אבא! אבל אני אוהבת אותו!

"ר"ע רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי…''. (כתובות דף ס"ב עמוד ב, ובשינויים בנדרים דף נ עמוד א).

סיפורים על אהבת בתו של "גביר" העיירה ל"רועה", אינו רק סיפור מהסרטים, אלא הוא סיפור מהחיים.

בכל רגע באיזשהו מקום בעולם מתאהבות בנות, וברבות מאהבות אלו ישנם אבא או אמא, החושבים שלבתם "מגיע" "יבעל ותר טוב,"ממשפחה יותר טובה", וברבים מהם, התנגדות האבא היא אף בתוספת איומים: אם ברצונך להתחתן אתו, צאי כבר עכשיו מהבית שלי, ואל תצפי מאתנו שאעזור לכם כספית!

ובדיוק כך היה בסיפור אהבתם של רחל בת הגביר ועקיבא הרועה,

''… איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה. שמע אבוה אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה ...".

אין סיכוי שסנוב מעשירי העיר, לא יתנגד לאהבת בתו לרועה עני, עם הארץ וממשפחת גרים.

ללא כסף, ללא תורה, וללא יחוס.

לאיש ממעמדו לא מספיק שבתו תתאהב באחד ש"הוא מעולה"!

מה היתה תגובתה של רחל לאיומי אביה?

"אבא, אני אוהבת אותו, וזה כל מה שחשוב לי! אם לא תעזור לנו, אי"ה נסתדר גם ללא העזרה שלך! איני הראשונה ולא אהיה האחרונה!

מה עשה אביה?

"שמע אבוה אפקה מביתיה אדרה הנאה מנכסיה".

הוא גירשה מהבית, והסוף ידוע.


מבחינה הלכתית, הורים יכולים לא יותר מאשר להתנגד לשידוכי ילדיהם, אך ילדיהם אינם חייבים לשמוע להם, וכך הוא פסקו של הרמ"א בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ סעיף כה:

"וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, א"צ לשמוע אל האב".

למה הוא אינו צריך לשמוע, האין מדיני "כיבוד אב" לשמוע לאבא?

כשהדבר נוגע לאהבה פג תוקפו של הלכת כיבוד אב!

"וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, א"צ לשמוע אל האב".

למה?

מקורו של הרמ"א הוא בשו"ת מהרי"ק סימן קסו, שכתב:

"אשר נסתפקת אם יש כח ביד האב למחות ביד בנו לישא אשה אשר יחפוץ בה הבן לע"ד נראה שאם היא אשה ההוגגת לו שאין כח ביד האב למחות ביד הבן".

משני טעמים:

" ... ועוד, דקרוב הדבר בעיני להיות כמצוה לעבור על דברי תורה שהרי אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה אלא שעכשיו הותר פן יקדימנו אחר כמו שכתבו התוספות והפוסקים הרי שהקפידו שיקח אשה אשר יחפוץ בה ותמצא חן בעיניו וכן בכמה מקומות חשו חכמים ז"ל לחבב האשה על בעלה".

ולא רק בן, גם בת יכולה לומר לאביה: אני מאוהבת באותו הבחור ואני רוצה להתחתן אתו, ואיני מקבלת את התנגדותך!

"... ועוד אגיד לכבו', הרי כמוהו - כמוני יודעים שהאכשור דרא כנז' הוא בדרך כלל וגם בימינו, ולא רק אצל הבנות כי אם גם אצל הבנים, [פרט אצל השכבה המתקדמת (בלשון נקיה), ואצלם כפי שג"כ כמוני כמוהו יודעים, בנהפוך הוא שכשם שהבנים לא שואלים הסכמת הוריהם כך אותו הדבר גם אצל הבנות] ואפ"ה ובכל זאת נפסק בשו"ע הלכה פסוקה דאם האב מוחה בבן לישא איזה אשה שיחפוץ בה הבן אין הבן צריך לשמוע אל האב, וא"כ ה"ה גם אצל הבת, וכפי ההוכחות שהוכחתי בספרי שם. ...

על כן דעת לנבון נקל, שאם כי בודאי מן הנימוס והדרך ארץ שכל בת - לרבות גם בן - יתיעצו עם הוריהם בענין הנשואין, וכאשר הנהוג באמת ככה - בדרך כלל -, אבל כשקורה שמתייעצים ומודיעים לההורים וההורים מתנגדים, ולהתנגדותם אין בסיס בהלכה, והבעיה היא רק אם ישנו בדבר עבירה על כאו"א =כבוד אב ואם=, אזי כשם שמצינו שנפסק בזה בפשיטות בשו"ע יו"ד סי' ר"מ לגבי בן שאין צורך לשמוע בזה אל האב, כך נראה דאותו הדין גם אצל בת, וכפי שביררתי והוכחתי בספרי שם שגם בת דינה בזה כבן שאין צריכה לשמוע אל האב ומותר לה להנשא לאיש שחפצה בו".  (שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן עג).

מדבריו ניתן להבין שרחל נהגה כהלכה, כאשר היא אף לא שאלה את אביה .

האם סיפורה הוא הוראה לכל הבנות:

''אם אתן מתאהבות בבחור, תתחתנו אתו, ואל תשימו לב להתנגדות הוריכם ל"שידוך"! אם רחל עשתה כן, עשו כן גם אתן, אם אביכן מאיים? שיאיים! הוא עוד יבוא להתחנן לפני בעלך, כאשר בעלך יהיה "הצלחה".




תוקן על ידי - נישטאיך - 21/05/2006 5:17:51

ברור שהעובדה שבחור או בחורה חרדים אינם אומרים להוריהם "אותו אני אוהבת" , אינה נובעת ממניע הלכתי אלא כולו חברתי.

החברה החרדית היא חד מינית ובד"כ אין כל הזדמנות של מפגש בין בין לבת שיכול להביא לתוצאות רציניות.

במקרים המעטים שזה כן קורה, אזי בהחלט נאמרים הדברים, וההורים שהחכמה נר לרגליהם בד"כ לא ימנעו בעד ילדיהם לממש את רצונם ,(בכל אופן לא בעצמה מרובה יותר מהורים במגזר הכללי החושבים שילדיהם טועים בבחירת בן/בת הזוג) וזאת, על אף עגמת הנפש וההרגשה הקשה של הכשלון החינוכי המתלוים לכך.

נישטאיך (וההמשך לכולם) לא באתי לחלוק אלא להוסיף. א. ברור גם לדעתי שההלכה מכסה את כל חיי האדם. אולם יש תחומים שבהם ההלכה שותקת, ומי שישאל: מה דעת ההלכה, התשובה תהיה: תחליט בעצמך. להלכה אין מה לומר על זה. ואחד הדברים הברורים כאן הוא השיקול את מי לשאת לאשה, ואם לאב יש זכות להתערב, או לבן חובה לציית להוריו. ב. לדעתי זה ברור מסברה, ואם יש לכך זכר בהלכה, אזי זו הלכה שמבוססת במקורה על סברה. והרי רוב ההלכות או כולן מבוססות, במקום כלשהו, על סברה. ואולי צריך להגדיר מהי סברה זו, וכמדומה שיש אשכולות על זה. ג. יש מקום לדון בשאלה. האם יש דבר שאינו נתון לקביעה הלכתית. הרי גם הקביעה ש"אין צורך לשאול בהלכה" היא הלכתית. מעין מה שאומרים בשם אריסטו, כי אי אפשר שלא להתפלסף. כי ממה נפשך. או שאתה מכיר בצורך בפילוסופיה, או שאתה טוען שאין בכך צורך, אך אז עליך להציע נימוקים לכך וממילא כבר אתה עוסק בפילוסופיה. ד. מסתבר שיש מקום לתיכנון וחשיבה על "איזו אשה יבור לו האדם". חלק מהשיקולים הם רומנטיים, קשורים לתחושת האהבה, למרות שהאהבה בדרך כלל באה לאחר הנישואין ולא קודם (וגם בזה כבר דנו בעבר). התיכנון הזה אולי אינו "הלכתי" במובן המדוקדק של המילה, אך הוא בהחלט חשוב מאד, ואדם צריך לשקול את מעשיו בתבונה, אם גם רגשותיו הנוכחיים והעתידיים הם חלק מהנתונים שיש להביא בחשבון. ה. לא זכרתי שיש שני מקורות נפרדים לסיפור ויש ביניהם מחלוקת בפרט זה. אמנם, אם לא נאמר שאלו שני מקורות שונים, יתכן שהאחד משמיט את החלק הזה מסיבות שונות, ולא בגלל שהוא לא היה ולא נברא. ועלי לעיין בדבר. ו. היה באחד הפורומים מעשה בזוג שרצו להתחתן, אך הם השתייכו לשני מגזרים שונים סוציולוגית, ובלחץ ההורים הם נפרדו למרבה כאב הלב. זה כמובן סיפור רומנטי יפה אם גם עגום (אם הוא אמיתי, מה שאף פעם אי אפשר לדעת בוודאות באינטרנט). והוא בהחלט יכול להתרחש בחברה החרדית שלנו, אך גם במקומות אחרים. ומי לא שמע על רומיאו ויוליה? (עלילה של שייקספיר על זוג שהתאהב באיטליה, אך כל אחד מהם בא ממשפחה אחרת, והמשפחות שנאו זו את זו. אמנם הם כמעט גברו על ההורים, אך בגלל איזו טעות שלחו יד בנפשם...). הרקע לעלילות כאלו אינו הלכתי אלא סוציולוגי, או אנושי. כמובן, מניעה מחתונה יכולה להיות מטעמים הלכתיים, כגון שאחד הצדדים פסול חיתון למשנהו. ואז הסיפור עלול להיות עצוב מאד. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

ובפשטות איני מבין כלל

כל יסוד כיבוד או"א אינו אלא בדבר הראוי לאב לכשלעצמו הבן חייב בו.
וענין השמיעה להורים הוא דבר המסתעף והוא כעין הכשר מצוה.
אך אין כאו"א מעמיד זכות להורים כלל לנהל חיי הבן או הבת בדבר השייך לו.
(וומיוחד דין קטן שאינו בר דעת)


ר' מיכי

זכה את הרבים, אינו תחת ידי
בחידוש מעניין שלך בדין כאו"א.

התפישה שרוב הדוברים כאן תומכים בה, היא תפישה של ראשונים רבים, דהיינו - שכיבוד אב ואם מוגבל רק לצרכי ההורים, ואין הבן חייב לשמוע להנחיותיהם בכל התחומים. וכך אכן נפסק להלכה.
אך צריך לדעת שאין זה פשוט, ותמיהתו של כמתעסק לפני אינה הכרחית. בתרומת הדשן (ח"א סימן מ') דן באדם שרוצה ללמוד במדינה אחרת בניגוד לרצון אביו. הנחת היסוד שלו היא שבעיקרון אדם צריך לקיים את דברי אביו, אלא שבמקרה זה אין צורך, משום שתלמוד תורה קודם לכיבוד אב. זו לשונו:
"ואין נראה לחלק, בין כיבוד אב ואם, בין מה שאביו מיחה בידו, ושמצערו במה שעובר על צוואתיו, דהא תרווייהו מצות עשה שוה נינהו, כבודו ומוראו."
דהיינו, שגם אם אין בזה חיוב משום כיבוד אב, יש בזה חיוב משום מורא, שהרי אם יעבור על דברי אביו זה יגרום לו צער.
אמנם בראשונים אחרים נראה ברור לא כך. ונראה להסביר באחת מן השתים: א. כיבוד ומורא אלו הגדרות מסויימות, ולא כל צער שייגרם להם זו עבירה על מורא. ב. התורה לא הגבילה את חיי האדם, שייאלץ להתנהל על פי רצונות הוריו.
בחזו"א כמדומני שיש משיכה חזקה לכיוון של תרוה"ד, שבעיקרון אדם כן צריך לעשות כרצון הוריו, ואינו בידי כעת.

מבחינה מהותית, נראה אולי שיש לדון בשאלה מהו טעמה של מצוות כיבוד אב -
אם המצוה נועדה ליצור מערכת תומכת להורים (מה שנחוץ בעיקר בזקנתם), הרי זה מובן שהכיבוד הוא רק לספק את צרכיהם.
אך ניתן לומר שהמצוה נועדה כדי ליצור מערכת סמכותית, כדי להעביר את החינוך המסורת והחכמה מדור לדור, שהילדים ישמעו להוריהם ולא יעשו ככל העולה על רוחם (עיין דין בן סורר ומורה). ולפי זה, לכאורה צריך שהבן ישמע להוריו בכל התחומים. אם המגמה היא שההורים ידריכו את הבן כיצד ראוי לנהוג בחיים, משמע שהוא צריך לשמוע להדרכות מסוג זה.

כמובן, טוב שנפסקה הלכה באופן הזה, כדי שלא תהיה מחוייבות טוטאלית של הבנים לדרישות וקפריזות של ההורים. אך אחרי שאינם מחוייבים, כדאי שהבנים יחשבו פעמיים, אולי במקרה ההורים צודקים בשיקול דעתם. וכבר היו דברים מעולם, שדוקא אזהרות ההורים התבררו כנכונות.