| נשלח ב-3/7/2006 18:50 |
 |
| |
פדיון שבויים עד היכן?
שאלה המרחפת כעת באויר ארצנו הק' (עם תפילה לשחרור גלעד בן נועם)
פדיון שבויים היא מצוה בכלל פיקוח נפש הדוחה כמעט כל מצוות שבתורה. בכל זאת אין היא דוחה פעולות שבכוחן להביא לעוד שבויים או לסכן את אותם השבויים או שבויים אחרים ועתידיים שבשבי. עם זה 'עד כדי דמיהם' חייבים לפדות למרות שהשובה מרויח בכך.
מעתה כשנמצאים מול שובה צמא דם רצחני שאינו בוחל בשום אמצעי:
א. מה שיעור האסירים בכמות ובאיכות הרצחנות שלהם שעדיין נכללים ב'כדי דמיהם'?
ב. האם פעולת חילוץ נכללת בדין 'אין מבריחים את השבויים... שלא יהיו השובים מכבידים עליהם ובשמירתם'?
הנה כמה פסקאות מהרמב"ם פ"ח מהלכות מתנות עניים. הנקודה העיקרית לנידון - במודגש.
י פדיון שבויים, קודם לפרנסת עניים ולכסותן; ואין לך מצוה רבה כמו פדיון שבויים: שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים, ובכלל הערומים; ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו--הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו,ז), ועל "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז), ועל "לא ירדנו בפרך, לעיניך" (ויקרא כה,נג); וביטל מצות "פתוח תפתח את ידך" (דברים טו,ח; דברים טו,יא), ומצות "וחי אחיך, עימך" (ויקרא כה,לו), "ואהבת לריעך כמוך" (ויקרא יט,יח), ו"הצל, לקוחים למוות" (משלי כד,יא), והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.
יא אנשי העיר שגבו מעות לבניין בית הכנסת, ובא להן דבר מצוה--מוציאין בו את המעות. קנו אבנים וקורות--לא ימכרו אותן לדבר מצוה, אלא לפדיון שבויים; אף על פי שהביא את הלבינים, וגדרו את האבנים, ופצלו את הקורות, והתקינו הכול לבניין--מוכרין הכול לפדיון שבויים בלבד. אבל אם בנו וגמרו--לא ימכרו את בית הכנסת, אלא יגבו לפדיונן מן הציבור.
יב אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם--שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם; ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם--שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול, ומרבים בשמירתן.
יג מי שמכר עצמו ובניו לגויים, או שלווה מהן ושבו אותו או אסרו אותו בהלוואתן--פעם ראשונה ושנייה, מצוה לפדותו; שלישית, אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים, לאחר מיתת אביהן. ואם ביקשו להורגו, פודין אותו מידם אפילו אחר כמה פעמים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2006 22:13 |
|
| |
לגבי כדי דמיהם, לכאורה הקשית היטב, הרי אפילו שקל אחד זה יותר מידי שהרי אין השבוי שייך בדין לשובה, וכל מה שיקבל יהוה סיבה עבורו לשוב על מעשיו,
נראה שזהו גדר שקבעו חז"ל, היות שמצד אחד מוכרחים הרי לפדות שבוי, ומצד שני יש לראות שלא יהפך למסחר משגשג, קבעו את השיעור כאילו היה השבוי עומד למכירה בדין כדי שלא ירויח השובה יותר מאשר לפי כללי מסחר ברררררר......
לכן לכאורה כאשר אין מדובר בכסף יש גם לשלם עד כמה שנכנס בכללי איזון, כלומר אחד על אחד (מה לעשות אין מילים שנבראו לסיטואציות כאלו)
לגבי הברחה מה המטרה שלא יכבידו, בשביל איכות החיים בשבי או כדי לתת לשבוי סיכוי להמלט בעצמו,
וזה תלוי בהערכות המצב, האם אכן אילו יידעו השובים שלא יהיה נסיון לשיחרור הם ירפו מעט בשמירה ואז יוכל השבוי להמלט.
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2006 04:52 |
|
| |
קונילמל
לגבי השאלה הראשונה כבר העיר מאיר ואולי ניתן להוסיף הסבר שהרי האפשרות לרדות בשבוי קיימת כעובדה מוגמרת לשובה ולכן כשמשלמים עד כדי דמיו לא מוסיפים על מה שיש לו כבר. לכן מבחינת ההלכה היבישה לא היה צריך להימנע משחרור כל האסירים שבעולם תמורת חיי אדם אחד, אבל מבחינת העיקרון הוא תקף כל שישנה השערה שהשובה קיבל יותר ממה ששבה. אולי לפי זה יצא שאדם אחד תמורת אדם אחד מותר לשחרר וכמובן בכל מקרה לגופו.
לגבי השאלה השניה נדמה שאינה רלבנטית במקרי החטיפות כי מאחר ונמצאים במצב של מלחמה הרי בין כה חושש כל צד מפנח הצד השני ומחמיר על שמירת השבויים עד כמה שידו מגעת.
נראה שישנו עוד הבדל בין שחרור מתוך המשא ומתן שהתחיל עם לקיחתו בשבי לבין כאשר המו"מ הראשון נפסק. אחר שהשבוי יושב כבר קבע בשבי (צריך לעיין מה השיעור ו/או הנתונים) כבר לא דורש השובה מחיר "כדאי" אלא מסכים גם במחיר מתחת לכדאיות החטיפה כמו שמוכרים סחורה שנשארה במלאי במחיר נמוך.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2006 07:06 |
|
| |
פדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/shvuyim.htm
בנושא זה נכתבו כבר מאמרים רבים, לפניך ציון לכמה מהם:
הרב אברהם יצחק הלוי כלאב, "שחרור שבויים תמורת בני ערובה", תחומין ד עמודים 108-116
איתמר ורהפטיג, "שחרור מחבלים שרצחו תמורת שבויים", תחומין, ו, 305-308.
הרב נתן אורטנר, "החזרת מחבלים תמורת חטוף יהודי", תחומין יג, עמודים 257-263
הרב שלמה גורן, "פדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים לפי ההלכה". הצפה, י"א סיון תשמ"ה,
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2006 09:24 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2006 14:28 |
|
| |
נראה לי פשוט שהאמת כדברי הרב רביץ, וצריך לפדות את השבויים בדמיהם. ולדעתי דמיהם = אחד תמורת אחד.
ולגבי השיקול ש"השובה מרוויח בכך", נראה לי שבכל-זאת יש לפדות את השבויים בדמיהם, ולא לחשוש שהדבר יגרום לחטיפות נוספות.
הסיבה היא, שהמחבלים לא רוצים רק להרויח מהחטיפה, אלא הם רוצים גם
לפגוע במדינת ישראל; לכן, החטיפה בכל מקרה משתלמת להם; אולם, אם הם יידעו
שאין להם שום סיכוי להרוויח מהחזרת השבויים, הם פשוט יהרגו אותם, כי זה
הרבה יותר קל מאשר לחטוף ולהשאיר אותם בחיים.
כדי לחטוף חייל צריך לשלוח כמה מחבלים מאומנים ומקצועיים; כדי לרצוח חייל
(או אפילו כמה חיילים) מספיק לשלוח ילד עם מטען חבלה. לכן, עד כמה שזה
נשמע מוזר, עדיף לנו שלמחבלים תהיה מוטיבציה לחטוף חיילים (ואזרחים), מאשר
שתהיה להם רק מוטיבציה להרוג.
יש להודיע: "אנחנו מעריכים את העובדה שהחוטפים
טורחים לשמור על חייהם של האזרחים שלנו ואינם הורגים אותם. לאות הערכה
אנחנו מוכנים לשחרר אסירים כמספר האזרחים
החטופים - אחד תמורת אחד".
http://www.tora.us.fm/tryg/mamr/pdyon_xtufim.html
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2006 19:18 |
|
| |
אני מעתיק דברים שכתבתי בבחדרי חרדים:
נקודת המוצא של אלה שמתייסים למקרה שלנו הוא הכלל ש "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם", הכלל הזה הוא דוג' למצב בו משליטים את השכל על הרגש, הבעיה שלי עם רוב אלה שנזקקים לכלל הזה הוא שהם מהווים דוג' חיה ל "תנאים מבלי עולם", הם משתמשים בכלל הזה בלי להפעיל את הראש ולהבין את ההגיון שלו, ועוד רוצים להכריע בדיני נפשות.
ההגיון של הכלל הוא שעדיף להפסיד אח ולהפקיר אותו למרות הכאב הקשה כדי לא לתת לחוטפים מוטביציה לחטיפות נוספות.
הרקע של הכלל הזה הוא כאשר מניע החטיפה כלכלי, ואין לחוטפים עניין בחטיפה לשם עצמה. ואם הם יראו שהם לא מקבלים את הכסף שהם רוצים, לא תהיה להם יותר מוטיבציה לחטוף.
בנידון דידן לחוטפים אין עניין בכסף, המטרה שלהם היא חטיפה לשם חטיפה (להוריד לנו את המורל, לשבש לנו את החיים, לתפוס אותנו...) וחטיפה לשם סחטנות (שחרור אסירים, נסיגת כוחות, ועוד).
אי כניעה פירושה נטרול מוטיבציה עתידית שלהם לחטיפה לשם סחטנות, אבל כל עוד אין לנו כוח הרתעה, הווה אומר שכל עוד הם לא ידעו שעל חטיפה שוברים את הכלים (במדינה בעלת הגיון בריא - על פציעה), עדיין תהיה להם מוטיבציה לחטיפה לשם חטיפה.
אם השלטון היה מודיע שהוא לא נכנע לסחטנות, וגם מחזיר לעצמו את כוח ההרתעה שלו, אזי בצדק היה לנו לומר שעם כל הכאב אין לפדות אותו.
אבל במקרה שלנו אין לשלטון כוח וכוונה להחזיר לעצמו את יכולת ההרתעה שלו, הוא אולי לא יכנע לסחטנות אבל עדיין ישאיר לחוטפים מוטיבציה לחטוף בשביל לחטוף.
הבעיה בטיעון שלי היא שהפעם אמנם אנחנו צריכים לשחרר קטנים ונשים, אבל אם נכנע, בפעם הבא נצטרך לשחרר טרוריסטים ולסכן בשל כך חיים של יהודים נוספים.
בגלל זה אני מתלבט עם נטייה לכן, שהרי לצערינו הרב, הרשעים שבשלטון אין ליבם טהור, וכדחזינן את השכיב מרע ששחרר מאות טרוריסטים בשביל שבוי מפוקפק בגלל יחסים אישיים, ואני חושד בהם שהם פועלים מתוך נסיון לבסס את מעמדם ולחזק את הפופלריות שלהם ביצירת רושם של בעלי חוסן ועמוד שדרה, על גבו של המסכן שרק המחשבה ממה שעלול לקרות לו (כדור בראש ? הלוואי) קורעת לי את הלב והופכת את הבטן...
"ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמיים".
תוקן על ידי - הבאבא_תור - 04/07/2006 19:26:41
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2006 07:23 |
|
| |
אראל
<"ולדעתי דמיהם = אחד תמורת אחד">
ואני חשבתי ש"דמיהם" מתייחס לדמיהם של השבוים.
מה אומרת ההלכה בענין פדיון שבוים?
היא אומרת מה שאתם רוצים לשמוע.
מצד אחד דינו של רוצח גוסס הוא כדינו של רוצח מדען טילים, אך כשהדבר נוגע לפדיון שבוים, ההלכה היא, שאין פודין את השבויים יתר על דמיהן, נעלם השיויון ונולד הערך. הוא שווה לא יותר ממה שהוא שווה, הגוסס לא שווה גרוש, ואילו מדען הטילים שווה מיליונים.
כל יום נהרגים אנשים בתאונות עבודה ודרכים, ולאיש הדבר לא מזיז, אך כשנחטף חייל משתגעת כל המדינה.
חיילים נופלים כל יום במילוי תפקידם, ולאיש מלבד בני משפחתו לא איכפת.
אך כשנחטף חייל, יורים ומפציצים, והורגים אנשים.
אנשים שיש להם אבא ואמא, אשה וילדים, אך זה בסדר, כי הם לא משלנו.
מה זה אומר לי?
זה אומר לי, שלכל אדם יש ערך, וערכו אינו ערך החיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2006 12:37 |
|
| |
נישט ובבא,
רק הערה צדדית: אני שואל את עצמי כל העת בדיוק את אותה שאלה: מדוע כשנחטף חייל נשברים כל הכלים (אמנם גם זה רק ברובד המילולי), ואילו כשנרצחים אזרחים וחיילים לא קורה מאומה. הרי באותו אירוע עצמו גם נהרגו שני חיילים, ואת זה כבר שכחנו. כשנחטף חייל אנחנו עוצרים 'פוליטיקאים' של החמאס ומאיימים במלחמות עולם, וכשנהרגים חיילים ואזרחים כל העת לא עושים כלום.
כפי שכתב בבא, מדינה עם הגיון בריא היתה צריכה לשבור את כל הכלים כשפוצעים אזרח או חייל שלה, ובודאי כשיורים טילים על יישוביה.
כל זה מצביע על האיוולת שב(אי ה)חשיבה הציבורית והמדינית-בטחונית שלנו, אבל זה לא הנושא.
מכאן גם לשאלת האשכול. כאשר עושים שיקולים של מדינה, נראה לי בעייתי מאד ללמוד מתקדימים הלכתיים שעסקו בקהילות יהודיות בתפוצות. האם כדי להציל חיים של חייל (למשל אם יאיימו עלינו בפיגוע) נשחרר שבויים? לא סביר. אז מדוע נעשה זאת כדי לשחרר שבוי?
המצב של קהילה שמצויה במצב פסיבי של פחד נגד גורמים אלימים שונה מהותית ממצב של מדינה עם צבא והנהגה מרכזית. אלו עולמות שונים בתכלית, וכל הפלפולים הקושרים את השאלה הזו לשאלת 'יתר על כדי דמיהן' נראים לי לא מחזיקים מים.
אולי יש מקום ללמוד עקרונות כלליים, כמו שניסה לעשות אראל (ללמוד שכדאי לנקוט גישת ביניים). אין בדבריי אלו הסכמה למסקנתו. כוונתי להצביע על כיוון עקרוני שאולי רלוונטי ללימוד מהמקורות, ולדחות קישורים שטחיים מדיי.
זה מתקשר לאשכול הסמוך של נדב על פיקוח נפש, לדיון על דברי ר' חיים קנייבקי ביחס לסכנה בהוראה בשדרות. גם שם יש, בין היתר, ערבוב של שני מישורי הדיון הללו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2006 12:51 |
|
| |
מיכי
כתבת:
'כשנחטף חייל אנחנו עוצרים 'פוליטיקאים' של החמאס ומאיימים במלחמות עולם, וכשנהרגים חיילים ואזרחים כל העת לא עושים כלום... כל זה מצביע על האיוולת שב(אי ה)חשיבה הציבורית והמדינית-בטחונית שלנו...'
ללמדן כמוך היה מתאים שטרם ידבר גבוהה על איוולת חשיבה ציבורית ועל ש'לא עושים כלום', שישים לב להבדל בין עשיה מסוימת מוחשית העומדת לפתחנו לשחרר את החטוף לבין כאשר משהו כבר קרה שאז אין דבר מסוים המוטל לעשותו ויש רק לנקוט בקוים מדיניים לעתיד שזה דבר הנעשה. (אגב, ניכר שעצירת החומסים תוכננה בהקשר שדרות לפני החטיפה.)
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2006 13:16 |
|
| |
בוגי,
כעת ניגשתי להוסיף עוד תגובה, ובכלל דבריי גם תשובה להערתך.
רציתי להעלות את האספקט שהתייחסתי אליו באופן יותר שיטתי וכללי: האם נכון שההכרעה במקרה זה צריכה להיגזר מפרשנויות להלכה של 'יתר על כדי דמיהן', או שגם ההלכה מכירה בכך שבמצב שלנו ניתן לעשות מה שחושבים לנכון בלי מגבלות פרשניות. זה מחזיר אותנו במידה מסויימת לאשכול של נדב, אבל כוונתי כאן ר לאספקט של ציבור ומדינה מול קהילה ויחיד.
אנסה להתחיל במניית כמה הבדלים בין מדינה ליחיד שהופכים את ההשוואה למקור של 'יתר על כדי דמיהן' לחסרת ערך/בלתי אפשרית.
1. מדובר כאן על שחרור מחבלים, ולא על כסף. זה יוצר סכנה לאחרים, והשאלה האם דמם של אותם אחרים סומק פחות. אם כן, זו אינה רק שאלה של פדיון שבויים.
2. ניתן לענות שאין כרגע 'אחר' קונקרטי כזה לפנינו, אבל בהלכות ציבור מתחשבים גם בסיכונים עקיפים. ומכאן תשובה להערתו של בוגי: במדינה אין הבדל בין פעולה עקיפה או ישירה, או בין שחרור לבין מניעת סיכון (יש עוד תשובות להערתך, ואכ"מ).
3. לדוגמא, בב"ק לגבי גחלת של מתכת ברה"ר, לפי הגאונים מותר לכבות כיבוי דאורייתא גם כשאין מישהו קונקרטי שמסתכן בזה. וגם לשאר הראשונים שמתירים רק כיבוי דרבבנן, הרי ההלכה של 'יתר על כדי דמיהן' היא רק תקנה דרבנן, ומותר לעבור גם עליה. ובכלל יש לדון האם התקנה של 'יתר על כדי דמיהן' מחייבת לא לפדות ביותר, או שהיא רק מתירה לא לפדות ביותר (בטח דנו בזה, ואינו תח"י).
4. כשהמאויימת היא מדינה ולא ציבור, יש השלכות לכוח ההרתעה שלה, שהן שונות לגמרי משאלת ה'מחיר' (=כדי דמיהן) במובנו הרגיל.
5. למדינה יש אופציה לפעול בכוח ולאיים איומים קשים, מה שלקהילה לא היה. לשון אחר: קביעת חז"ל מתייחסת למצב בן שתי אלטרנטיבות, שהן: או תשלום ושחרור השבוי, או אי תשלום והפקרתו למות. אבל כאן ישנה אלטרנטיבה שלישית, והיא פעולה על ידי איומים, הפעלת כוח ברמות שונות, וכדו'. אז מה משקלה לעומת שתי האחרות? הרי זוהי הדילמה שלנו, והיא אינה קשורה לדילמה שאליה מתייחסת הלכת 'יתר על כדי דמיהן'.
6. השבוי הוא חייל, ויש לשחרור, או לכניעה, ואף לשבי עצמו, השלכות על מורל חיילים, ועל הכושר הצבאי במובנים שונים.
7. כמו שחייו של חייל משועבדים לציבור (שהרי מותר לנו לדרוש ממנו למות, או לפחות לקחת סיכון מוחשי למות), אז גם לגבי שבי זה כך.
מכל האמור לעיל (ובודאי יש עוד), נראה כי ההכרעה בשאלה שלפנינו אינה קשורה להלכה של 'יתר על כדי דמיהן'. אמנם לכאורה ניתן, לפחות בחלק ניכר מהנקודות, למפות זאת למונחים שמופיעים בהלכה ('דמיהן', 'יתר על', 'שבויים'), ובכך להציג את ההכרעה כתוצאה של פרשנות להלכה הזו. אבל זה תעלול סמנטי בלבד, שכן ההכרעה נובעת מהשכל הישר שלנו עצמנו, ורק אח"כ נעשות ה'התאמות' להלכה. אז מדוע לשחק ב'נדמה לי'?
דומני שהדבר היחיד שיש ללמוד מההלכה של 'יתר על כדי דמיהן' הוא שעלינו לעשות שיקולים רחבים יותר מאשר הפיקו"נ המיידי. מה אותם שיקולים, יש לחשוב על כך לבד בהתאם לסיטואציה.
ובכלל, בעולם שבו אין שווקי עבדים, מה פירוש 'דמיהן'? בכל מקרה מדובר בפרשנות יצירתית למדיי להוראת חז"ל, אז שוב אנחנו משחקים ב'נדמה לי'.
יש נטיה לשומרי ההלכה להשלות את עצמם שכל התשובות נמצאות במקורות ההלכה, ולכן לפעמים כופים על המקורות תשובות שבפועל הגענו אליהן בלי קשר להלכה (ובצדק). כך ניתן לחיות בתחושה שההלכה מנחה אותנו בכל דרכינו.
אבל לענ"ד זוהי עבודה לר' יוסף קארו, ולא עבודת ה'. או יראת השו"ע ולא יראת השם.
אשמח גם לתוספת היבטים לרשימה שלמעלה, ביחס להבחנה בין המצב שלנו לבין הלכת 'יתר על כדי דמיהן'.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2006 13:26 |
|
| |
וכי תעלו בדעתכם שאם תעלה דרך פעולה כלשהי במצב זה, מישהו יבטל אותה בגלל שהוא מוצא ט"ז או ש"ך שמפרשים אחרת את 'יתר על כדי דמיהן'? האם ההכרעה כאן תתנהל לפי כללי הפרשנות וההכרעה הרגילים?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2006 20:22 |
|
| |
תודה למשיבים.
הרב פוטר
הסברה של מצב מלחמה שנראה שהיא רמוזה גם בדברי הרב אברהם דומני שאינה מוזכרת במקורות אבל היא טובה.
בינתיים קיבלתי מנשטאיך את המאמרים שהפנה אליהם (ויש בהם גם יחס להערות שלכם). אשתדל לצטט מהם בהמשך את הנקודות העיקריות.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2006 20:23 |
|
| |
א. הרב גורן
http://72.14.235.104/search?q=cache:1w1XiHdv2RkJ:noar.education.gov.il/main/upload/eduprogram/choveret.doc+%22+%D7%9E%D7%90%D7%AA+%D7%94%D7%A8%D7%91+%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94+%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9F%22&hl=en&gl=au&ct=clnk&cd=6
פדיון שבויים תמורת שחרור
מחבלים לפי ההלכה
מאת הרב שלמה גורן
מתוך "הצופה",
י"א בסיון תשמ"ה
..... לאור האמור יוצא שעל אף מצבם המסוכן של השבויים שלנו כשהיו בידי ארגוני הטרור, והסכנה לחייהם, אלף מאה וחמישים רוצחים וחבלנים שנדרש מאתנו לתת תמורתם. הם בוודאי יתר על כדי דמיהם של שבויינו גם שהתמורה אינה בכסף, כי אם בהחזרת חבלנים ומרצחים שפוטים למאסר עולם, "הוא מעל ומעבר למקובל בעולם, ובדיספרופורציה כזאת של 1150 רוצחים נגד 3 חיילים שלנו, ברור שהם נכללים בתקנות המשנה שאין לפדות את השבויים יתר על כדי דמיהם מכיון שהטעם לתקנה זו לפי הרמב"ם והשו"ע הוא למנוע סחטנות ואיום מהציבור, וכדי שלא יהיו רדופים ולהוטים לשבות יהודים אחרים כדי לדרוש את תמורתם, ברור שטעם זה שריר וקיים ביתר שאת וביתר עוז והצדקה במקרה הנן. כיוון שכעת אין שום איום ועונש במדינת ישראל שימנע מהמחבלים להרוג לחבל ולפגוע. גם לא ברור שהסכנה שהיתה נשקפת לחיי השבויים שלנו היתה מחמירה אם היינו מודיעים שלא נשחרר תמורת שלושה שבויים מאות מרצחים השפוטים למאסר עולם. שעפ"י כל דין חייבים הם מיתה, ונהגנו אתם במידת החסד הגדולה ביותר, שנשפטו רק למאסר עולם. ואילו היינו מכריזים ומזהירים אותם מראש כי אם ח"ו יפגעו בשבוי שלנו, נפעיל נגד הרוצחים עונש מות. זה היה מפחית את הסכנה שהיתה מרחפת על השבויים שלנו. לכן ברור שבמקרה דנן מתן תמורה נוראה כזו של 1150 נגד 3 שבויים שלנו נחשב ללא ספק הרבה יותר מכדי דמיהם.
אין כל ספק ששחרורם של הרוצחים מסכן את שלום הציבור היהודי בארץ ובתפוצות ובניגוד לדין תורה וההלכה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2006 20:30 |
|
| |
"שחרור שבויים תמורת בני ערובה"
הרב אברהם יצחק הלוי כלאב
"תחומין" ד עמודים 115-113
פדיון שבויים יתר מדמיהם
ג. שחרור מחבלים תמורת בני ערובה
1. שיעור "כדי דמיהן" בימינו
2. החשש לתקלה בעתיד ("דלא לגרבו")
3. אם חוששים במקום סכנת נפשות
4. סוף דבר: הבחנה בין שחרור מחבלים להחלפת שבויים בתום מלחמה
יש לחקור בזמנינו כאשר הרוצחים הערבים תופסים בני ערובה ודורשים לשחרר תמורתם מחבלים רוצחים הכלואים במדינתנו, האם מותר או חייבים לעשות כן כדי לפדות את השבויים.
-114-
וכן החלפת שבויים הנוהגת לאחר מלחמה ולפעמים מחליפים אנשי האויב רבים תמורת חייל ישראלי אחד.
1. שיעור "כדי דמיהן" בימינו
ראשונה עלינו לברר האם שחרור בני אדם נחשב לכדי דמיהן. הנה כתב בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' טו, אע"פ שאין בזמנינו מקח עבדים ולפיכך אין לבני אדם מחיר, בכ"ז שמין לפי ערך שהיה שווה במקום שיש עבדים, דלא מצינו לאחד האחרונים שום גילוי דעת שבזמנינו ישתנה הדין מדין הגמ', עכ"ד. אמנם בשו"ת רדב"ז החדשות סי' מ, כתב דפירוש כדי דמיהן הוא כמו שנפדים שבויים גויים ולא כעבד הנמכר בשוק דוקא. ונימק הדבר דקימ"ל דהטעם דאין פודין יותר מדמיהן דלא ליתו וליגרבו טפי, והואיל וחזינן דאינם רודפים דוקא אחרי ישראל אלא תופסים לכל מי שימצאו ואח"כ פודין אותן לא יותר משבויים גויים, מותר, והנח להם לישראל שהם גומלי חסדים בני גומלי חסדים. אבל לפדות אותם ביותר משבויים גויים אינו ראוי דיש לחוש שירדפו דוקא אחרי ישראל המרבים במחיר הפדיון. ועוד שיש גם דוחק הציבור, עכ"ד. יוצא שלדעת הרדב"ז אין ספק שאם מנהג העולם לפדות שבויים תמורת שבויים אחרים ואין מרבים במחיר יותר מהמקובל בעולם מותר. ואפשר שאף מהר"ם מלובלין יודה בזה, כי אין דברין אמורים אלא במקום שהמנהג לפדות בכסף שאז מצריך הוא לפדות לפי ערך השבוי ולא יותר. ברם כאשר המנהג בעולם לפדות שבוי בשבוי זהו דמיו ומותר. אולם אם המחבלים דורשים יותר אנשים מהנהוג בעולם כאשר מחליפים שבויים כאלה לדברי הכל אסור.
2. החשש לתקלה בעתיד ("דלא לגרבו")
אלא שעדיין יש לדון האם הדבר תלוי בטעמים, דלא ליגרבו או דוחקא דציבורא, וכפי מי ההלכה. ויש לבאר במה נחלקו טעמים אלו, נראה שהטעם דלא לגרבו אינו חושש לדוחק הציבור מפני שאין חוששים לדוחק הציבור במקום שביה. לא מיבעיא למ"ד דפדיון שבויים מיירי במקום סכנת נפשות (כמו שיבואר לקמן בעז"ה), אלא אפ' למ"ד דלא מיירי בסכנת נפשות ממשית בכל זאת השבוי נמצא בצרה גדולה העלולה להתפתח לסכנת חיים ולכן אין חוששים לדוחק הציבור בזה. ומאן דחייש לדוחק הציבור אינו חושש דלא ליגרבו כי אין לנו לחוש לעתיד בשעה שברגע זה יהודי נמצא בצרה גדולה וצריך להצילו, ולגבי העתיד ישמרו יותר שלא יהיו שבויים בכלל. ועוד שאין להמנע מלהציל עכשיו שמא בעתיד תהיה תקלה אחרת. כאין מה שכתב בהגהות מיימוני פ"ה ממלכים שחייב אדם להציל חבירו אע"פ שמכניס עצמו לספק סכנה הואיל וודאי יציל חברו. וא"כ למ"ד משום דוחקא אין כאן חשש כי אין הציבור נדרש לשלם ממון ואע"פ שיש חשש שבעתיד אותם מחבלים רוצחים שמשחררים אותם עכשיו יזיקו, אין להמנע מלפדות את השבוי הנמצא בידם כעת. ואילו למ"ד משום דלא ליגרבו בודאי שיש חשש כמו שהוכח בעליל, שכאשר לא נענו לדרישותיהם פחתו החטיפות ואילו כמה ימים לאחר שהממשלה שיחררה רוצחים ומחבלים היו נסיונות נוספים לחטוף שבויים.
לפי הנאמר לעיל רוב הראשונים סוברים שהלכה כמ"ד משום דלא ליגרבו, וכן פסק בשו"ע
-115-
יוד"ע סי' רנב, ורדב"ז ומהר"ם מלובלין הנ"ל. בעוד שרק הר"ן, מהרש"ל, ב"ח וש"ך פסקו כמ"ד משום דוחקא. וא"כ נראה שלהלכה יש לחוש כמ"ד משום דלא ליגרבו.
3. אם חוששים במקום סכנת נפשות
אלא שי"ל שעד כאן לא נחלקו אלא במקום שאין סכנת נפשות ברורה, אולם כאשר ישנה סכנה כזאת הכל מודים שפודין בכל ענין. וכן כתב מהרש"ל ביש"ש גיטין הנ"ל בפשטות. ולכאורה הכי מסתברא דאל"כ, וכי נחוש לדוחק הציבור במקום סכנת נפשות.
וכן משמע מתשובת הרדב"ז הנ"ל ששאל והרי אנו רואין שפודין שבויים יותר מדמיהן ומעשים בכל יום כן, ויש לומר דסמכו להם על אחד מארבעת הטעמים וכו', או שמא יש בהם קטנים שיעבירום על דת נמצא שאין אנו פודין אלא על הדת. ובדרך כלל כופין אותם לחלל שבתות ומועדים ומיסרין אותן ביסורים הקשים ממות, עכ"ד. הרי שפודין יותר מדמיו משום דת או יסורין קשין ממות וכ"ש ממות עצמו. אמנם המהר"ם מלובלין חולק, וכותב: "דלא אישתמט שום פוסק לכתוב ולחלק שאם מבקשין להורגו שמחוייבין לפדותו ביותר מדמיו". (אעפ"י שמהרש"ל כתב זאת מפורש, אולי מהרש"ל לשיטתו שסובר להלכה משום דוחקא דציבורא ואין חוששין לדוחק במקום נפשות. אבל לדידן הסוברים משום דלא ליגרבו, נמצאו השבויים העתידים בסכנה, ולכן אפי' במקום סכנה אין פודין ביותר מדמיהן שלא תגבר הסכנה. ולפ"ז תהיה מחלוקת בין שני הטעמים בגמ' בפירוש המשנה, אין פודין, אם מיירי במקום סכנה אם לאו. ונדחית הראיה ממ"ד משום דוחקא, כי לדידיה באמת המשנה מדברת שלא במקום סכנה. ע"ע בשו"ת כנסת יחזקאל סי' לח).
אכן לכאורה דברי מהר"ם סותרים לתוס' מפורש בגיטין נח, א ד"ה כל ממון, שז"ל: "כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן, כדאמרינן בפרק השולח (מז, א) גבי מוכר עצמו ואת בניו לגויים כ"ש הכא דאיכא קטלא", ע"כ. ודוחק לומר שהתוס' מדברים רק למ"ד משום דוחקא דציבורא. וכבר עמדו על כך האחרונים, הובאו דבריהם בשד"ח ערך פדיון שבויים באריכות, ע"ש. אולם כד מעיינינן הדבר מתבאר כי התוס' מיירו בשבויי מלחמה שהרומאיים לקחו מיהודה למוכרם ברומא (ככתוב בקללות ד"כי תבוא" - ונמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה), ומכירה זו היא חלק מהעונשים שהטילו הכובשים על הנכבשים. ולכן אין כאן את החשש דלא ליגרבו טפי וכ"ש שאין חשש שיבואו בעת שלום ויחטפו שבויים למכרם. כי אדרבא הרומאים רצו לשמור על סדרי שלטון מסודרים כמבואר שם בגיטין במשנה דהלוקח מהסיקריקון דתלתא דיני הוי דייני הרומאים, ובשלישי אמרו דההורג יהודי יהרג (ע"ש נה, ב אמר רב אסי ג' גזירות גזרו). וכן הראיה שהביאו התוס' ממוכר עצמו, דחיישינן לקטלא ופודין אפ' ביותר מדמיו התם נמי אין כ"כ חשש דליגרבו כי הם לא תפסוהו כלל אלא שהוא מכר את עצמו.
ועל זה כתבו דמשום סכנה אין לחוש לדוחק הציבור. אולם בעלמא אפ' למ"ד משום דוחקא דציבורא הואיל ויש חשש של ליגרבו יתכן שגם במקום סכנה אין פודין יותר מדמיהן. וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל דמהר"ם מלובלין מודה דלמ"ד משום דוחקא דציבורא באמת במקום סכנה פודין ואין חוששים לדוחק הציבור. עוד הוכיח במהר"ם שאף מפני חשש שמד והעברה על דת אין פודין ביותר מדמיו, מדהקשו הראשונים (נח, א) בגיטין מר' יהושע בן חנניה שפדה אותו תינוק ביותר מדמיו לפי שהיה חכם ביותר, ומדוע לא תירצו הואיל והיה תינוק יש חשש של שמד, אלא משמע
-116-
דאין זו סיבה מספקת לפדות ביותר מדמיו. (אכן לכאורה יש לדחות ראיה זו, כי אם היה חשש שמד מדוע היה לריב"ח לומר שהוא חכם ביותר, הן אפי' לא היה חכם במיוחד היו צריכים לפדותו מחשש שמד. אלא משמע שלא היה חשש כזה או שריב"ח אמר שחוכמתו מספקת כדי לפדותו ביותר מדמיו. וע"כ שאלו הראשונים והשיבו שחכם שאני. וכנראה שמהר"ם הבין שאפשר לומר שמה שאמרה הגמ' משום שהוא חכם כדי לפדותו לפני אחרים. כי אם היה לו ממון לפדות כולם היה פודם אלא שהיה לו ממון מצומצם והוא העדיף לפדות אותו תינוק ודו"ק). עוד הוכיח מהר"ם מהגמ' בגיטין ושו"ת מהר"י י"ל דאף במקום סכנה אין פודין.
4 סוף דבר: הבחנה בין שחרור מחבלים להחלפת שבויים בתום מלחמה
ועוד נראה, דהאידנא שהמחבלים מצהירים שברצונם לחטוף ולהרוג בני ישראל, ואנן חזינן שבאמת הם משתדלים לעשות זאת ואינם חסים על אנשים נשים וטף, זוהי ממש סכנת נפשות לשחררם ואסור לעשות כן אפ' למ"ד משום דוחקא דציבורא, כי הסכנה היא מוחשית יותר וקיימת מיד עם שחרור המרצחים. ומה עוד שהם מצטרפים לחיילים הלוחמים בנו בכלי נשק ארוכי טווח מארצם והם מהווים סכנה גם אם אינם חודרים לארצנו. ועוד שחבריהם אינם חוששים לפועל נגדנו, ביודעם שאין סכנה לנפשותם אם יפלו בשבי שבמהרה ימצאו את עצמם בני חורין כבתחילה. ועוד שאנו במצב מלחמה מתמיד עמהם, ואין נמנעים למעשות מלחמה מפני סכנת החיילים כאשר כתב הרמב"ן בפירושו לתורה (ע' בדבריו לסוף פרשת שופטים).
על כן נראה שאין לשחרר מחבלים ורוצחים תמורת שבויים, לא מיבעיא רבים כנגד אחד אלא אפ' אחד כנגד אחד מפני הסכנה העתידה. אכן אין הדברים אמורים על החלפת שבויים בתום מלחמה וזאת משתי סיבות: הראשונה, כי כך מנהג העולם להחליף שבוי אחד אפילו בשבויים רבים כנגדו. והשניה, דאין כאן חשש דליגרבו טפי כנאמר לעיל.
|
|
|
|
|
|
