| נשלח ב-27/9/2002 08:54 |
 |
| |
הושענא רבה - מהות היום
לבקשת מיימוני אני מספר קצת על יום זה:
הושענא רבה.
במקדש היה זה 'יום שביעי של ערבה', או 'יום חיבוט חריות', ובו גברה השמחה, הקיפו את המזבח שבע פעמים, ונטלו ערבה אפילו בשבת.
בימינו, משביתים בו את השמחה המיוחדת של חג הסוכות, ובהשפעת הקבלה הפכו את היום לחמור-סבר.
'מנהג נביאים' הוא לחבוט ערבה על הקרקע, ומתקופת הגאונים – הנהיגו את ההקפות סביב הבימה ולהתחנן בריבוי הושענות. כבר בתלמוד הירושלמי (ר"ה ד, ח) נזכר הו"ר כאחד משני הימים 'שבהם הכל באים לבית הכנסת'. הרמב"ם כמובן אינו מזכיר אלא את מנהג חיבוט הערבה ותו לא, (הל' לולב, ז, כב)
אולם המשמעות המיסטית של היום החלה בסוף תקופת הגאונים, בירושלים היו עורכים כינוס גדול על הר הזיתים ומקיפים אותו שבע פעמים. הפיוט 'אומץ ישעך בא' מקורו כנראה בטקס זה.
אולם החל מן המאה ה-13 החלו האמונות העממיות המיוחדות, ובראשה: הסימן שמי שלא ראה צל ראשו בליל הו"ר נגזרה עליו מיתה בשנה ההיא, מאחר שהו"ר נחשב ל'יום החותם', (רמב"ן לבמדבר יד, ט) ובו יוצרים ה'פתקין' של בית הדין (ספר חסידים, תנ"ב).
מכאן ואילך נכבש יום הו"ר תחת תפיסת הדין הקבלית, על ידי מנהגים רבים: מרבים בנרות בביהכ"נ, לובשים לבן, מוסיפים פסוקי דזמרה, וכו'.
בקהילות רבות הוסיפו גם 'זכרנו לחיים' ו'מי כמוך', 'אבינו מלכנו', ואפילו 'ונתנה תוקף' במוסף.
יש שתוקעים בשופר בעת ההקפות וההושענות.
המנהג להיות ערים כל הלילה מגיע ממקובלי צפת. גם המנהג לקרוא את ספר דברים מסתבר שכוונתו המקורית לא היתה אלא להבטיח את אלה שלא סיימו את התורה יחד עם הציבור, לקראת שמחת תורה. לאחר מכן זה נשא אופי של 'תיקון', ונוספו עליו דברים רבים.
ברעיון של ה'פתקין' יש לדעתי פלורליזם חיובי. המשכת פירמידת הדין ופירוט שלביה, עד כדי טשטוש בין הדעה הסוברת כי בראש השנה נחתם הדין ועד לדעה הסוברת כי אדם נדון בכל יום ובכל רגע.
כאמור באשכול 'ראש השנה שלך ושלי', התיחסותינו למערכת זו היא הקובעת את אופיה ואת תוקפה, ועל כן, אם מקבלים את רעיון הדין והחיתום בכלל, הרי שיש לקבל את כל מכלול האמונות והמנהגים התלויים בו והנמשכים ממנו במשך הדורות, אלה אינם הרחבות מאוחרות ונספחות, שהרי הן עברו את אותו תהליך יצור שעברה האמונה הגרעינית המקורית.
בחסידות ישנם רעיונות הממשיכים את הדין עד חנוכה, ועד פסח, ובכלל, כל השנה כולה ישנם אורות ונצוצות של ימים נוראים.
המעניין הוא, שהקלפים של היום הזה 'הושענה רבה' נטרפו בימינו. בקהילות הגולה היתה מסורת רבת שנים מה עושים ומה לא, במה הוא דומה לימים נוראים ובמה הוא יום חולין, סדר התפילה והטקסים היה ברור פחות או יותר. כיום, במדינת ישראל לפחות, ריבוי ושונות העדות והמנהגים יצרו בלבול מחדש. אתה יכול לראות אנשים שמסתפקים בסדר התפילה הארוך ותו לא, וחוץ מזה הכל יום של חולין, ואחרים לובשים לבן ומתנהגים ביראה של ימי דין, אוכלים סעודה חגיגית וכולי. אלה ערים כל הלילה וממילא סדר היום התבלבל, ואלה ישנים כל הלילה אבל קמים לתפילה כוותיקין. ורובם מרכיבים מנהגים מכאן ומכאן, מהשכנים ומחברים מבית הכנסת, בקיצור, 'מיש-מש' של מנהגים ובלבול לא קטן.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2002 09:43 |
|
| |
הבוקר, טרם צאתי לתפילת הסיום השלם של תקופת ראש השנה ולביטוי העוצמתי של עבדא קמא מאריה המודה ומבקש להצלחת הצמיחה, על ידי נענוע החזק (חבטה) המבטא את הצמיחה הפשוטה ללא תחכום*, בדקתי במעט את חשיבות הקטעים של ה'הושענות', לפי ארבעת האפשרויות של הסתדרות החג לעומת ימות השבוע.
ובכן נמצא סדר החשיבויות;
'אום נצורה' לשבת. (נתייחד בו בפירוש מעלת שמירת השבת)
'אערוך שועי' לשלישי של סוכות (אולי כי מתאים ש'גיליתי בצום פשעי' ייאמר שבוע לאחר יום הכפורים) ו'אדון המושיע' לשישי (אולי לסיים את הסדר בפנייה ישירה לד').
'למען אמיתך' ו'אבן שתיה' כשניים הראשוניים (אולי כי התפילה המובחרת היא הפונה ישירות למען ד' ושנייה לה זאת המזכרת את המקדש בו היו ההקפות המקוריות).
לא יודע, לא יגעתי ולא מצאתי.
*הטעמה נוספת למנהג חיבוט הערבה, שמעתי מפי רבנית נכבדה. כאשר אומרים 'קול מבשר', חובטים כמי שמכה על השולחן (או תוקע בשופר) כדי לבשר בשורה.
לשנה הבאה בקדושית-ירושלים
תוקן על ידי - קונילמל7 - 9/29/2002 2:07:05 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2002 11:36 |
|
| |
אקדמאי
יישר כוחך על העבודה המסורה והנקיה.
באשר לרעיון של הצל הנעלם שמסמל אסון קרב ובא, בספר שציטטתי באשכול על קדמות הקבלה, "הנגלה שבנסתר", הוא ציין לו מקור בפולקלור הגרמני של התקופה, עיין שם.
הרשה לי לחלוק עליך. יש מרחק רב בין טובת החינוך, שמצדיקה את העברת הרעיון הכפול של יום דין אחד ויחיד לעומת אדם נידון בכל יום, לבין המיש-מש הקבלי שהתפתח בדורות האחרונים.
נכון שהסתירה בין שתי תפיסות הדין בולטת, אבל באשכול שאפרסם בקרוב בעז"ה אדון בתפיסת הפרדוקס, ויתכן שהיא הפתרון גם לסתירה זו. ראוי להאמין שיש יום דין אחד ויחיד. ראוי להאמין שאדם נידון בכל יום. אבל האם מכאן ראוי לדחות את חיתום הדין, נגד המקורות (!), עד להושענא רבא, מתוך פיתוח מיתוס של מלאכים נושאי פתקים?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2002 13:33 |
|
| |
מיימוני,
יום הושענא רבה כיום דין מופיע כבר במאה ה-12, בספר המנהיג, לר' אברהם אבן הירחי, (סוכות, סימן לח) ובמחזור ויטרי (מאה -12 תלמיד רש"י), ובשיבלי הלקט (ר' צדקיה הרופא, מאה 11) ובאבודרהם כמובן.
כולם מגדירים את היום כהמשך לימי הדין, אולם בדבריהם מודגש מעמדו הנמוך יותר, במילים: 'בו תכלית הכפרה', 'היום נתקיים בחתימת החיים', 'קיום החתימה'.
הזוהר הוא זה שמדבר לראשונה על 'פתקים'.
כך שמאז ראשית ימי הבינים ישנן מסורות בעם על המשך הדין עד ליום זה. (בזוהר במקום אחר כתוב עד שמיני עצרת, והאריז"ל מנסה ליישב את הסתירה)
על כן, אין זה 'נגד המקורות' כפי שכתבת. כאמור באשכולות קודמים, גם ימים נוראים קיבלו את תוקפם ומשמעותם הנוכחית במקביל רק בימי הבינים.
תוקן על ידי - אקדמאי - 9/27/2002 2:49:05 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2003 11:41 |
|
| |
הושענא רבה = תקיעה גדולה!
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2003 16:46 |
|
| |
אקדמאי,
"לולב דוחה את השבת בתחילתו, וערבה בסופו. מעשה וכבשו עליה ביתסין אבנים גדולות מערב שבת, הכירו בהן עמי הארץ ובאו וגררום, והוציאום מתחת האבנים בשבת, לפי שאין ביתסין מודין שחיבוט ערבה דוחה את השבת, ערבה הלכה למשה מסיני, אבא שאול או' מן התורה שנ' וערבי נחל, ערבה למזבח"
השאלה היא למה? למה זה השתנה, בגלל החורבן?
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2003 14:44 |
|
| |
ממקום שהבאת את הברייתא, (סוכה מג ע"ב) שם מבואר מדוע אין ערבה של יום השביעי דוחה את השבת.
הסוגיה ארוכה, ומסקנתה ש'אנן לא בקיאי בקביעא דירחא' ואיננו בטוחים שיום השביעי הוא נכון, ולפיכך אינו דוחה את השבת.
הסיבה שלא עושים ערבה שבעה זכר למקדש, משום שאין לה עיקר מן התורה.
הרושם העולה מרוב הסוגיות בנושא זה, הוא שעקב הפולמוס עם הצדוקים והבייתוסים העלו חז"ל את ערכה של נטילת ערבה ביום השביעי, וכדברי ר' יוחנן שם 'כדי לפרסמה שהיא מן התורה'.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2003 15:10 |
|
| |
אקדמאי,
מניסיון, (אפשר לחשוב - אני רק בן יום באתר!) אל תכתוב דברים ארוכים, כי אף אחד חוץ ממימוני לא יענה לך.
בסדר, אני יודע שאתה אקדמאי, ולכן אתה כותב כל כך ארוך, אבל אקדמאים לא מסתדרים כל כך כאן.
הי-הי-הי,
קוף מצוי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2003 15:40 |
|
| |
קוף,
מנסיון, (אי אפשר לחשוב - אני כבר יותר מיום באתר) תפסיק לכתוב שטויות, כי אף אחד חוץ מחלום_יעוף לא יענה לך.
בסדר, נכון שאתה קוף, ולכן אתה כותב שטויות, אבל קופים לא ממש מסתדרים כאן
הלו הלו הלו
בורג
תוקן על ידי - בורג_קטן - 16/10/2003 15:42:08
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2003 19:17 |
|
| |
אקדמאי
בענין לימוד משנה תורה, כתבת, גם המנהג לקרוא את ספר דברים מסתבר שכוונתו המקורית לא היתה אלא להבטיח את אלה שלא סיימו את התורה יחד עם הציבור, לקראת שמחת תורה. לאחר מכן זה נשא אופי של 'תיקון', ונוספו עליו דברים רבים.
אשמח מאוד אם באפשרותך להרחיב יותר בענין,
לי ידוע (ואולי אני טועה) שתיקון 'משנה תורה' במתכונתו המיסטית מופיע בספר חמדת ימים ח"ג, ואולי הקדימוהו קצת גורי האר"י, אבל אני מחפש מה המקור לקריאת משנה תורה על פי הפשט?
פתקא טבא.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2003 19:36 |
|
| |
.
לגבי הצל החסר:
מדוע לחפש מנהגים מימי הביניים?
והלוא קרא מפורש "סר צילם מעליהם... "
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2003 20:19 |
|
| |
כמדומני, גם אם היה הושענא רבא יוצא בשבת, והיו בטוחים שהוא היום השביעי, לא היו מחללין עליו את השבת, שכן תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם, וידוע הדבר, כי אין מחללין את השבת אלא על יום הכיפורים, שנאמר עליו שבת שבתון (דרך אגב, מרבי למדתי, כי יום השבת גדול מיום הכיפורים, משום שעל יום כיפור מקסלים עונש כרת, ועל חילול שבת, אחת ממיתות בית-דין, כלומר עונש יותר חמור).
אוי, כבר עברתי...
חלום יעוף
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2003 20:43 |
|
| |
מישהו העיר לי כי הודעתי הקודמת יכולה להתפרש כ"ירידה" על מיימוני. ובכן, ממש לא לכך התכוונתי, ואם כך הובנו הדברים - הריני מתנצל בזאת בפני מיימוני.
הי-הי-הי,
קוף מצוי.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2003 21:34 |
|
| |
אקדמאי
בהמשך לדבריך על מקור הדברים במס' סוכה, הרי למסקנת הגמ' בסוכה, (מ"ג ע"ב) קבעו חז"ל את לוח השנה בצורה כזאת שהו"ר לא יחול לעולם בשבת כי אז לא יוכלו לקיים את מנהג חביטת הערבה.
ועיי''ש בתוס' שמסביר למה חששו חכמים לאי קיום חביטת הערבה בשבת ולא חששו לביטול מצוות תקיעת שופר ונטילת לולב כאשר חלים ר"ה וסוכות בשבת.
אגב, "חיבוט ערבה" שהמנהג לחבטה ע"ג קרקע זה רק על פי הרמב"ם. אך רש"י מפרש "חביטה" מלשון נענוע כלומר שיש לנענע בערבה כשם שמנענעים בלולב, ולפי רש"י לא חובטים כלל את הערבה אלא מנענעים אותה.
ואמנם המדקדקים לצאת גם ידי שיטת רש"י תופסים את הערבה דרך גדילתה ומנענעים בה ורק אח"כ חובטים אותה בקרקע.
תוקן על ידי - בר_בי_רב - 16/10/2003 21:35:27
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2003 11:37 |
|
| |
מימוני היקר וכל בית עכ"ח
חג שמח ופיתקה טובה.
כד הויא טליא חונכנו כי מסורת ישראל
הינה חומה בצורה מדור דור.
והנה באים הימים הנוראים
הושענה רבה ושמח"ת פרשנותם ומנהגיהם
וברעם גדול נופלת חומת המסורת.
רבו המנהגים והשונות זה בכה וזה בכה
ורבים מנהגים זה מקרוב באו
ולא ראוי זה כראוי זה ואין צד שווה ביניהם
ופוק חזי מה עמא דבר וכדברך מיש מש של דברי קבלה.
הפלורליזים הרלגיוזי ובמיוחד יסודה של הדרך הקבלית ותפוצתה מחוג מצוצמצם שבצפת לעיני כל ישראל מעידה כאלף עדים על היתפתחותה המתמיד
של הרלגיוזה בבחינת "אתם אפילו מזדין" שהוא יסוד מסוד בחגי ישראל כמאמר חז"ל גוזרני עליך
שתבוא במקלך ותרמילך ביום כיפור הוי אומר
קביעת המועדים היא קביעה המסורה לנו.
הקיבעון המסורתי כביכול שאנו עדים לו
בשנים האחרונות אינה מובנת ומניעה הם יותר
סוציולוגים. גם שבר השואה ותקומת ישראל בארצו
הביאו להיתכנסות פנימה וקיבעון.
וכבר נאמר הנח להם לישראל אם אינם נבאים בני נבאים הם.
ערב שבת שלום וחג שמח.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 08:58 |
|
| |
האם החברים המכובדים שמו לב לפיוט המשיחי (היחיד לפי מיטב ידיעתי) המסיים את ההושענות בנוסח אשכנז?
|
|
|
|
|
