קשר הדוק ושנוי במחלוקת קשר גרשום שלום בין המשיחיות השבתאית שהופיעה בעולם היהודי באמצעה של המאה ה-17 לבין הקבלה הלוריאנית. האר"י הסביר כי כל מעשה מצווה של אדם מישראל מועיל לזקק את הניצוצות מהקליפות וכאשר יכלה תהליך בירור הניצוצות, תבוא הגאולה.
*:namespace prefix = o />
מטבען של מצוות שהן נראות קטנוניות משהו לעומת הרוחניות הנעלה שברעיון הדתי. האר"י הקנה רובד מיסטי של משמעות כמוסה למעשים יומיומיים של הנחת תפילין, נטילת ידיים, לימוד תורה, הרחקה בין בשר וחלב וכיוצא באלו.
אבל יותר מכך, האר"י הפך את עשיית המצוות לכלי בידיו של כל אדם מישראל לזירוז הגאולה. לא עוד תובענות כתובענותו של רבי יהודה הלוי, אשר דרש עלייה לארץ בפועל. לא עוד ציפייה פסיבית לקץ הימים, בתקווה שסאת הייסורים תוגדש, אלא פעילות, שהיא אקטיבית מצד אחד ואינה דורשת יתר על המידה מצד שני.
הקשר בין השבתאות לבין משנת האר"י מסביר היטב את הגישות האנטינומיסטיות שהתפשטו בזרמים שבתאיים. בעידן הגאולה – מה צורך יש במצוות. בירור הניצוצות מהקליפות הושלם. ניתן היה לברך "ברוך מתיר אסורים" במשמעות שונה לחלוטין מזו המקובלת.
למעשה הקשר בין משיחיות לבין התנערות מהלכה הוא כמעט אוניברסלי. יש לו מקבילות באיסלאם. הדרוזים, למשל, התפלגו במאה ה-13 מהזרם המרכזי בשיעה, ורואים את המצוות כעונש שהטיל האל על המוסלמים. עונש שבואו של שליט משיח פטר אותם ממנו. רעיון דומה עלה גם בקרב האיסמיעליה השיעית.
באופן זהה להפתיע, כך ראו הנוצרים את ההלכה היהודית – עונש שהפדות שהביא עמו ישו לאנושות פוטרת אותה מריצויו.
לדעת דוד פלוסר, היה ישו תלמיד חכם, שומר מצוות אדוק, אם כי כזה שהטעים את מעלתן של המצוות המוסריות על המצוות הפולחניות. הדגשה זו אינה חורגת ממסורת הנביאים. "למה לי רוב זבכיכם", בלשון המקרא. פאולוס הוא שחידש את רעיון הפטור ממצוות. הוא פלפל על כך באופן מעין תלמודי. כשם שמיתת הבעל משחררת את האישה מאיסורי האישות, כך מיתת אלוהים משחררת את עמו מאיסוריו.
ספק גדול הוא אם הנצרות יכולה הייתה להתפשט למימדיה אם הייתה כובלת את המאמינים ברשת הדוקה של מצוות ואיסורים. אך אין לראות בחידוש הנוצרי רק עניין של נוחות. טבעה של גאולה משיחית שתביא לזלול בהגבלות פולחניות מעשיות.
אצל שבתאי צבי שוחררה הרצועה בעניין המיני, מהטבואים המסורתיים של כל דת, דבר שלא אירע בנצרות. מסופר שהציע את אשתו לידידים ביומרה של תיקון קבלי. אצל הפרנקיסטים הגיע העניין לקיצוניות בהילולות מין פרועות, ומגמתם היתה הבאת הגאולה על ידי שער הטומאה.
בתנועה הציונית ניתן לראות רעיון דומה, אם כי הוא נובע מראייה רציונלית יותר ומיתולוגית פחות. העלייה לארץ ישראל, היא הגאולה הלאומית, משחררת את העם מעול המצוות, עול שיש לו טעם בשמירה על אחדות העם ועל מהותו, רק בגולה, עת שהוא מפוזר בין הגויים.
כאז כן היום, הגאולה נחזית כבעלת עוצמה והשפעה כזו ששמירת המסורת הופכת למיותרת ולחסרת טעם.
דעה זו שיש לה מקור אצל חז"ל פרצה בעוצמה בזמן השבתאי, דוכאה אחר כך בתקיפות, והפכה לנורמטיבית בקרב הציונות החילונית, השולטת היום, אם כי, כאמור, מרכיביה המיסטיים כבר אינם עיקר.
תוקן על ידי - בוקר_טוב - 08/06/2006 23:22:12