט יש מקום לדיון בהם (אם כי כפי שכבר ציינתי מתוך הבחנה בין מקורות הלכתיים לאגדתיים) ואף עמדה זו שלי אני מוכן לשוב ולבחון.

כמתעסק,

אני מסכים איתך שדבריי מוקצנים יתר על המידה. אני אנסה לדייק ולומר שמשלב מסויים (מה שקראת 'בגרות') אתה כבר מגובש ערכית ונוטה לצבוע את המקורות בצבעי ערכיך (זה נכון ברמת הפרט וגם ברמת הכלל - הציבור).

כמובן שזה לא אומר שאין יוצאים מן הכלל. כמובןן שזה לא סותר את שינוי העמדות שלנו בנקודות מסויימות לא אקוטיות.

ממללא,
יש שמאלה לנטורי קרתא?
מיכי

כן, כאשר הם עומדים לימינו של אחמדינג'אד .