כבוד הארון ללא תנאי או לא? דוד-עובד אדום

לא נראה שהמקרא עוסק בעובד אדום או בהשוואתו לדוד אלא המיקוד הוא מה עשה דוד לאורך כל הדרך.
המרכז בפרק הוא דוד.
יתכן שדוד כלל לא פירש את המות של עוזה כחטא פרטי אלא כביטוי לזה שה' לא רוצה שהארון יעבור למקומו.
ולכן ירא את ה' שאולי המעשה הזה הוא ביטוי למשהו כללי שיפגע בו בעתיד אם לא יתיחס אליו ויעביר בכל זאת את הארון.

והענין הוא כי מתחילה מתואר שכל העברת הארון היתה צעד בחסות דוד .והיו שם דוד והעם אשר איתו.והכיוון היה לעיר דוד.
וכיון שכן אז מיתת עוזה היתה ביטוי שה' לא מרוצה מכל האירוע ולא רוצה שהארון יגיע לדוד.כך חשב דוד.
ולכן העביר את הארון לעובד.עובד לא הסתכן פה כלל .
אז אם כן מה התגלה כשברך את עובד?

יתכן שהתגלה שהענין נקודתי - בגלל עוזה.ולא בגלל דוד.שהרי אם הענין היה כללי לא היה מברך את עובד.אמנם לא מכהו אבל לא מברכו.
יתכן שברגע הברכה התגלה שה' רוצה בישראל ובדוד אלא שעוזה חטא.

ולפ"ז מתורץ מה התגלה לדוד בברכת ה' לעובד? הרי אם התגלה לו שקשה להזהר בכבוד ארון ה' - הרי מעשה עוזה עומד ומוכיח על כך.ויתכן שפשוט עובד נזהר בצורה מיוחדת.ובכלל לא מובן איזו זהירות מיוחדת היה צריך.הרי עוזה עשה מעשה שלא כל כך קשה להזהר ממנו.(בין אם החטא שהוא חשב שהארון צריך את עזרתו ובין אם החטא שהוא נגע בארון)

מעניין פה החרי אף של דוד.מה שייך חרי אף על צעד אלוקי.

הדבר הראשון שדורש פתרון הוא איך להצדיק את אלוהים בהמתת עוזה וכפי שאחז דוד. (כמובן לפי מי שתפיסת האלוהים שלו הוא מבטא את הטוב/צודק יותר)

בענין מות עוזה -
מצינו בתורה מיתה על עבירות רבות.מיתה ע"י בי"ד ומיתה בידי שמים.
התורה מחנכת שהחיים לא עומדים כערך בפני עצמו מעל כל הערכים.
לחיים יש מטרה ותוכן.
מי שפגע בתוכן מסוים אין משמעות לחייו.
האמת שאנשים פעמים רבות מוסרים את נפשם על כל מיני דברים כמו מלחמה למען המולדת.או להגן על עמם.ומסתכנים סכנת מוות למען מטרות שבעיניהם נעלות .
אז גם אצלם התפיסה שהחיים לא נעלים מעל הכל.

היום התפיסה הפופולרית (על השולטים בכיפה) היא שערך חיי אדם מעל הכל .והיא נגד תפיסת התורה כנ"ל.

עוזה היה עובד ה'.הוא העלה את ארון ה' שהיה בבית אביו.
הוא מת על שזלזל בארון ה'.(נגע או תמך).

ישרן
לא חרה אפו כי אם חרה לו,
חרון פירושו חימום, חרון אף הוא כעס משום שכביכול יוצא חום מהאף 'עלה עשן באפו'
חמום פירושו כאב, כאב לדוד על כי פרץ ה' פרץ בעוזא.  מאיר

.



קריאה מדוקדקת של הסיפור, כמו גם השוואה לתאור המקרה בספר דברי הימים (פרק ט"ו), מביאים להבנה ברורה של הסיפור:


תזכורת:
ארון הברית נפל בידי פלשתים בקרב אפק, ולאחר שעשה בהם שמות, שולח על ידיהם בחזרה לכיוון יהודה. כדי לוודא כי אכן מדובר בהתערבות של ה', נרתמו אל עגלה חדשה שתי פרות שעגליהן היונקים נותרו מאחור - פרות מיניקות נוטות להשאר ליד העגלים.
הפרות הלכו הישר בדרך לכיוון יהודה.

עד עתה, ידוע כי הארון מביא נזקים לסביבותיו, שאלו את כהני דגון ומוכי העפולים בערי הפלשתים.



הסיבה להחלטת דוד להביא את הארון לירושלים לא מצויינת במפורש. ברמז, ניתן להבין כי מן הראוי לקחת את הארון ממקומו הנוכחי - שאיננו מקום רשמי של העם או הממלכה, להבדיל ממשכן שילה - ולהעלותו אל מקום ממלכתי-מרכזי השייך לעם כולו.

הארון, אינו נישא על ידי עגלות, לא על ידי בהמות ולא על ידי אנשים, אלא - בכתף על ידי לוויים.

כהני הפלשתים, יעצו היטב לאדוניהם, לא כך דוד בנסיון העלאת הארון הראשון. הארון נלקח על עגלה, כאשר את העגלה נוהגים אנשים - כלומר - יושבים ואחוריהם אל הארון, מה שאינו מדרך כבוד.
כמובן, על עגלה ולא בכתף, גם לא על ידי לוויים, כמשפט.

עוזא, כששמטו הבקר את הארון, שולח את ידו לתמוך בו. בכך, מודגשת אי ההבנה והטעות הדתית. לא בני התמותה הם הנושאים את ארון ברית ה', אלא הארון, הוא הנושא את נושאיו. עוזא מת, כשם שנדב ואביהוא מתו.

וכאן, חרה לדוד.

יש לדייק בלשון, כפי שאם זכרוני אינו מטעני, עושה המלבי"ם. לא "חרה אפו של דוד" - מה שמעיד על כעסו כלפי חוץ, אלא חרה לדוד. על עצמו כעס, על טעותו, שבגינה שילם עוזא בחייו. קריאת השם "פרץ עוזא" אינה התרסה כלפי שמיא, אלא הכרתו הפומבית של דוד בטעותו שלו.

וכך, בפעם השניה - כפי שמפורט בדבה"י, לוקחים את הארון לוויים, בכתף וכו'.

ומדוע נתברך בית עובד אדום הגתי - כדי להראות שלא רק מוות ואסון טמונים בארון.


 ==================

עובד אדום נהג כפי שנהג אביתר לפניכן: כלוי, הוא דאג לטפל בארון כמשפטו, וגם לכן נתברך.

בדיוק כעת אינה האלוקים לידי את הקטע הבא
סוטה לה א ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא א"ר אלעזר שנשתנו פניו כחררה אלא מעתה כל היכא דכתיב ויחר ה"נ התם כתיב אף הכא לא כתיב אף 

בסוף דבריך, מואדיב, התכוונת ודאי 'כמו אבינדב' ולא אביתר.
בענין שכתבת שישבו וגבם אל הארון יש לציין כי הפסוק הדגיש 'ואחיו הולך לפני הארון' אבל עוזא לא, וגם אחיו כנראה צעד לפני העגלה ולא ישב עליה.

מענין לענין באותו ענין, מעניינות שתי הגירסאות בתלמוד לגבי הברכה שהתברך בה עובד אדום.
בבבלי נאמר בסוף ברכות 'זו חמות ושמונת כלותיה שילדו ששה ששה בכרס אחת' כלומר אשתו של עובד אדום ושמונת כלותיו, כנראה הכוונה היא בכך שנאמר לדוד אחר שלשה חדשים כי ברך ה' את עובד אדום משום שהוכר העובר.(אף שעדיין לא ידעו שמדובר ברבוי 'מבורך' שכזה)
בירושלמי לעומת זאת נאמר נס הרבה יותר פלאי, ביבמות פ"ד הלכה יב 'כתיב (שמואל ב ו) וישב ארון יי עם עובד אדום בביתו שלשה חדשים ויברך יי וגו' במה בירכו בבנים.  הדא הוא דכתיב (דברי הימים א כו) כל אלה מבני עובד אדום המה ובניהם ואחיהם איש חיל בכח לעבודה ששים וגו'.  דהוות כל חדא מינהן ילדה תריי בכל ירחא.  הא כיצד טמאה שבעה.  וטהרה ז' וילדת.  טמאה ז' וטהרה ז' וילדת שית עשר לכל ירח לתלתא ירחין הא ארבעין ותמניי' והוא אשתין....'
כלומר שכל אחת ילדה באותם שלשה חדשים שני ילדים בחודש, הריון של שבוע לכל אחד. מאיר

ימי,

הביטוי "ששה בכרס אחת" נראה כאופציה האולטימטיבית של פריון (הריון מרובה עוברים נדיר ומסוכן גם היום, ובודאי בעבר). כך מתאר הבבלי גם את פריונן של הנשים העבריות במצרים.

התיאור של הירושלמי נסי, כמובן, פי כמה וכמה. לא הכרתי את הדברים - תודה!

תוקן על ידי - אמשלום - 23/04/2006 17:34:47

אמשלום
בשונה ממצרים בו הגדרתך נכונה -ויש עדיין לבאר מדוע ששה היא האופציה האולטימטיבית, היה מוכר אז מקסימום כזה ?
אצל עובד אדום בין הבבלי ובין הירושלמי מתמודדים עם אותה משימה, יש נסיון לחשב 54 לידות בתקופה של שלשת החדשים בהם שהה הארון בבית עובד אדום, משום שהפסוק בדברי הימים- שמובא שם- מונה לעובד אדום 62 בני משפחה מתוכם 8 בנים, מזה נולד החשבון של ששה ששה כדי להגיע ל 54=9*6 מאיר

ימי,

אני חשבתי ש"ששה בכרס אחת" זה מעל לכל דמיון, משהו שנראה בלתי אפשרי במציאות הרגילה.