סדר המסכתות, בששה סדרי משנה ותלמוד בבלי

סדר המסכתות בכרך של ר"ה יומא סוכה, הוא כסדר המועדים, קודם ראש השנה אחר כך יום כיפור ולבסוף סוכות. מאז ומעולם חשבתי שזהו הסדר הבלעדי, אבל מרפרוף קל בלוח שנה גליתי שלומדי הדף היומי עתידים ללמוד אחר מסכת שקלים דווקא את יומא, ואחר כך סוכה, ואחר כך ביצה, ורק אז חוזרים לראש השנה.

הסדר החדש מעניין, משום שלפיו יסיימו את מסכת יומא שלושים יום לפני החג, לפני יום כיפור. ואת מסכת סוכה ילמדו לתוך הסוכות (ולאחריו). אבל לעומת זאת את ראש השנה ילמדו רק בחורף, ולא בקיץ כפי שהיה צפוי לפי סדר המסכתות בש"ס המודפס. (מקובל שאחת ההוכחות שהשו"ע נכתב ברוח הקודש, היא מכך שסימן תקפ"ו הוא על הלכות שופר, ושופר בגימטריא הוא תקפ"ו, יש שהוסיפו לכך בבדיחות שגם הלכות שנים מקרא הם בסימן רפ"ה, ואכן הדבר רפה. אך להערה ממוסגרת זו יש יותר מקום באשכולות ההשגחה פרטית, ולא כאן. כדאי גם לציין כתוספת שלימוד פרק ערבי פסחים בסדר הדף היומי, יחל מייד לאחר הפסח עד ל"ג בעומר, והוא הפרק העיקרי בהלכות הפסח. כך שאין להוכיח ממנו להשגחה פרטית בסדר הדף היומי).

בדקתי בחמשה לוחות, וכולם מספרים אותו הדבר, יומא וסוכה לפני ראש השנה. כך נדפס גם בששה סדרי משנה. אך בתלמוד בבלי ראש השנה קודמת ליומא.

הערת אגב, איני יודע אם ניתן בכלל להוכיח משהו מסדר הדפסת המסכתות בש"ס ווילנא. ישנם דפוסים בהם מופיעה על אחת הכריכות "סנהדרין שבועות מכות", כשהסיבה היחידה לכך היא יופי השורה המצטמצמת והולכת, כך:

סנהדרין

שבועות

מכות

כשבעצם גם בדפוסים הללו הסדר בפנים הוא מכות לפני שבועות, וכן גם במשניות. ויש דפוסים ידועים פחות בהם הסדר שונה לגמרי, אפילו ראיתי דפוס בו נעלמה לחלוטין מסכת הוריות. (ככל הזכור לי). כך שייתכן ולבנות על דפוסי תלמוד בבלי השונים זו בניה על הקרח.

אין לפני מאירי לבדוק בו איזו מסכת קדמה לאיזו, אך דווקא לגבי ראש השנה יומא סוכה, יש הגיון רב בסדר המודפס בבבלי, לפי סדר המועדים. משום כך מרתקת אותי השאלה מה כאן קרה.

אמנם בתחילת מסכת סוכה הובאו דברי הרמב"ם (מודפס באות גדולה לפני הרע"ב, מישהו שלף זאת, איני יודע מהיכן, לא מפירוש המשניות על המקום. ומצא לנכון להדפיס לפני לימוד המשניות את טעמו של הרמב"ם לסדרם. העוז של המדפיסים בכל הדורות ראוי גם הוא לדיון במסגרת זו). שסדר המשניות הוא על סדר הרגלים, ומשום שלמדנו כבר פסחים, "ולא נמצא לו מה שידבר בשבועות אלא דברים מיוחדים בכל יום טוב", לפיכך הקדים מסכת סוכה, והיא קודמת לביצה שהיא על כל יו"ט, לרוב המצוות שיש בסוכות.

אף מילה לא על יומא, שכרגע הסתיימה. מדוע? האם לפני הרמב"ם היתה מסכת סוכה מסודרת מייד אחר פסחים? כמו שמשמע מטעמו? (את שקלים כבר הזכרנו, שהיא ירושלמי). כך משמע גם מסוף דבריו, "ובספר יוחסין בשם רב שרירא [גאון] בתר סדר יומא תנינן מסכת סוכה דבתר יום הכפורים הוה וחג גדול הוא, ובתריה יו"ט דחד עניינא הוא".

לפי הטעם הזה ברור שראש השנה צריכה לבוא לפני יומא, יש למישהו ספר יוחסין לברר זאת??ולרב שרירא על סדר השנה. ואין מתעלמים ממועדים שאינם רגלים. (אמנם בתחילת ראש השנה הובא טעמו של רב שרירא, לדחות ראש השנה לאחר ביצה, כדי שתהיה קודם תענית, וצריך עיון).

אז יש לנו סדר נוסף, לא רק מסכת ראש השנה זזה ממקומה כפי שהוא בדפוסים, גם יומא שנויה (תרתי משמע) במחלוקת. אם היא קודם סוכה או לאחריה. להרמב"ם הסדר מיוסד על הרגלים,  ולרב שרירא על סדר המועדים, גם אם אינם "רגלים".

בוודאי חכמי הפורום יוכלו להאיר עיני בכל זה, ישנם מקורות סדורים בכל זה, אלא שאיני יודע למוצאם. וברכתי שלוחה מראש לכל המסייע.

י,א  ערב פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך.  אפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב; לא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי.

י,ב  מזגו לו כוס ראשון--בית שמאי אומרין, מברך על היום, ואחר כך מברך על היין; בית הלל אומרין, מברך על היין, ואחר כך מברך על היום.

י,ג  הביאו לפניו, מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת ולפת.  הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, אף על פי שאין חרוסת מצוה; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, מצוה.  ובמקדש, מביאין לפניו גופו של פסח.

י,ד  מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל.  אם אין דעת בבן--אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות:  שבכל הלילות, אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת; והלילה הזה, שתי פעמים.  שבכל הלילות, אנו אוכלין חמץ ומצה; והלילה הזה, כולו מצה.  שבכל הלילות, אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל; והלילה הזה, כולו צלי.  לפי דעתו של בן, אביו מלמדו.  מתחיל בגנות, ומסיים בשבח; ודורש מ"ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה), עד שהוא גומר את כל הפרשה.

י,ה  רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו; ואלו הן--פסח, מצה, ומרורים.  פסח, על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצריים; מרורים, על שם שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצריים; מצה, על שם שנגאלו.  בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים; לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר להדר לרומם לגדל לנצח למי שעשה לנו את כל הניסים האלו, והוציאנו מעבדות לחירות.  ונאמר לפניו, הללו יה.

י,ו  עד איכן הוא אומר--בית שמאי אומרין, עד "אם הבנים, שמחה" (תהילים קיג,ט); בית הלל אומרין, עד "חלמיש, למעיינו מים" (תהילים קיד,ח).  וחותם בגאולה.  רבי טרפון אומר, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצריים, והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרור; ואינו חותם.  רבי עקיבה מוסיף, כן ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו יגיענו לרגלים ולמועדים אחרים הבאים לקראתנו בשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך, לאכול מן הזבחים ומן הפסחים שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לשמך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו; ברוך אתה ה', גאל ישראל.

י,ז  מזגו לו כוס שלישי, בירך על מזונו; רביעי, גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר.  בין הכוסות האלו--אם רצה לשתות, ישתה; בין שלישי לרביעי, לא ישתה.

י,ח  אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומון.  ישנו מקצתן, יאכלו; וכולן, לא יאכלו.  רבי יוסי אומר, נתנמנמו, יאכלו; נרדמו, לא יאכלו.

י,ט  הפסח אחר חצות, מטמא את הידיים; הפיגול והנותר, מטמאין את הידיים.  בירך ברכת הפסח, פטר את של זבח; ושל זבח, לא פטר את של פסח, דברי רבי ישמעאל.  רבי עקיבה אומר, לא זו פוטרת את זו, ולא זו פוטרת את זו.