מגילת רות

תלמיד.
לא מדויק לגמרי לא. מחלון וכליון כשמם כן הוא אנשים שלילים ביותר. ערפה ורות נאותו להנשא להם כי הרי מה שנדרש מיהודי
ישראלי מבחינת התנהגות. אינו נדרש ואין מצפים מעמוני שינהג כך. יכול להיות שהם היו גנטלמנים מושלמים בעלי ממון רב.
לפי חזל הם עזבו עם כסף רב. הדמיון שלך על  אונס הקבוצתי של ערפה המתיהדת והתנקמות בה כביכול . אין לה על מה לסמוך
ערפה היתה אמ אמו של גולית . לא הגיני  שנאנסת קבוצתית זרעה היה זוכה לכבוד של גיבור לאומי. מודה ועוזב

לגבי שאלה שלוש בלבד :
בעל העקידה, מדייק נפלא, שרות לא אומרת "כי המוות לא יפריד ביני ובינך", כמו שהיינו אומרים בעברית מדוברת, אלא בצורה פוזיטיבית : "כי המוות יפריד ביני ובינך", או "באשר תמותי אמות". אומר העקידה שיש בזה חכמה עצומה של רות : אנשים בלי-דת, אין המוות מפריד ביניהם שכן מקרה אחד לכל וכמות זה כן מות זה. משא"כ עמ"י, כל אחד הולך למדור המיוחד לו עם המוות, וכ"א נכווה מחופתו של חבירו וכו'. יוצא אפוא שזו עצם קבלת עול מלכות שמיים של רות, דווקא ה"באשר תמותי אמות", הידיעה שביהדות היא נכנסת למערכת שבה כל אחד מגיע למקום אחר, וכובד האחריות מוטל על כתפיה.

 ירוחם

לגבי דבריה היפהפיים של רות לנעמי, כתבתי פעם בהקשר אחר -

הנביא יחזקאל מתאר את הקשרים בין ישראל וא-להים כקשר בין אב מאמץ לבתו, ההופך עם התבגרותה המינית, לקשר של נישואין בין אשה בוגדנית לבעלה הקנאי. תיקון הקשר הזה ייעשה, לדעת יחזקאל, ע"י החזרת האשה אל מקומה הראשוני כנחותה ונשלטת, המקבלת על עצמה בשתיקה ובהכנעה את עול אביה-בעלה:  "והקימותי אני את בריתי אתך וידעת כי אני ה'. למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם אדני ה' " [יחזקאל ט"ז, 62 – 63]. בין בני הזוג נכרתת אמנם ברית מחודשת ומתוקנת, אך היא מבוססת על אותו מערך כוחות עליו נבנו יחסיהם הכושלים מלכתחילה.

לגבי שאלה 3,*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

תלמיד מלומד

לא מצאתי בדבריך שום שאלה, כי אתה בעצמך השבת על כל השאלות בטוב טעם ודעת. 

שאלת
< מדוע הן ערפה והן רות רוצות ללכת עם נעמי ?. ולמה לא נשארות בעמם> 

והרי על כך כבר השבת, כי בזמנם אישה ללא גבר, לא היה לה מטה פרנסה, ולא מגן ומושיע, ואף לא מנוח.
ראה "מצוות התורה על עושק אלמנה", וראה "בתי הלא אבקש לך מנוח".

***

עוד שאלת
< האם באמת ראו רות וערפה בבית בעליהם שהיו רעים בעיני ה' מודל שראוי לחיות לפיו? האם הם ראו שם דת מושכת ואמיתית ?  >

גם אם מחלון וכליון לא היו צדיקים, אבל הם חיו בתוך עם ישראל, ורות וערפה בודאי שמעו על מנהגי העם השכן אליהם, כך שלא צריך לחפש רק הסברים דתיים, של חזרה בתשובה וגיור לחומרה, מדוע כדאי ללכת לגור בבית לחם אשר ביהודה, נימוסי העם המהוגנים אשר הם באים בתוכם, יש בהם די בכדי לשכנע אותם לעשות צעד זה. 

טהרת המשפחה היה נוהג אז אצל כל עמי האזור, זהו נימוס הכרחי, זהו הגיון טבעי של חיי נישואין בריאים, וגם צניעות בלבוש, ראה ישעיהו על כל אביזרי הביגוד שהיו אז "השביסים והסהרות", נמצא שאין כאן מעבר תרבותי מוזר ומשונה, כי אם מעבר טבעי. 

אולי הם יצטרכו לשנות את הרגלי האכילה שלהם קמעה, וגם לשבות ממלאכה ביום השבת. 

***

עוד שאלת
< רות מתבטאת מלבד עמי עמך ואלקי אלוקיך . גם באשר תמותי אמות ? זה נראה לגמרי לא שייך.>

גם כאן השאלה היא האם אנו מחפשים כוונות נסתרות, ורמזים וסודות, או שיש כאן הצהרת כוונות מוחלטת על הצטרפות לאומה הישראלית, ותו לא. 

שאר מה שכתבת בדבריך, הם דברי חכמה, ובדבריך יש תשובות לכל השאלות.

***

תלמיד :  תודה על השעור מסוטה

אתה הית קודם המורה עכשיו שאלה לתלמיד מה  שינה את דעתה של נעמי כלפי רות לפי הפסוק שלפננו הרי גם קודם היא התוכחה והפצירה בנעמי מה השתנה?

תלמיד הצגת כמה שאלות, שנראה לי שנועדו לתמוך בהשערה הבאה: רות וערפה הצטרפו לנעמי לא בגלל שראו משהו מיוחד בעם ישראל או בנעמי, או בדת היהודית - אלא בגלל שלא היה להן לאן לחזור. נראה לי שמסקנה זו אינה עולה מן הסיפור. כמו כן היא מבוססת על הנחה שאין לה אישוש. א. מדוע הצטרפו שתי הכלות אל החמות? - אדרבה, נשאל אנו. מדוע לא עזבו אותה מייד כאשר מתו בניה-בעליהן? נראה כי ההנחה היא שכלה מצטרפת אל משפחתה החדשה. הצטרפות זו אינה מותנית בכך שיהיה לה בעל, או אפילו ילדים. צא וראה כי הנישאת לכהן והתאלמנה רשאית לאכול בתרומה אם יש לה ילדים. ואם אין לה ילדים, היא זכאית לייבום. כדי שלא תיוותר לבדה. מן הסיפור נראה שאילולא היתה נעמי שבה לארץ ישראל, יכלו הכלות להישאר איתה גם בהמשך. האם זה מפני שלא רצו לעזבה, או מפני שכך היה המנהג ולא חשבו לערער עליו? מתוך הערכה לאישיותה המיוחדת, או לדתה, או מתוך טוב ליבן? אין לדעת, ואיני רואה רמז בסיפור לכך. ושמא חכם ממני ימצא רמזים שיוליכו בכיוון הנכון. ב. איזה דגם משפחתי ודתי ראו הכלות בבית אלימלך ונעמי? - שוב, אין לנו מידע על זה. אך אפשר שהמספר מניח שאנו יכולים להסיק את המסקנות בעצמנו. ניזכר נא בתנאי הסביבה. מצד אחד, הלשון "אפרתים" מראה לכאורה על מעמד. אולי אפילו על עושר. ובלי זה, אכן קשה להבין איך נקלטה משפחת אלימלך בסביבה החדשה שלה? מדוע שעם זר יקבל אותם, זרים עבורם, ומדוע שמשפחות ישיאו לבני אלימלך את בנותיהן? הלשון "וישאו" מלמד שהבנים עשו זאת מעצמם. האם היו הבנים "מצוינים שם"? אין לדעת. אך מסתבר, שוב, שלא היה להן כה רע בבית נעמי, כי אחרת היו מזדרזות יותר למצוא לעצמן פתרון אחר, אם זה היה אפשרי בימי מגורי נעמי בארצן. אנו, שמורגלים לראות בבית אלימלך ונעמי בית שראוי לצאת ממנו בית דוד, נוטים למחשבה שאכן היה זה בית למופת אבל הכתובים אינם תומכים בכך או בהשערה ההפוכה. רק כשאנו שומעים את דברי נעמי על שיבת ערפה אל אלהיה אנו לומדים לראשונה על המוטיב הדתי של החיים של הכלות לצד נעמי. וגם אז לא ברור אם ערפה שמרה על מונותיאיזם לצד נעמי, או שהיה זה תנאי שהציבה נעמי לרות, כתנאי לגיור, כפי שאכן פירשו חז"ל. ג. תשובתה של רות אומרת כי לא תיטוש את חמותה. ורק המוות יפריד ביניהן, כפי שאכן מקובל לומר אצל הנוצרים בשעת הנישואין כדי לציין קשר הדוק לעולם ועד. ונראה ששימוש הלשון הזה המטאפורי היה קיים כבר בדברי רות ולא התחדש היום. ניתן לפרש גם את "שם אקבר" כביטוי מטאפורי על כך שרות תמיד תישאר איתה. אך אמנם זה קצת מוזר, לפחות לטעמי הספרותי, ששתי מטאפורות מופיעות באותו פסוק, כשהן מבוססות על אותו דימוי (מוות ופרידה). והדברים קשים לי. ד. העלית השערה שאשה שנשארת ללא הגנה עלולה להיות מנוצלת. וזו אפשרות שקיימת בכל חברה, כמובן. אבל כמדומה שפרט לסברה הזו, האפשרית מצד עצמה, אין לכך ראיה. מעשה פילגש בגבעה היה יוצא דופן. צא וראה את התגובה שקרתה שם. וסדום - אטו ברשיעי עסקינן? (האם ברשעים אנו דנים כאן? ביטוי מהגמרא לומר שכלל כזה נכון רק למיעוט הבריות ודווקא הרשעים שבהן). והרי סדום ידועה כעיר חטאה ביותר. בעניותי, איני רואה סיבה להניח שאשה שהתאלמנה לא תוכל לשוב לבית אביה כבראשונה. מסתבר שלא תזכה לשידוך טוב כמו קודם, אבל מדוע לא תשמש שם בתפקיד כלשהו, או שישיאו אותה למישהו אחר כאשה מסוג ב? האם כל העולם הודו הוא, ששורפים את האלמנה עם בעלה? והאם לא יהיה מקום בחברה עבור האלמנה? הרי זה דבר מצוי ואפשרי. לכן אין נראים לי דבריך על הניצול הצפוי כדבר קבוע. *** מתוך דבריך אני למד לחדד את השאלה ששאלו ראשונים ואחרונים. מפני מה בחרה רות להישאר עם נעמי? חלק מהתשובה עשוי להיות התכונות התרומיות של נעמי והדת היהודית שיכלה רות ללמוד. אך ברור שהחלטתה של רות להצטרף אליה נבעה גם מבקשת החסד שלה. ובזה צדק המפרש (ששכחתי את שמו) שכתב כי רות השלימה את המידה שהיתה חסרה כל כך בעם ישראל ובעיקר אצל משפחת אלימלך - החסד והנתינה לזולת. וזה נראה עיקר בסיפור. ג. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

ירוחם

 נעמי ידעה מה מצפה לרות אם תשאר . אלא שחשבה שעדיף לה להשאר ולנסות לחזור ולהתקבל בחברה בה גדלה . אולם כאשר ראתה שרות פוחדת פחד מוות להשאר ואינה מוותרת , הבינה נעמי שזאת הברירה היחידה שנותרה בפניה .

 מימוני .

  אני יודע גם יודע שההסבר המקובל הוא שרות אהבה את מנהגי היהדות והדת היהודית דברה אל לבה ולכן רצתה להצטרף לעם ישראל . ( מעניין מהיכן ספגה אהבת הדת היהודית ? ממחלון וכליון המתבוללים ? )

 יתכן וזו האמת .

  מה שהביא אותי להסבר הסיפור בצורה שבה פירשתיו . הם דווקא חז"ל . מה ראו חז"ל לדרוש כל כך הרבה  על מה שקרה לערפה באותו לילה שהחליטה להשאר ? . ( המדרשים מלאים על ארועי הלילה ההוא .)

 זה מה שהביא אותי לפרש שחשש זה עמד בפני רות והפחד מפני הצפוי לה - שקרה עם ערפה - הוא מה שהניעה ללכת עם נעמי לקראת הלא נודע , ואח"כ לחפש מחסה בצילו של גבר זקן אבל שיכול להעניק לה הגנה .

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=1416686

תלמיד

מה הניע את חז"ל איני מתיימר לדעת,
אך לחז"ל כמה מתודות קבועות כאשר הם משלימים את הרקע הסיפורי של המקרא והוא בא לידי ביטוי במדרשים רבים.

א. העצמה - כל' כאשר דמות עושה מעשה המתפרש על ידם כלא חיובי, הם מעצימים את משמעו.
ב. השגחה ומטה-היסטוריה - כל' חז"ל מנסים להקנות לאירועים הקשר וקשרים היסטוריים שמעבר לו. כך לדוגמה מעשה של אדם ישפיע על דורות אחרים / יבוא לידי ביטוי בדורות אחרים / ישמש בנין אב לצאצאיו / סימן על צאצאיו.
ג. דרמטיות - הבלטת דמות ע"י הנגדתה לאחרת.

עתה, ניחזי אנן:

לכאורה, מעשה רות עם כל נאצלותו איננו סיבה מספקת לשוות למעשה ערפה משמעות שלילית.
(לאידך גיסא, הקורא דווקא יכול לפרש את מעשה רות כמעשה שאינו אלא ממטויווציות אישיות.)

א"כ עיקר השאלה היא:  מדוע נסיגת ערפה לפי פשוטו, מתפרשת אצל חז"ל בהקשר כה שלילי?
עיון במדרשים לפי העקרונות לעיל מאפר כיווני תשובה שונים.

א. יצירת הנגדה דרמטית - ע"י השחרת דמותה שלערפה יעלה קרנה של רות. ובכך הוא מקנה למעשה רות משמעויות עמוקות ומרחיבות הרבה יותר. את תולדות רות בהמשך או יודעים כי אשת חסד היא. מעתה כהנגדה תיבנה דמות של ערפה כבר מההתחלה.

ב. חז"ל מנסים למצוא את המניע הסמוי, ואינם מוכנים לקבל כמובן מאליו את נסיגת ערפה.
יתכן משום שהם דווקא מצפים מכלה שתשמור נאמנות למשפחה / יתכן משום שהם רוצים להדגיש את הטבע הנוכרי הרגיל, ולהעצים את החריגות של מעשה רות.

ג. משמעות המעשים בהקשר היסטורי - חז"ל אינם רואים בסיפור רק רקע מוסרי אישי, אלא מעוניינים לשוות לו משמעות שמעבר לגבולותיו ההיסטוריים, ובעיקר לאור סיומו של התחלת שולשלת המלוכה.
מעתה, נקל להעמיד את האירוע ההיסטורי של עימות דוד וגולית כנעוץ בשורש האימהות ובכך למשוך קו מטה-מוסרי מטה-היסטורי בין האירועים.
לשם כך צריך לבנות המשך לעלילה של ערפה שתעמיד את יוצאי חלציו באור "הנכון" - בני אנוסה.

אך דומני שהסיבה המרכזית - היא  זו:
חז"ל מבקשים ללמדינו מה בין בנ"י לבין הנוכרים, ומה בין התנהגות מוסרית להתנהגות מושחתת!
אף רות משהגיעה לישראל היתה עלולה "לסיים" את הקרייירה כאנוסה.
מדרשים רבים מציגים את מעשה הגורן כאבן בוחן לבעז ורות האם יעמדו ביצרן או האם יכוונו לזנות, האם בעז ינצל את כוחו, או האם יגבר על יצרו.

כן הדבר, פעמים רבות בני נכרים הם ההופכים לשפחות זנות של החברה!

ראה מה בין הגויים - כיצד נתגלגלה ערפה ומה היו התוצאות (-האם אין ההיסטוריה תתגלגל כך שממעשה זה יצא מי שעתיד לאיים על בניה, ולההיהרג ע"י מי שנולד מכח חסד של אבות אבותיו....;)
צא ולמד על בנ"י שעמדו ביצרם (-ואינם כגויים הללו, ואף שכפסע היה יכול להיות בין אלו לאלו), והלך בעז וגאל את רות והקים שם בישראל ויצא ממנו בן דוד!

נמא שבסיפורם על גילגולי ערפה אינם אלא מבקשים להעצים ולהבליט את המשמעות המוסרית של מכלול העלילה ולמסריה באשר ליחס הראוי של עם ישראל לגרים ולחלשים וביותר על רקע האלטרנטיבה המאיימת.