התאמה - התאמה1 והתאמה2

אחרי הפסקה גדולה מדיונים מסוג זה, הנובעת מיאושם ואכזבתם של דור המייסדים של
הפורום, אני מנסה לראות אם עוד מישהו היום שיש לו ענין בויכוחים בנושאים שמענינם של מיסדי הפורום.

דיברתי היום עם מייציץ. הוא טוען בעקבות/במקביל/לפני מיכי שלעולם לא ניתן לקבוע
ערכים בלי דילוג מהאנליטיות לכיוון ההגיון הפשוט. אחרת תמיד יחסר צידוק לדברים
מסויימים. ההסתתרות מאחורי ההתאמה אינה יכולה לעזור כשמציצים מאחורי המסתור
ורואים שאדון ככה מתחבא שם.

אמנם המוצא היחיד הוא בויתור מראש על חיפוש "מחייב" והזנחת העולם שבו קובעים
השקר והאמת וחוגגים החיובים והפטורים, וכניסה לתוך עולם שכללי המשחק בו הם הויה
ושוא, והחוגגים הם ההתאמה ואי ההתאמה. בעולם זה לא מחפשים משהו המחייב את
האדם וכופה את עצמו עליו מן החוץ כביכול, אלא מחפשים את המניעים שכבר קיימים
באדם עצמו לפעול ומזככים אותם ומרחיבים אותם כדי שלא יתפסו לקטנות.

אך עלינו להעמיק יותר כדי לראות אם הטיעון הזה מחזיק מים, ולצורך כך הרינו להבחין
שבפעולה ערכית מכל סוג שהוא משתתפים שני ערכים, ערך אחד קובע את מהותה של
הפעולה הזו אם היא טובה או רעה, מתאימה או לא וכו' וכו', נקרא לזה התאמה1, וערך נוסף
הוא ערך כללי הקובע שכל מה שמתאים בבריאה מתאים גם לעשות אותו, ונקרא לזה
התאמה2.

לכאורה רעיון ההתאמה בהגדרתו הנ"ל שאינו "מחייב" מכסה רק את חלקי המוסר שענינם
לסור מרע, כיון שגם אם ערכית לא ניתן לקבוע חד משמעית שהדבר עצמו לא מתאים
בהתאמה1, מכל מקום כשאין בזה משהו מתאים בהכרח אין שום התאמה לעסוק בזה
בהתאמה2 כשהמבט אינו ממוקד בצורה מצומצמת, ובעצם אין שום מוטיבציה לעשות משהו
מיותר. אך בעניני עשה טוב צריכים למצוא את שתי מישורי ההתאמה הנ"ל, כיון שצריכים
גם לקבוע ערכים ולהגדיר אילו פעולות מתאימות בהתאמה1 ואלו לא, ולא תמיד ההתאמה
כוחה יפה בקביעת ערכים. שהרי כשנרצה לקבוע שמילוי רצונו של אדם וסיפוק צרכיו הוא
המתאים, הגדרה מספקת כמעט לכל הדילמות המוסריות, הרי שעדיין יש להקשות מנין שזהו
המתאים וכיצד מזוהה דבר זה ישירות מאחר ואינו ניכר בחושים ולא נלמד מהניכר
בחושים. וכאן יש דילוג בין מה שנתבאר שלעיל לענין ההתאמה2, לבין התאמה1, שבעוד
ובהתאמה2 התחמקנו מהצורך להסביר מה מחייב להתאים את עצמינו בהתאמה2 למה
שמתאים בהתאמה1, בכך שאמרנו שבאמת איננו מחפשים "מחייב" אלא חושפים את דרך
התנהגותינו ומשכללים אותה, הרי שהתחמקות זו אינה מספקת כשדנים על התאמה1, כיון
שלא יעזור לנו מה שנשליך את מה שאנחנו מוצאים בעצמינו שאנחנו מתאימים את עצמינו
כך שאנחנו מחפשים את מילוי רצונותינו, ונשליך את זה לכל כלל המציאות ונאמר שכל
מילוי רצון הוא מתאים. זה כבר דילוג, וכל הסיבה שאיננו שמים לב לכך שהוא דילוג שאינו
מוכרח ואיננו מזוהה, נובע ממה שאנחנו מבלבלים בין התאמה1 להתאמה2.

כדי שלא נחטא בהתפלספות בדיבורים שלא עומד מאחוריהם כלום, נמחיש את הדברים
בדוגמא. נניח קיום של אדם חולה. מאחר וטבע העולם הוא שיש גם אנשים חולים, איננו
יכולים לזהות מתוך המציאות הנגלית לעינינו שחליו של אדם זה אינו מתאים. מה מביא
אותנו אם כך להתערב כדי להביא מזור למחלתו? לכאורה, רק הענין שלנו לקיים ולמלא את
רצונו של אותו אדם לחיות, או כשהוא לא רוצה - את רצונם של בני משפחתו שהוא יחיה.
אך מנין לנו שמילוי רצונו של האדם הוא דבר מתאים? אולי מתאים ומענין יותר יהיה אם
רבות מחשבות בלב איש ועצת הווה היא תקום?

דוגמא בעיתית נוספת המכריחה לחלק בין התאמה1 להתאמה2 היא הדוגמא של ראיית אדם
בעת ביצוע גניבה. אנחנו יכולים להניח שמעשה גניבה אינו מתאים בהתאמה2, כיון שתפיסתו
של הגנב כאילו מתאים יותר שהכסף יהיה שלו ובלי שיעמול בו ומי שעמל בו לא יהיה לו
הכסף, נובעת מתפיסה שאינה מתאימה, ששמה את עצמו במרכז, ולולא תפיסה מעוותת זו לא
היה גונב. אבל מאחר ובמציאות אנחנו מזהים הרבה מעשי גניבה, הרי שמתאים שבמציאות
יהיו גנבים. אם כך, גם אם אנחנו לא נגנוב כיון שאין זה מתאים בהתאמה2 שנגנוב, עדיין לא
מצאנו חוסר התאמה1 בביצוע הגניבה לכשעצמה ואדרבה, ואם כך איננו יכולים למנוע מהלה
לגנוב. אין בכך בעיה לא-פתירה, כיון שבאמת ניתן לומר שאיננו יכולים למנוע מהגנב לגנוב
אלא רק להעיר לו שמעשיו אינם מתאימים בהתאמה2. אך יש בכך כדי לחדד את ההבחנה
בין התאמה1 להתאמה2.

אני חושב שכל ה"גליק" הגדול שברעיון ההתאמה הוא זה שעל ידו אפשר לבלבל בין
התאמה1 להתאמה2.

אני חייב לציין שנראה מכתבי יהוסף ווטו שגישותיהם בפתרון בעיה זו חלוקות, ולדעתי של
שניהם אינן מספיקים. דברי לעיל מתמקדים בשיטתו של יהוסף, שהוא עקבי בכך שאינו
מזהה ערכים אלא רק מתוך המציאות עצמה. ווטו כן מזהה ערכים מעצמו, וחוזר למין "
הגיון בריא ופשוט" שכן נחשב אצלו מזוהה ישירות אף שאינו מזוהה בחושים, וכך גם הוא
מסכים לאיזה שהוא "ככה" שההגיון הפשוט מכיר בו.

כמתעסק, זה מה שקורה כשמנתחים את הטקסט במקום לראות בו מייצג בלבד לכוונת המשורר. עוד לא אמרת שאתה פוסטמודרניסט, וכבר נראה שאתה תלמיד של דרידה (סמיילי). כוונת המשורר במקרה דנן תובהר אולי יותר על ידי המילים המייצגות הבאות: רוב דברי היו כתובים על דרך השלילה: כשאמרתי חשיבה אנליטית, יותר משהתכוונתי לאנליטית התכוונתי לשלול את הסינתטית; כשאמרתי שהיא שואבת את ערכיה מהמציאות, התכוונתי רק לשלול שאינה ממציאה אותם מהאינטואיציות שלה. מהכין כן? על זה בדיוק דנתי ביתר דברי, איך ניתן על ידי זיהוי של דברים (המונחים בדעתינו כזיהוי ישיר) מהמציאות החושנית, להגיע לערכים מסויימים; כשאמרתי שהיא מקבלת, התכוונתי בעיקר לומר שהיא לא מתכחשת אליהם אלא מתאימה את עצמה; כשאמרתי מציאות, התכוונתי רק לשלול את הדמיון (והאינטואיציה); מה עוד? <ונדרשתי אליו רק לכבודך> לו היית מכירני, אינני כה נכבד. ווטו, הדרמטיזציה שאתה עורך רק מסבכת את הדיון במקום למקד אותו. הרי ההנהון שאנחנו מהנהנים כשאנחנו קוראים משפט זה <מי שניפוץ עוללים אל הסלע הוא הרמוניה או אפשרות הרמוניה, יש לבדוק את המבנה הפסיכי שלו> אינו תוצר של חשיבה אנליטית אלא של אינטואיציה. גם אם אחרי חשיבה אנליטית נגיע לאותה מסקנה, אך האינטואיציה הדרמטית הזו יכולה לקלקל את נקיונם של כלי הניתוח. מניתוח תשובתך נראה ששמת לב שלא שאלתי מנין ששבירת תמונה הרמונית אינה מתאימה, אלא מנין שחריץ בתמונה אינו חלק מההרמוניה. מהי תשובתך על כך? שזה נעוץ במבנה האדם, והוא אשר הבאתי מדבריך לעיל בביאור שיטתך - שאתה אכן סומך על אינטואציות כשיש להן מעמד מכריע יותר, בהנחה שהם מאפיינים את כל מין האדם (למעט אלו שבגלל שהם התאבדו בקרוב בנות הברית לנצחם, אינם יכולים להשתתף בדיון). אז אם כך גם אתה בצד של מיכי, כשאתה סומך על אינטואיציות כמקור (ולא רק כאמצעי מיקוד לבצע ניתוח) לערכים? כן או לא?

בן איש,
ראשית עליי לבקש מחילה מבוגי (ואולי גם מחסיד ואיש מעשה שפרץ לכאן כרוח סועה סער וסופה, וכעת הוא כנראה שותה קפה), שכן שכחתי אותו כשאמרתי שהדיון יהיה בינך לבין ווטו ויהוסף.
שנית, לא הבנתי את תשובתך. אמרת שיש להציב את המילה המקורית מהתנ"ך במקום 'הווה'. וכעת אני שואל שוב: איזו מילה? 'בראשית'? הרי כשאתה קורא את הפסוק הזה כניב, אתה יכול לחשוב ש'הווה' הוא עוד ניק של מישהו שהשתתף אי פעם בדיון. על כן הערתי לא זזה ממקומה, והיא גם מוכחת מתוך התנהלות האשכול.
על כן, במחיכ"ת, כדי שמישהו נוסף ישתתף לדעתי יש לשוב להתחלה, או להמשיך בתכונת מצומצמת (וה'צמצום' כאן הוא כפשוטו ).

בוגי,
אכן הדיון הוא חשוב, כפי שכתבת, אף שאני מעט עייף ממנו כי כבר ערכתי אותו כמה פעמים עמכם בצורות שונות. לא טענתי שהוא אינו חשוב. העובדה שאינני מסכים עם המסגרת המושגית והעקרונית שלכם, אינה אומרת שהדיון אינו חשוב. טענתי היתה שכפי שהוא מוצג כאן הוא פנימי לגמרי ליודעי ח"ן (ראו הודעות כמתעסק, ובחנו את מגוון המשתתפים עד כה). דווקא בגלל שהדיון חשוב הדבר אומר דרשני.

אין מנוס אלא לשנס מותניים להבהיר את העקרונות והמושגים, אחד אחרי השני, ולא לדבר בקודים (כפי שכבר דובר כאן לא אחת). לענ"ד לאחר ההבהרה הזו, שאינני בטוח שאתם עצמכם עשיתם אותה לעצמכם, יתברר שאין כאן מאומה. בכל מקרה, אז לפחות אפשר יהיה לנסות ולראות מי מאיתנו צודק (בבחינת 'אז' יימלא שחוק פינו).
מיכי

בן איש היקר יישר כוח

מיכי, קשה לנו מדי. גם לדון בעצם הדברים, וגם להסביר לך איך הם יענינו אותך? מי שלא מענין אותו, שלא ידון. מה שכתבת שנבהיר לעצמינו את הדברים ונראה אם נשאר משהו - זה מה שאנחנו כאן. דוק ותשכח.

אף אני הייתי מהנבוכים שלא זכו לראות את מעלות שיטת ההתאמה, עד שבא ר' ספייק לי ושפך עליה אור בסרט שכתב וביים בשנת תשמ"ט. http://www.imdb.com/title/tt0097216/

בן איש,
לא ביקשתי בשום מקום שתשכנע אותי למה זה מעניין. להיפך, כתבתי שזה דיון חשוב. אבל שיהיה לך לבריאות. עלה והצלח.
מיכי

  יהוסף

 אתה כותב

 <. אין אדם עושה דבר, ללא היגיון. גם הרוצח השפל, מתייחס לנתונים (בהם ממוקד/זמינים לו) לפיהם מעשיו הגיוניים. נוכל א"כ לקבוע כאמת את ההנחה האמורה. "מניע האדם הוא ההיגיון". >

  דבריך אינם מדוייקים . לענ"ד יש לומר

 " אין אדם עושה מעשה רצוני ללא החלטה שהמעשה הזה שהוא עושה הינו המעשה הנכון לעשות באותה עת "

אכן עד כה פיתוי הפיתוי (עיין לוינס) פיתני להמשיך, וכאן אני פורש.

לבן איש - אם במשורר עסקינן הרי זה כעין "קבלה ונקבל" אך הכל אינטואיציה ומה רלוונטי כל הדיון המנוסח.
 ואם בטיעון פילוסופי עסיקנן - הרי אם לדין יש תשובה - עלינו לדקדק להגדיר מונחים אקסיומות טיעונים וכו' ולא מייצגים אומנותיים פיוטיים של הגדרות מהופכות.
ועתה לגוף הטיעון והשאלה:
"איך ניתן על ידי זיהוי של דברים (המונחים בדעתינו כזיהוי ישיר) מהמציאות החושנית, להגיע לערכים מסויימים".

התשובה פשוטה - אי אפשר להוכיח, אלא על סמך אקסיומות של המשנה בה בחרת, וכבר האריך על כך ר' מיכי בטוטו"ד במקומות שונים.
ואם אתה חולק על כך נסח טיעונים ברורים כדרך שערך ר' מיכי ונדון.
הואיל ואף אתה מודע לתפישות פוסטמודרניות מתורת הפרשנות, אני ממה תמה על הדיון הנאיבי שמתחולל כאן.

ליהוסף -
אל תטרח לענות כי כפי שציינתי אני פורש, זה לא אישי אלא פשוט מלאה לנהל דיון ללא מצע מושגי / טיעוני ברור.

רק תן דעתך שבכל הדוגמה מניתוח המשפט והתאמתו למציאות, הנחת כמובן מאליו דרישה של זהות בין מבע לבין מציאות כמדד של התאמה - וזאת מניין לך, אין זה אלא הנחת המבוקש.
ואפילו לשיטתך משפטים פשוטים באינטואיציה פשוטה נדמים כיוצרים התאמה, אך מה דעתך על תוכן ההתאמה של המשפטים הבאים ומושגי ההתאמה:
א. שתיים כפול שתיים שווה ארבע - מהי ההתאמה שבו למציאות?
אדם עומד לפני הים ואומר:
ב. הים כחול. - מהי מציאות הצבע שנדמה בעיניו ומהו הכחול?
ג. אפשר שמחר ירד גשם. - מה ההתאמה למושג אפשר = איני יודע?
ד. ה' ברא את העולם / יש עולם הבא - מה ההתאמה למציאות?
ה. המשפט הדתי: הרי את מקודשת לי - קביעה משפטית מחוללת.
ו. הציור הזה יפה יותר מהציור הזה.
ז. מתאים לי לסבור את מושג ההתאמה.

כל הנ"ל מדגימים עד כמה מושג ההתאמה בדברייך אינו ברור.

תלמיד ויהוסף,
דברי שניכם אינם מדוייקים. יש מה שקרוי בפילוסופיה אנליטית מצב של 'חולשת הרצון' (=WEAKNESS OF THE WILL). זהו מצב שבו אדם פועל באופן רצוני, ובכל זאת אינו עושה את מה שנכון בעיניו (גם אם ניקח את כל השיקולים בחשבון). אצלנו קוראים לכך 'חטא', או 'כשלון' (לאו דווקא במובן הדתי או המוסרי. גם לאכול משהו לא בריא כשאני רוצה להיות בריא זה כישלון. ולא נכון לומר שפשוט באופן רגעי חשבתי שהטעם גובר על הבריאות, שאל"כ אני אנוס בדעותיי ופטור ופסו חטאים מן העולם). אמנם לכאורה זה ממש נראה בלתי אפשרי בניתוח פשוט, אבל לכן צריך להיזקק כאן לניתוח לא פשוט (ויש שנותרים בצ"ע).
נשפכו על כך אוקיינוסי דיו. לדוגמא, מאמרו של הפילוסוף האנליטי האמריקאי הנודע, דונלד דייוידסון (בקובץ מאמריו), שהוא אחד הידועים שבהם. על בעיה זו יש מאמרים, ספרים ומדפים שלמים, בספריות הפילוסופיה (ובעז"ה אני אוסיף להם עוד אחד, בחלק השלישי של הקוורטט, שם גם אני עוסק בכך).
אבל זוהי בעיה שדורשת הרבה כוח, והגדרות מושגים, וקביעת הנחות יסוד, וסבלנות וויכוחים, ובודאי לא תיתן לאשכול לזוז. וכיהודי עייף לא באתי כאן אלא  לעורר ולהפנות.
מיכי

ר' מיכי

ואולי הוא שאמרו גם אם לא נתכוונו: "יודע את קונו ומתכוון למרוד בו".
ועוד לא כמו שמבינים בפשטות בדברי הראי"ה - "הידיעה מעוררת את הרצון והרצון את היכולת" = היינו ואם לא רצה לא ידע מספיק. אלא דוק, רק בכיוון החיובי ואף זה רק כ'מעורר' ותו לא!

ואגב

יהוסף

לפני שברחתי נשמטו ממני שני משפטי התאמה ערכיים:

המלחמה היתה נצרכת.
יצאתי למלחמה צודקת....

ודוק, כמה מלחמות מוצדקות נהיו למיותרות....

כמתעסק, לא הבנתי דבריך (שמא נאמרו כמתעסק).
האם אתה תוהה האם מתאים  [לומר]ש2+2=2+2, כלומר ארבע? או שמא מתאים יותר ש2+2=2+3, כלומר 5?

מיכי היקר

אני מבין מדבריך שאתה מזהה את מכוונתו של האדם למה שנראה לו הגיוני יותר/מתאים/נכון (=מכוון בהתאמה).
אלא שאתה מקשה, איך יתכן ואדם יודע לפעמים שנכון לעשות כך וכך ובכל זאת עושה אחרת. 
אציג כיוון, אם נשמע לך אאריך. 

אין אדם עושה אלא את הנכון יחסית לנתונים שהוא שרוי בחווייתם. כלומר, הזיכרון שבחוויה של אתמול הכרתי שהיום עדיף אחרת ממה שאני חווה עכשיו, אינה יכולה להועיל אלא אם החוויה ההיא כל כך מוחלטת עד שהחוויה של היום נתפסת כקנוניה ונמנעת חוייתו כנכון/מתאים.

ונשתמש בדוגמא קלאסית. אדם מחליט על דיאטה, לאחר שיקול נכון. בכל זאת אינו עומד בזה.
1. לא ברור שהוא אכן החליט שכדאי לוותר גם על התענוג כשזה יהיה עוצמתי יותר משהוא מדמיין עתה (מה שישתנה בשעת יישום). כלומר, בשעת ההחלטה העוגה אינה מפתה כל כך ונראה לו שקושי הוויתור מצדיק את הרווח, מה שמשתנה בשעת מעשה.
2. בשעת הפיתוי יש חוויית נתונים חזקה יותר של הפיתוי, מה שגורם להתאמה שיחסית לנתונים אלו לגבור על עוצמת ההכרה שהיה לו אתמול ביחס להיום. כלומר, ה"כדאי" של המתיקות נחווה עתה ביתר עוצמה מאשר ה"כדאי" של הבריאות מחוויה זו התרחק ככל שהתרחק מאותו רגע בו הרהר ברצינות בעניין הבריאות.
3. על ידי השוואת החוויה בין שעת ההחלטה [בה האדם רואה מרחב גדול של נתונים]  לשעת יישום, האדם יכול לגבורעל פער זה. הדבר יכול להיעשות א. על ידי הקדמת המחשבה על הפיתוי בשעת החלטה, אז יווצר רצון גם על וויתור גדול יותר [אם אכן זה נראה לו נכון] ב. על ידי שיחזור התפיסה שהייתה בשעת ההחלטה, תפיסה שכללה יותר נתונים. ג. על ידי כוח החלטה, כלומר שהופך את שינוי החוויה העתידי לפיתוי וקנוניא בהחלט.

ובקצרה, לעולם אדם פועל בהתאם לנכון למרחב ההכרה שהוא חווה, אלא שהמרחב יכול להשתנות ולהתקטן, ואז האדם זוכר מחד שבמרחב גדול יותר הסיק אחרת, אך החוויה הנתונה מורה לו התאמה/נכונות אחרת, יחסית למרחב המצומצם.
 (וזה עניין "עצם" ו"עוצמה" שהוזכר בעבר, ואילו היה אדם מכיר בעניין זה ישועתו הייתה קרובה, שכן חלק גדול מהסתירות נובעות מהשוני של החוויה בין ב' פרמטרים אלו).


תלמיד

אכן הגדרתך נכונה בעייני וכנ"ל כאן למיכי [רק המילה "רצוני" הייתי מחליף למדעתו וכיו"ב] (תודה).



תוקן על ידי - יהוסף - 19/05/2006 18:26:39

מיכי

אתה כותב 

< זהו מצב שבו אדם פועל באופן רצוני, ובכל זאת אינו עושה את מה שנכון בעיניו (גם אם ניקח את כל השיקולים בחשבון). אצלנו קוראים לכך 'חטא', או 'כשלון' (לאו דווקא במובן הדתי או המוסרי. גם לאכול משהו לא בריא כשאני רוצה להיות בריא זה כישלון. ולא נכון לומר שפשוט באופן רגעי חשבתי שהטעם גובר על הבריאות, שאל"כ אני אנוס בדעותיי ופטור ופסו חטאים מן העולם). אמנם לכאורה זה ממש נראה בלתי אפשרי בניתוח פשוט,> 

  זה לא רק נראה בלתי אפשרי אלא שדבריך פשוט לא נכונים . 

 "אדם הפועל באופן רצוני יעשה תמיד מה שהוא מחליט שזה הדבר הנכון לעשות" . זה משפט נכון ואמיתי מעצם ניסוחו , ומה אכפת לי מה הסיבות שהביאו אותו להחלטות . אם הוא אנוס - אינו פועל באופן רצוני . ואם זה מה שהוא עשה הרי זה מה שהחליט שנכון לעשות .   

 יהוסף .

 באתי לדייק בניסוח , כי הצורה בה ניסחת את דבריך היה מחורר.

תלמיד,
כפי שאמרתי לעיל, יש להגדיר מושגים, וה דורש עיון רב. אתה מזהה בין 'מעשה רצוני' לבין החלטה ש'זה הדבר הנכון לעשות'. אבל השוואה זו היא טעות (אלא אם אתה מגדיר אותה מראש כטאוטולוגיה, ואז היא חסרת ערך). אדם יכול לעשות מעשה רצוני, כלומר בהחלטה שיש לו עליה אחריות ומתוך בחירה, ובכל זאת לעשות משהו שאינו נכון או ראוי בעיניו. זהו המצב של חטא. אם לדעתך אדם שעושה חטא חושב שכך נכון וראוי לעשות, אז אני חושב שאינך מכיר את הפסיכולוגיה של החטא/כישלון של האדם מן הישוב (אולי אתה תמיד עושה חטאים ללא כשלונות אלא מתוך הכרה, אבל רוב העולם לא עושה זאת כך).
מעבר לכך, אם אדם שחוטא חוב שכך נכון לעשות, אזי אין לו על מה לעשות תשובה, שהרי הוא אנוס בדעות (כדכ' הרדב"ז בתשובתו הידועה). אז על מה חייבים לעשות תשובה?

כאן אני מגיע לדברי יהוסף.
תיאורך יכול אולי להתאים לכשלון (כמו בהחלטה על דיאטה שלא עומדים בה), וגם לזה איני מסכים. אבל תיאור לחטא ודאי אין כאן. אם הבנתי את דבריך, אז אתה תולה הכל בהפרש הזמנים. בעת שהאדם נכשל/חוטא, הוא ודאי חושב שכך ראוי לעשות (כי החוויה של הטעם גוברת על חוויית הראוי). לאחר זמן מתגברת חוויית הראוי (כי הפיתוי לא מצוי לפניו), ואז הוא מתחרט.
ראשית, אני לא מסכים לזה כתיאור עובדתי. אדם יכול לעשות מעשה שבו בזמן הוא מבין שהוא אינו המעשה הראוי. בעוונותיי אני יכול להעיד על כך מעצמי, ודומני שכך עוד רבים. ולכן איני מקבל את תיאורך לגבי כשלון.
לגבי חטא איני מסכים מסיבה זו, אך גם מסיבה נוספת, והיא מה שכתבתי לתלמיד: על מה נותנים את הדין? הרי הוא אנוס בדעות.
אלא אם כווונתך לומר שאלו אינן דעות אלא יצרים. כלומר הוא רוצה בתשוקה יותר מאשר בראוי והאמיתי, וזה אשר גובר עליו (ולא הרצון - שהוא הערכים והאמונה בראוי ובטוב בעיניו). את זה אני לגמרי מקבל, אבל אז לא נכון לומר שהאדם עושה תמיד את מה שראוי בעיניו באותו רגע (אלא אם תשנה את הגדרת 'ראוי' באופן טאוטולוגי, ותכניס תחתיה גם תשוקות, וכדכתבתי לתלמיד לעיל). והן הן דבריי לעיל. וממילא לא נכון מה שהסכמת לדברי תלמיד, וכדבריי אליו למעלה.
לסיכום, חטא כרוך לעולם בשניות ובדיכוטומיה: בו-בזמן אדם גם מכיר באמת ובכל זאת גם עושה משהו אחר (מחמת כשלון של כניעה לתשוקה וליצר וכדו').
ניתן לומר במובן מסויים שאותו אדם בוחר לא לבחור (או לא לנהוג על פי בחירתו הערכית) באותו רגע, ועל כך הוא נותן את הדין.
מיכי