הרב סלומון והמקוה החב"דית

אני כותב אשכול זה לבקשת ווטו, אולי הארכתי במקום שהיה עלי לקצר, וקיצרתי במקום שהיה עלי להאריך, אולם מה אעשה, וכל שיש לומר בנושא מבחינה הלכתית הוא במאמרים שאליהם ציינתי.

מה שהביא לכתיבת האשכול הוא הידיעה הבאה:

http://masoret.hevre.co.il/hydepark/item.asp?id=1403&cat_id=1

כשלפני מספר חודשים הוחל בבניית שלוש מקוואות טהרה חדשים בפתח-תקווה, פנה מנהל בית חב"ד בעיר, הרב אשר דייטש, אל רב העיר, הרב ברוך-שמעון סלומון, בבקשה שאחד המקוואות ייבנה על-פי שיטת אדמו"ר הרש"ב' (בור על גבי בור). הרב סלומון השיב לו, כי אם הרב אלישיב יורה לו לעשות כן, הוא יאשר את העניין.

הרב דייטש במקום לשאול את רב העיר מדוע יהיה זה הרב אלישיב שיחליט אם חסידי חב"ד בפתח תקווה ראויים למקווה כמנהגם, פנה לרבה של כפר חב"ד וסיפר לו על המקרה.

הרב אשכנזי-רב הכפר, שראה בבניית מקווה חב"ד בפתח-תקווה חשיבות מיוחדת, נסע אל הרב אלישיב להתחנן לפניו להרשות לרב סלומון את בניית המקווה החב"דית, אך כשהרב אשכנזי העלה בפניו את בקשתו, השיב לו הרב אלישיב שהוא אינו יכול לאשר את הדבר, כיוון שמחר יבקש כל חוג את הבקשות שלו, ולא יהיה לדבר סוף.

הסוף אולי לא היה "מחר", אך היה מהר מאוד.

בימים אלו, תוך מספר חדשים מאז הבקשה אל הרב אלישיב, אישר הרב סלומון את בניית המקווה החב"דית, ולא מטוב לב או בגלל שתדלנות רבנית, אלא מפני ש"אשה חב"דית" תושבת העיר, עתרה לבג"ץ נגד סירובו של הרב סלומון להתיר בניית המקווה החבד"ית, ותוך כדי שמיעת העתירה בבית המשפט, הודיעו אנשי המועצה הדתית, שהם יאשרו את בניית המקווה החב"דית בעיר.

אין זו הפעם הראשונה שהרב סלומון מפסיד בקרב נגד אשה.

לפני מספר חדשים סיפרתי כאן בפורום, על עתירה לבג"ץ שהוגשה נגד הרב סלומון ע"י אשה, על שהחברה קדישא המקומית סירבה להרשות לה להספיד את אמה בבית ההלוויות העירוני "סגולה", ומיד לאחר הגשת העתירה הסיר הרב את צו האיסור.

אם החילות לנפול לפניהן, נפול תיפול.

אם האשה שרצתה להספיד את אמה היתה אמזונה מ"קולך", הרי האשה שהביאה לכניעתו בפרשת המקווה החב"דית היתה "סתם" אשה, שפעלה על דעת עצמה, מבלי שבית חב"ד פתח תקווה או כל גורם רשמי אחר של חב"ד לא היו מעורבים בהגשת בקשתה לבג"צ.

אשרי המאמין.

אילו ירד הבג"ץ לעולם רק כדי להכריח אח הרב סלומון להתיר בניית מקווה חב"דית בעירו דיינו.

אם הבג"ץ ירד לעולם רק כדי להעביר מסר לרבני הערים, שכרבני ערים עליהם לספק את צרכיהם הדתיים של כל בני העיר, לפי אורח חייהם, ולא לשלוח אותם "להתחנן" לזכויותיהם לפני "גדול" זה או אחר, דיינו.

על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת.

עד כאן הרקע והפרשנות לסיפור שהביא לכתיבת האשכול.
____________

המקווה והמקווה החב"דית.

"מקוה מים" אינו אלא הגדרה למקום אסיפת מים:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם...". (שמות פרק ז פסוק יט).

ואילו "מקוה טהרה" הוא הגדרת מקום אסיפת מים המשמשים לטבילת טהרה.

עם הזמן נתקבל הביטוי "מקווה" (בהשמטת ה"טהרה") כמתאר מבנה שבו "בריכה" המיועדת לטבילות טהרה ובעיקר של הנשים הנדות.

"אין הנדה והזבה והיולדת עולות מטומאתן בלא טבילה, שאפילו אחר כמה שנים חייב כרת הבא על אחת מהן אלא אם כן טבלו כראוי במקוה הראוי". (שולחן ערוך יורה דעה סימן קצז סעיף א).


טבילת הנדה והזבה.

אם תחפשו מקור מפורש בתורה לטבילת הטהרה של הנדה או הזבה, לא תמצאוהו.

הבית יוסף (יורה דעה סימן קצז אות א) מביא הסברים שונים, למקור טבילה זו.

א. שבימים וטבילה תלה הכתוב שנאמר (ויקרא טו יח) ורחצו במים זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול, וכתב הרב המגיד שזה הבנין אב הוא בספרא.

ב. ועוד דרשו רבותינו בפרק במה אשה (סד:) שבעת ימים תהיה בנדתה (שם שם יט) בנדתה תהא עד שתבוא במים, וכתב סמ"ג, (לאוין קיא לו:) על זה: מכאן לטבילת נדה מן התורה.

ג. ורב האי פירש שלמדנו טבילה לנדה מן התורה בקל וחומר ממגעה שנאמר (שם שם כא) והנוגע במשכבה ירחץ במים.

ד. ורבינו יעקב מפרש שלמדנו מכלי מדין, שנאמר שם (במדבר לא כג) אך במי נדה יתחטא, ודורש בסוף ע"ז (עה:) במים שהנדה טובלת בהם, ובדברי הקבלה כתוב: (זכריה יג, א) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה עכ"ל"

והם כדברי התוספות ביבמות דף מז ע"ב ד"ה במקום, והביאם הרא"ש בסוף נדה פ"י סי' ח.


הטבילה במים והמים המטהרים.

"אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר". (ויקרא פרק יא פסוק לו).

"אילו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מילא בכתיפו ועשה מקוה בתחילה יהיה טהור תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים, תלמוד לומר בור, אי בור יכול אף בור שבספינה יהא טהור תלמוד לומר מעין, מה מעין שעיקרו בקרקע, אף מקוה שעיקרו בקרקע, או מה מעין מטהר בכל שהו אף מקוה מטהר בכל שהוא תלמוד לומר אך מעין, המעין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה". (ספרא שמיני פרשה ט ד"ה פרשה ט.

במשניות "מקוואות", מצאנו מספר משניות העוסקות בבעיות ב"מים שבמערות" לגבי דיני טבילה:

"מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקה ועל מעלות המערה ...". (פרק ד משנה ד).

"כל המעורב למקוה כמקוה חורי המערה וסדקי המערה מטביל בהם כמה שהם עוקת המערה אין מטבילין בה ...". (פרק ו משנה א).

"... מחט שהיא נתונה על מעלות המערה היה מוליך ומביא במים כיון שעבר עליה הגל טהורה". (פרק ז משנה ז).

ולמה עוסקות כל אותן המשניות דוקא במים ש"במערה"?

מפני שאף שהיו שטבלו במעינות, היו "רוב טבילות שלהן במערות, ולכן קרי למקוה מערה". (ר' עובדיה מברטנורא שם).

המערות אולי היו מקום צנוע לטבילה, אך מימיהם היו מסריחים:

"שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין, והיו נותנין עליהן מים שאובין, התחילו ועשאום קבע - גזרו עליהם טומאה. מאי קבע? - אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין - אלא אלו ואלו מטהרין". (שבת דף יד עמוד א).

בפירושו למשנה, (זבים פרק ה משנה יב) הרחיב הרמב"ם בהסבר הבעייה שגרמו ה"מים הסרוחים":

"והבא ראשו ורובו במים שאובין גזרו גם עליו שיהא טמא ופוסל את התרומה, מפני שטבולי יום באותו הזמן היו טובלין במי מערות וכיוצא בהן, והן מים מלוכלכים וסרוחים שכבר נתעפשו, וזה דבר שאינו פוסל את המקוה, והיו רוחצין אחר כך במים שאובין דרך נקיות, ונמשך הדבר ונתרבה עד שהיו ההמון סבורים כי מים שאובין שבהן מתרחצים בסוף הן העיקר והן שמטהרין, ומזלזלין במי מקוה מחמת לכלוכו ואינם מתכוונים בו טבילה לשמה, לפיכך גזרו שכל הבא ראשו ורובו במים שאובין אחר הטבילה שהוא נשאר בטומאתו ופוסל את התרומה כדי שיסמכו על מי מקוה וידעו שהוא המטהר, ולקיום ענין זה וחזוקו הפליגו בכך ואמרו שאפילו האדם הטהור שאין עליו שום טומאה ואינו צריך טבילה כל זמן שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין נעשה פוסל את התרומה כמו טבול יום מן הטעם שהזכרנו, והוא כדי שלא יתרחצו במים שאובין אחר הטבילה כלל".

בעבר כשכל הישובים היו ליד מקורות מים, לא היה מחסור במקומות טבילה כשרים, היו הטבילות במערות, ובמעיינות, וכנראה גם בנהרות, (אף שישנן דעות האוסרות טבילה בנהרות, כנראה שגם טבלו שם), וכמו שכתב הרמ"א, (שולחן ערוך יורה דעה סימן רא סעיף ב):

"... אבל יש מתירים לטבול בנהרות כל השנה, אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים ורבו הנוטפים על הזוחלין, משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו, וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה, ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו".

אך מה עשו דיירי ודיירות ישוב ללא מעיינות, שלא ירדו בו גשמים בכמויות שיספיקו לכל טבילות השנה, ושלא היה באפשרותם לנסוע לעיר שישנו בה מקום טבילה?

היכן היה מקום כזה?

במצדה.

אשר גרוסברג כותב במאמרו "המקווה במצדה" (תחומין יז עמודים 389-399).

המקוה:

http://www.daat.ac.il/daat/toshba/ishut/ishut35.htm

בחפירות מצדה-מעוז האיסיים, מצא יגאל ידין כמה מקוואות. אחד מהם, זה הנמצא בחומה הדרומית, התפרסם יותר מאחרים, ביום ג' כ"ח שבט תשכ"ד, ביקרה בו משלחת מ"המרכז לטהרת המשפחה" בראשות הרב מינצברג, שבדקה את המקווה.

יגאל ידין שתיאר באריכות ביקור זה, ( י' ידין, מצדה: בימים ההם - בזמן הזה, חיפה ותל אביב, תשכ"ו, עמ' 166-164. ראה גם: י' ידין, "מצדה, עונת החפירות הראשונה", תשכ"ד, ידיעות בחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 29 (תשכ"ה), עמ' 104-102), כתב, כי הן המשלחת והן הרב גורן אישרו כי המקווה בנוי לפי כל כללי ההלכה.

את שיטת ההכשרה של המקווה הוא תיאר על-פי שיטת ההשקה.

בין הרבנים במשלחת היה גם הרב שמואל הכהן וינגרטן. שכתב מאמר על שיטת ההכשרה של המקווה, ("המקוה במצדה (עיון בהלכה)", סיני, סז (תש"ל), עמ' פג-צג ושיער, כי המקווה הוכשרה בשיטת הזריעה.

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/hamikve-4.htm

[מהי הכשרה ע"י "זריעה" ומהי הכשרה ע"י "השקה"?

במאמרם "הכשר מקוואות בימינו", (תחומין טז מעמוד 112), מתארים הרב שלמה דיכובסקי ואיתי בז'סקי את צורות ההכשרות השונות, ואת הבעיות ההלכתיות הכרוכות בהן:

ה. הכשר מקוה ע"י זריעה, (עמוד 117):

הביטוי "זריעה" בהכשר מים מופיע במסכת פסחים (לד עמוד ב):

"מכדי זריעה נינהו, מה לי השיקן ואח"כ הקדישן, מה לי הקדישן ואח"כ השיקן" - ופרש"י: "ומיא סלקא להו השקה, דזו היא זריעתן משעברו עליהן מי המקוה ונעשו חיבור ובטלו".

הכשרת מים ע"י זריעה משמעותה מילוי האוצר במים, עד אשר ישפכו ממנו מ' סאה למקוה, כאשר האוצר מתמלא תוך כך במים אחרים שאובים.


ו. הכשר מקוה ע"י השקה מן הצד.

הדרך המקובלת להכשר מקוה היא באמצעות אוצר מן הצד, שבו נקב השקה בכותל המפריד בינו לבין המקוה. כאשר ממלאים את המקוה במים שאובים, נוצרת השקה בין מי האוצר שהם מי גשמים לבין מי המקוה.

המעלה באוצר זה היא שמי האוצר אינם מתחלפים כעבור זמן קצר כמו באוצר זריעה האמור לעיל. כמו"כ, אין צורך להקפיד שהמקוה יהיה ריק ויבש לפני מילויו מחדש (מחשש ג' לוגים מים שאובים), כי מי המקוה כולם שאובים ונכשרים ע"י השקתם. ואכן, בחלק גדול מן המקוואות צירפו אוצר השקה מן הצד לאוצר זריעה, כך ששני האוצרות מגבים זה את זה.

עם זאת יש גם באוצר זה בעיות הלכתיות לא מעטות ...]


על ה"ארבעים סאה" שבמקווה במצדה כותב אשר גרוסברג:

"... סימני המים על קירות המקווה מאפשרים לנו לדעת בכמה מים השתמשו לטבילה, וממילא נלמד מהם על שיעורי המידות - אמה, ביצה, רביעית וסאה - בהם נקטו הקנאים במצדה. שיעורים אלו גדולים מעט משיעורי ה"ר אברהם חיים נאה, וקטנים הרבה משיעורי החזון-איש. לפיכך נוכל לומר כי אנשי מצדה נקטו בשיעורי המידות הקרובים לשיעורי רא"ח נאה, ולא בשיעורי החזון-איש. אמנם, איננו יכולים לעמוד על דיוקם של השיעורים בהם הם נקט".

כיצד הכשירו את המקווה?


המקווה בנוי משלוש ברכות ... שתי הברכות הראשונות מחוברות ביניהן בנקב, שקוטרו 4 ס"מ. קוטר זה הוא רק מצד ברכה א, בעוד שמצד ברכה ב קוטרו 3.5 ס"מ. הנקב נמצא בגובה של 85 ס"מ מרצפת הברכות, וכ- 30 ס"מ מתחת לקצהו של הקיר המפריד ביניהן.

א. האפשרות שהמקווה הוכשר בהשקה

הדרך בה מתאר ידין את הכשרת המקווה במצדה לטבילה היא על-פי שיטת ההכשרה של מקווה באמצעות אוצר השקה, וכך סבר גם הרב גורן. בשיטה זו המקווה בנוי משתי ברכות. ברכה אחת היא האוצר, ובה נשמרים מי גשמים שאינם שאובים. הברכה האחרת היא ברכת הטבילה. מי ברכת הטבילה מוכשרים על-ידי השקת מימיה למי האוצר באמצעות נקב בקיר שביניהן. דרך זו מאפשרת לרוקן את ברכת הטבילה ולנקותה, ולאחר מכן להכשירה שנית לטבילה עם מים נקיים.

כאשר קוטרו של הנקב הוא "כשפופרת הנוד", קיים מצב של "עירוב מקוואות", ושני המקוואות נחשבים כאחד. השיעור "כשפופרת הנוד" מוגדר במשנה (מקוואות ו,ז): "כשתי אצבעות חוזרות למקומן." התוספתא (מקוואות ה,ד - מהדו' צוקרמנדל עמ' 657) מבהירה כי הכוונה ל"בינונית של כל אדם" - כלומר: שתי האצבעות הסמוכות לאגודל (מפרשים), והן צריכות להסתובב בנקב בקלות. במצב זה ניתן להכשיר גם מקווה שפסולו מהתורה, כמו מקווה חסר (שאין בו 40 סאה), מכיוון שהוא נחשב כחלק מהמקווה הסמוך לו (האוצר), ויחד יש להם כמות המים הדרושה למקווה.

בדיקה של קוטר הנקב המחבר בין שתי הברכות מראה כי שתי אצבעות יכולות להיכנס לנקב מכיוון ברכה א, אך הן אינן מסתובבות בו בקלות. מכיוון ברכה ב הנקב צר יותר (3.5 ס"מ), וכלל לא ניתן לסובב בו שתי אצבעות. אם אמנם המקווה במצדה הוכשר בשיטת ההשקה, נראה שאנשי מצדה לא סברו כדעה הדורשת נקב "כשפופרת הנוד" בהכשרה של מים שאובים". (אשר גרוסברג / המקווה במצדה, תחומין יז עמוד 389).

לעיל הובאו דברי גרוסברג שכתב:

" שתי הברכות הראשונות מחוברות ביניהן בנקב, שקוטרו 4 ס"מ. קוטר זה הוא רק מצד ברכה א, בעוד שמצד ברכה ב קוטרו 3.5 ס"מ".

ה"פאר הדור" (חיי החזון איש, ח"ג ת"א תש"ל, פרק כ"א הערה 176), מספר בשם הרב דוד מינצברג שהנקב היה בקוטר של 4-3.5 ס"מ, (וכפי שהוא במאמרו של גרוסברג דלעיל).

יעקב גרשון וייס מחבר הספר "מדות ומשקלות של תורה" מספר (עמוד שעו בהערה 10 כותב:

"וכפי נראה יש שיבוש באחד המקומות, ושאלתי את הר"ש ויינגרטן ואמר לי שבמאמרו אין שיבוש".

מהו גודל "שפופרת הנוד" בשיעורי החזון איש?

ב"שיעורין של תורה" (שיעורי החזון איש) שיעורי המצוות עמוד סד סימן י"א, הוא כותב:

"נקב לחיבור מקוואות- לחבר מקווה שאובין עם מקום כשרה צריך שיהיה הנקב כשפופרת הנאד, והוא כשתי אצבעות (שאצל האגודל חוזרות בריווח, ובנקב עגול שיש בקוטרו באמצעו 5 ס"מ והיקפו 15 כבר יש שם שייעור לחבר המקוואות".

האיסיים בטח שלא הקפידו על שיעור חזון איש.

אם בעבר הרחוק ביותר היו הטבילות בטבע-במקורות המים הטבעיים שהיו ליד הישובים, וכאשר היהודים עברו לגור בערים, היו הערים ליד נהרות, (ששימשו כאמצעי תחבורה), ואז או שהטבילוה היתה בנהרות, או שבנו את המקוה לא הרחק מהנהר, וחפרו תעלה שהזרימה מים מהנהר למבנה המקווה, כך שהמקווה הפך להמשכו של הנהר, וכשם שהנהר היה כשר לטבילה כך היה המקוה.

אך לא בכל מקום היה נהר, מה עשו שם?

שם המציאו "פטנט" אחר:

בנו שתי בורות:

א. "בור רזרבי" המכיל לפחות ארבעים סאה מי גשמים הטהורים לטבילה.

ב. "בור טבילה" המכיל מים שאובים-מים רגילים שמצד עצמם אינם כשרים לטבילה, אך היות והם מחוברים לבור מי הגשמים, הופכם חיבורם ל"מי גשמים" הכשרים לטבילה.

מה שנשמע פתרון פשוט שאין כמוהו-הפך לפתרון מסובך שאין כמוהו. זה לא טוב, זה לא מהודר, וזה לא כשר, וזה לא לפי שיטת החזון איש.

אחד הספרים הקלאסיים בבניית מקוואות הוא ספרו של הרב ניסן טלושקין "טהרת מים" שבסימן סד-סה הוא מתאר בסיוע תרשימים את ה"מקוואות בדור שלפננו ושל עכשיו".

ההתנגדות למקווה החב"דית בפתח תקווה לא היתה הראשונה, על התנגדות לבניית מקוה כזו בבני ברק, ניתן להבין ממאמרם של הרבנים שלמה דיכובסקי ויצחק מרוה "מקוה על גבי מקוה" (תחומין יא עמוד 248.

במאמר זה דנים הכותבים במקווה החב"דית ו"בעיותיה" והצעת הפתרון שלהם.

לפניכם סיפורם על המקווה החב"דית:


"א. שיטת מהרש"ב מלובביץ' בבנית מקואות

1. מקוה על גבי מקוה - השקה תחתונה

בספר טהרת-המים להרה"ג ר' ניסן טלושקין זצ"ל הובאה רשימת הוראותיו של האדמו"ר מהרש"ב מלובביץ' זצ"ל, בענין בנית מקוה, שהעתיק לעצמו הרה"ג ר' יעקב לנדאו זצ"ל. בין שאר ההוראות מובא:

א. רצון קדשו של כ"ק אדמו"ר נבג"מ זי"ע היה, שיעשו מקוה ע"ג מקוה, היינו שבתחתונה יהיו מי הגשמים, וממעל לרצפה תהיה המקוה ממים הרגילים, אשר בה יהיו טובלים (כ"ק נבג"מ הכריע לעשות את המקוה מי הגשמים למטה, מחשש "נתן סאה ונטל סאה", לחוש לדעת הראב"ד. וכשהיא מלמטה, רחוק הדבר שיתערבו מצד שינוי מדת חום שבמים).

ב. ההשקה תהיה ע"י נקב שמחזיק טפח על טפח. ובטעמו של דבר, נאמר לי מפי קדשו, שעכשיו - דהיינו בזמן שהיה הדיבור אלי על זה - אינו זוכר; אבל היה לו טעם בזה, שיהיו שני נקבים כאלה - אחד במקום אחד, והשני בפינה אחרת. וזה פשוט, מחשש אולי יקרה פעם שיסתם אחד מהם, ולא ירגישו בזה.

על הוראתו הראשונה של האדמו"ר זצ"ל, לקביעת השקה תחתונה ולא השקה מן הצד, יצאו עוררין מצד אחד וסנגורים מצד שני. דבריהם פורסמו בכתבי עת שונים. לאחרונה התחדש הויכוח ההלכתי בנושא, עקב התקנת שתי מקואות (מתוך ארבע אחרות) במקוה ברח' אחיה השילוני בבני ברק, בהתאם לשיטת האדמו"ר מהרש"ב. דברי המערערים נכללו בחוברת "להבדיל בין מים למים", מאת חבר אברכים בשכונת רמות, בירושלים; ודברי המצדיקים נכללו בחוברת "יתבררו ויתלבנו הדברים", בהוצ' אגודת בני תורה, בשכונת רמות, בירושלים.

היות ורבותינו הפוסקים יסדו לנו, כי מן הראוי לצאת ידי כל הדעות בעשית מקוה - עיין שו"ת תשב"ץ (ח"א סי' יז) ושו"ת עמק-שאלה (להרה"ק מהורונסטייפל סי' נז) - יגעתי למצוא דרך להתקין את הוראותיו של האדמו"ר מהרש"ב, באופן שלא יהיה מקום להשגותיהם של המקטרגים".

מדבריהם ניתן להבין שהבעיות עם "מקוה החזון איש" הן חמורות יותר מבעיות המקווה החב"דית והם "ממליצים" על החב"דית עם "תיקונים".


נישטאייך הוא נישטאיך ולא אחר



תוקן על ידי - נישטאייך - 30/04/2006 15:09:27

דומני שהתופעה המעציבה בכל הענין הוא הכיתתיות שנוצרת -

אלו אינם אוכלים משחיטת של אלו, ועוד מעט אלו יוציאו לעז על טבילתם של הללו וכמעט שימנעו מלשאת בני....
ומחר זו מקודשת לשיטתו ולאחר היא בת פילגש....
ולא נמנעו בית הלל ובית שמאי לשאת זה את זה.

מעניין שהחסידות שכתנועה צמחה מתוך נשיאת דגל של פריצת מעגלי האליטות, כיום הולכת ונסגרת ככת עצמאית.....

ועל דא קא השכינה בוכה  ועינה יורדה מים וולואי ויטבלו בדמעות ויטהרו,
אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אותכם
ורק במימי הדעת אין טובלים (עיין רמב"ם...)

אין ספק שהחסידות גרמה נזק רב ליהדות על ידי יצירת כיתתיות. המושג "קהילה" נחרבה על ידי החסידים.

שוטנג, זה לא נושא האשכול. (אגב, משפטך לא מובן מאי אולמיה קהילה על כת? שלא לדבר שמאז ומעולם היו כתות וזרמים ביהדות ,אבל זה לא אמור למנוע ממך לחזור כפאפעגייע על גירסת ינקות ליטאית..)

שוטנג,
הישיבות גם כן הרסו את המבנה הקהילתי ומספיק לשמוע את הביטוי 'בעלבוס' יוצא מפי ליטאי זקן.

בעת שפתחתי את אשכולי לא הארכתי בכוונה תחילה  ב"שאלות" ההלכתיות, שמסביב לכשרותה של המקווה החב"דית, מפני שאין לי ספק שהיא מקווה כשרה,  מי ש"המציאה" לא היה איזה סטודנט לארכיטקטורה, שהמציא את ה"מקווה החדשה" כעבודת סמסטר,  אלא גאון אדיר,  שהיהדות והלכותיה היו יקרים לו, לא פחות מאשר לחזון איש.

כל  סיפורי הלבן בשם האדריכל,  שמקווה "בור ע"ג  בור" הוא  יותר נקי, יותר זול בבניה, חסכוני בשטח, ויותר חסכוני בהפעלה,  לא בדיוק מדברים אלי.

עדיין לא היה  מקוה שבנייתו עוכבה או בוטלה עד שמצאו דרך  איך לחסוך בדלק לחימום המים, ולא  היתה אשה שנדבקה בבילהרציה  כשטבלה במקווה שהשקתו היתה  בבור מהצד.

יותר מכיתתיות מדאיג אותי שרב עיר בתפקיד ממלכתי, חושב שהוא יכול למנוע מציבור לגיטימי בעיר,  שירותים ותקציבים עירוניים, מסיבות שאינן עניניות אלא פוליטיות, ויש צורך בבג"ץ כדי להזכיר לו שהוא אינו יכול לעשות כן, או שרב עיר חושב שהוא יכול למנוע שירותים ציבוריים מציבור הזכאי לו, עד שמי שהוכתר כ"גדול" יסכים  שהוא יספקם,  כשלאותו "גדול"  אין מבחינה דתית, מוסרית או חוקית,  כל סמכות  להחליט ולקבוע בדברים ציבוריים, או  ש"גדול" יכול לומר ש*הוא* אינו יכול לאשר דברים, כיוון שמחר יבקש כל חוג את הבקשות שלו, ולא יהיה לדבר סוף, מבלי שיהיה מי שיחשוב מי  "הוא" בכלל.

קעלעמר:

הכיתתיות בפירוש כן נושא האשכול (במקרה הזה העדפת מקוה מסוג אחד על מקוה מסוג שני על ידי כת מסוים). מה עוד שלא הבנת את דברי. החסידים שנפרדו מהקהילה ויצרו כיתות כיתות החריבו במישרים את הקהילה המסורתית שהיה קיים במשך כל הדורות. ברור שהיו כיתות וזרמים ביהדות, אבל הם היו מחולקים לפי איזורים וכל קהילה כשלעצמה היתה יציבה. אחרי גירוש ספרד אכן היו בעיות גדולות באיטליה ובתורכיה שהספרדים שהגיעו לשם העמידו לעצמם קהילות נפרדות. לרוב הצליחו איך שהוא ליישב בעיות אלו. אבל החסידים לא הסכימו בשום אופן להיות חלק מהקהילה המסורתית ונפרדו לגמרי בייסוד בתי כנסת משלהם ומנהגים משלהם וכדומה.


בעלבעמיו:

הישיבות מעולם לא העמידו את עצמם כאלטנרניבה לקהילה המסורתית. להזכירך, בישיבות אין נשים. אתה מכיר קהילה שיכולה להתקיים מבלי נשים?!

שוטנג,
אז מדוע יש מנינים של חניכי, מה רע להם בבית הכנסת השכונתי?