האם היום יש מרות לאנשים?

לאורך ההיסטוריה ראינו אנשים פרטיים, אזרחים שהתבטלו לחלוטין בפני הגדול מהם.

מצח גדול ברוך הבא אל הפורום! אני סבור שאתה צודק. (אמנם על הראיה שלך מהגמרא יש לדון, אבל אני מסכים לעיקרון). אי קבלת המרות שציינת קשורה להופעת התהליך שנקרא "אינדיבידואליזם". ולדעתי - זה קשור למהפכה הצרפתית. עד אז, האמינו רבים שיש הבדל בין אדם לאדם, ובוודאי שאדם מחוייב לאלקים. לאחר מכן, העזו לומר שכל אדם נברא בצלם. ואין לשעבד אדם. ואז הגיע קנט ושאל את שאלתו של פרעה, אך באופן אחר. פרעה שאל: מי ה' כי אשמע בקולו. וקנט אמר: איך ה' יכול לצוות על אזרח חופשי בממלכת התבונה, כלומר האדם? האדם הוא בן חורין מטבעו. כאשר התרבות מנחילה את צורת המחשבה הזו לבניה, אז באמת הם גדלים על תחושה טבעית של "אף אחד לא יכתיב לי מה לעשות". יש כמובן מקום להתחשבות באחרים. וזו תביעה מוסרית ולא רק הלכתית. יש מקום להתחשב במי שחזק מאיתנו, כי זה יהיה טפשי לסרב למי ששולף אקדח, למשל. אבל הצדק והמוסר אינם תובעים מאיתנו "לבטל עצמנו בפני אחרים". להפך. ובעיני, זו ממש התקדמות של האנושות כולה. (יש להבהיר כי אין זה סותר את המושג של נאמנות, ואולי ארחיב אחר כך בל"נ)

המצב משתפר אבל מדי לאט!

ולהוסיף לדברי הרב מימוני. בדורנו חוסר קבלת המרות הנובע כמובן מחוסר כבוד (ראספאקט) לגדולים  של הדור
(הערצה לכוכבי קולנוע או ספורטאים אינם הערצה של רספאקט. ופועלים ועושים מה שהם אומרים אם בכלל הם אומרים משהו
או שיש להם בכלל מה להגיד) נובעת בעיקר מהקירבה היתרה שאנו חשים כלפי הגדולים (לקרובים בדרך כלל לא נותנים כבוד)
קירבה זו נוצרה מהתעצותה של כלי התקשורת  האלקטרונים. בעיקר הטלויזיה והעתונות המצולמת. אשר מביאים אלנו הביתה ישר לסלון את ראש הממשלה, הנשיא, הרב הראשי וכו וכו הם בני בית אצלנו, אנו רואים אותם אוכלים ושותים, לפעמים מועדים ולפעמים מדברים שטויות. אנו רואים אותם עם הטיקים בעין או רגל עצבנית מנקים את האף או את השיניים יודעים את כל מה שנעשה אצלהם בבית עם האשה הבת והבן. נו באמת יכלה להיות יראת כבוד מאנשים כאלה. פעם העשיר המלך הרב הרבי וראש הממשלה היו עלומים ודימינו לעצמנו אותם מי יודע מה. ובסוף מתברר שהם סך הכל בני אדם ולפעמים גם זה לא מודה ועוזב

אני לא רואה הבדל בין אימוץ עמדות של זמרים ושחקנים, בלי כל בקרה על חכמתם והבנתם, לבין אימוץ עמדות של מלכים או פוסקים בלי בקרה. להיפך, במקרה של מלכים יש לציבור אינדיקציות לשאלה האם הוא מבין עניין, ובודאי במקרה של רבנים ופוסקים. ואילו לגבי זמרים ושחקנים, הם מתטאים רק בגלל שמיתרי הקול שלהם משובחים מאלו של אחרים, ובכל זאת יש לעמדותיהם משקל סגולי טיפשי.
על כן ה''מרות'', כהגדרתך, קיימת גם קיימת כיום. היא אולי נסתרת יותר, ואולי גם לא באותה רמה, וגם לא נתפסת באופן מודע כמחייבת, על אף שבפועל יש בהחלט משהו כזה.
רק תחשוב על החובה לציית לחוק, ועל כמות הצדקנות והדמגוגיה שאופפים אותה. מעטים מאד מקדישים מחשבה של ממש, לשאלה האם יש חובה כזו, מה נימוקיה ומהן מגבלותיה. עצם העובדה שאתה ''סרבן'' או עושה פעולה ''לא חוקית'' מעמידה אותך במצב מתגונן. האם זו אינה מרות?
ואינני מדבר על התייחסות המוסדות, שכן אלו אמונים על התייחסות כזו, ובצדק. אני מדבר על הפאתוס המוסרי שמלווה הטפות מסוג כזה, לא תמיד בצדק (לפעמים כן). מיכי

מימוני,
אתה רואה את סיום התופעה עם המהפכה הצרפתית, אבל בהיסטוריה האחרונה אנחנו רואים אותה עדיין קיימת. אנשים העריצו את סטאלין ואת לנין להחריד. אתה מכיר את הסיפור על אותו איש המוני שלחץ יד לסטאלין (סליחה, סטאלין לחץ לו יד...), ומיד רץ, ביד קפוצה, לביתו. נכנס הביתה ומיד ליטף את לחיו של בנו התינוק, שיזכה לחוש את חום מגע ידו של סטאלין! וזה קרה מאה שנה אחרי המהפכה הצרפתית!

ירוחם,
אפשר להסתכל מאידך על התקשורת שמאדירה את האדם, זה שדיוקנו מתנוסס על המסך ונמרח על עמודים שלמים, ובדרך כלל מדובר בפוזות מכובדות ואף מעצימות!

מיכי,
אחדד את שאלתי. האם היום שייך שאדם אחד, עם כושר ריטורי מעולה וכריזמה נדירה ירכז סביבו מאות אלפי אנשים שילכו אחריו באש ובמים, רק בגלל שהוא האדון והמנהיג?

ודאי. כל כת בנויה על זה. מיכי

ממללא,
אז אם כך אנחנו מסכימים. פוסקים הם כמו פוליטיקאים, וה''מרות'' שלהם היא באותו מובן. אז יש היום מרות.
דיברתי גם על מנהיגי כתות. מה תאמר עליהם?
לגבי הזמרים והשחקנים יש לכך השפעה חזקה מעבר לפרופורציה שהיה ראוי שתהיה, וכבר כתבתי שה''מרות'' אינה באותה עוצמה אך היא קיימת. זה לא אומר שדעותיו של רונאלדו הן חשובות לך. זה אומר שיש אנשים שמקבלים דעות של שחקנים מסויימים, רק בגלל שהם שחקנים. התקשורת למשל לוקה בזה באופן שיטתי, שכן היא נותנת לדברים ביטוי לא פרופורציוני, ולפחות במובן זה יש כאן סוג של ''מרות''.
מיכי

ישנה הערצה וקבלת מרות עד היום במקומות בהם אסור לחשוב, שזה עצמו קבלת מרות והתבטלות אליו,

זה קיים אצל החסידים ואצל הליטאים (מכת יתד נאמן)

ולהבדיל יש את זה בגדול אצל המוסלמים שמוכנים ליהרג בשביל מנהיגיהם

ויתכן שזה קיים גם בקבוצות ועמים אסייתים ואפריקניים למיניהם שכלי המחשבה שלהם נשלטים ע"י אחרים.