היהודי וספר התורה

המסמך האולטימטיבי של היהודי והיהדות הוא ספר התורה, הוא הציר אשר כל דת ישראל סובבת עליו, ספר התורה ליוה את עם ישראל לאורך ההיסטוריה ואיחד אותו בכל תפוצותיו, יהודי באשר הוא יהודי ספר תורה הוא החפץ המקודש והמכובד אשר קושר אותו עם עברו ועם אלוקיו, מעניין לראות את ההתיחסות לספר התורה ואת מקומו בחיי היהודי, שמור ויראוי או שימושי ומדריך צמוד.

דומני שישנה חוסר התאמה בין מקורות שונים.

מקורות:

דברים יז יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ--וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.  יט וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְקוָה אֱלֹקָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. 

הרי שספר (משנה) התורה אצל המלך תמיד ולשימושו באופן יומיומי 

שם לא ט וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית יְקוָה; וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.  י וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר:  מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה--בְּחַג הַסֻּכּוֹת.  יא בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְקוָה אֱלֹקֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר:  תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל--בְּאָזְנֵיהֶם.  יב הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְקוָה אֱלֹקֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. 

כאן ספר התורה מופיע כמסמך לאומי שמור הנקרא אחת לשבע שנים.
 

שם שם יט וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:  לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  כ כִּי-אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן; וּפָנָה אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי.  כא וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ:  כִּי יָדַעְתִּי אֶת-יִצְרוֹ, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי.  כב וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  כג וַיְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ--כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִמָּךְ.  כד וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה, לִכְתֹּב אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת--עַל-סֵפֶר:  עַד, תֻּמָּם.  כה וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הַלְוִיִּם, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-יְקוָה לֵאמֹר.  כו לָקֹחַ, אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ, מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית-יְקוָה אֱלֹקֵיכֶם; וְהָיָה-שָׁם בְּךָ, לְעֵד. 

על פי דברי חז"ל שהשירה היא גם כן ספר התורה, יתכן שכאן מונחת התשובה.
מחד, כל איש ישראל מחזיק ברשותו עותק, מאידך ישנו העותק המקורי כנכס לאומי לצד ארון הברית. 


יהושע א ח לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ:  כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל. 

שימוש אישי.

מלכים ב כב ח וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית יְקוָה; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת-הַסֵּפֶר אֶל-שָׁפָן, וַיִּקְרָאֵהוּ.  ט וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַיָּשֶׁב אֶת-הַמֶּלֶךְ, דָּבָר; וַיֹּאמֶר, הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת, וַיִּתְּנֻהוּ עַל-יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, הַמֻּפְקָדִים בֵּית יְקוָה.  י וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר, לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, סֵפֶר נָתַן לִי, חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן; וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.  יא וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ, אֶת-דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו.  יב וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וְאֶת-עַכְבּוֹר בֶּן-מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר, וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד-הַמֶּלֶךְ--לֵאמֹר.  יג לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת-יְקוָה בַּעֲדִי וּבְעַד-הָעָם, וּבְעַד כָּל-יְהוּדָה, עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא, הַזֶּה:  כִּי-גְדוֹלָה חֲמַת יְקוָה, אֲשֶׁר-הִיא נִצְּתָה בָנוּ, עַל אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב עָלֵינוּ.  

העותק המקורי כתגלית, תזכורת; אמון שרף את התורה.


משנה סנהדרין ב ה וכותב לו (המלך) ספר תורה לשמו.  יוצא למלחמה, והוא עימו; נכנס, והוא עימו; יושב בדין, והוא עימו; מסב, והיא כנגדו:  שנאמר "והייתה עימו, וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז,יט).


תלמוד בבלי ברכות כה ב בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי

מגילה כז א דא"ר יוחנן משום ר"מ אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ש"מ תורה בתורה שפיר דמי דלמא שאני למוד שהלמוד מביא לידי מעשה אשה נמי (ישעיהו מה) לא תהו בראה לשבת יצרה אבל תורה בתורה לא תנו רבנן לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שאינו צריך לו יתר על כן ארשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם

סנהדרין כא ב  אמר <רבא> [רבה] אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר (דברים לא) ועתה כתבו לכם את השירה

מנחות ל א וא"ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני אמר רב ששת אם הגיה אפי' אות אחת מעלה עליו כאילו כתבו


מכל המקורות הללו עולה רושם שספר תורה אמור להיות מצוי בכל בית יהודי לשימוש קבוע.


תלמוד ירושלמי יומא פרק ז הלכה א (על המשנה שמוליכין את ספר התורה אל הכהן הגדול) בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן אלא על ידי שהן בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן והא תמן מייבלין אוריתא גבי ריש גלותא א"ר יוסה בי רבי בון תמן ע"י שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין לו כמנהג אבהתון
תרגום : בכל מקום אתה אומר הולכין אחר התורה וכאן אתה אומר שמוליכים את התורה אצלם ? אלא כיון שהם בני אדם גדולים =חשובים התורה מתעלה בהם, והרי מובילים את ספר התורה אל ריש גלותא ? אמר רבי יוסי בן רבי בון שם מתוך שהם מזרע דוד הם נוהגים כמנהג אבותיהם.

כאן דומה שאין השימוש בספר התורה מובן מאליו ויש רתיעה ודיסטאנס מלטלטל אותו לצורך לימוד.

רמב"ם פרק ז מהלכות (תפילין ומזוזה ו)ספר תורה הלכה א  מצות עשה על כל איש ואיש מישראל, לכתוב ספר תורה לעצמו:  שנאמר "ועתה, כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא,יט), כלומר כתבו את התורה שיש בה שירה זו--לפי שאין כותבין את התורה, פרשייות פרשייות.  ואף על פי שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו.  ואם כתבו בידו, כאילו קיבלו מסיניי; ואם אינו יודע לכתוב, אחרים כותבין לו.  וכל המגיה בספר תורה, אפילו אות אחת--הרי הוא כאילו כתבו, כולו.

הרמב"ם כדרכו נצמד לעולה מן התלמוד.

מיכי

ההודעה הבאה תהיה הודעת סיכום של השיטות בביאור הירושלמי, כי זה שורש המחלוקת, וחבל שכל אחד יכפול את דבריו ללא צורך, והקוראים ישפטו, וכל אדם יסבור כפי איך שנראה לו.

ירושלמי עם ביאור דרום חוקר
תלמוד ירושלמי יומא פרק ז הלכה א (על המשנה שמוליכין את ספר התורה אל הכהן הגדול) בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן [לכהן גדול שיקרא בו במקומו] אלא על ידי שהן בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן והא תמן מייבלין אוריתא גבי ריש גלותא [גם לראש גולה היו מביאים את ספר התורה שיקרא בו במקומו] א"ר יוסה בי רבי בון תמן ע"י שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין לו כמנהג אבהתון (ע"כ ירושלמי)

כל הסוגיה עוסקת בשינוי סדרי בית הכנסת, במקום שהאדם יעקר ממקומו לבימה לקרוא בס"ת, יביאו את הספר אליו, אבל מכאן ועד דיוקים נוספים, ואיסורים שלא שערום חכמי התלמוד, הדרך רחוקה.

מיכי
אבל הרי מהירושלמי עצמו מדויק שצודקים הפוסקים שיש איסור הגלייה. הרי כתוב שם: "בכל אתר את אמר הולכין אחר תורה". מדוע? כי להביא את התורה אל האדם זהו בזיון? ורק לאדם גדול מותר להפוך ולהביא התורה אליו, כי זהו גופא כבוד התורה
______________________________

מסכת יומא לפי ביאור דרום חוקר
(מסכת יומא) תנו רבנן: ושאר התפלה: רנה תחינה בקשה מלפניך על עמך ישראל שצריכין להושע, וחותם בשומע תפלה. ואחר כך כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו, וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים. (ע"כ תלמוד)

כל אחד ואחד ממתפללי בית הכנסת היה מביא את ספר התורה שלו מביתו, להראות חזותו ויופיו לציבור, הרי שאדרבא זהו כבוד ספר התורה, שלא יניחוהו מוצפן בארון, אלא ישתמשו בו ויטלטלוהו מהבית לבית הכנסת וחזרה.

אף כאן אין מקום להמציא איסורים, שרק דבר זה מותר ושאר דברים אסורים, כי מנין לנו, אין בדבר לא רמז ולא סברא.

מיכי
גם הבאה של ס"ת פרטיים מהבתים לביהכ"נ מה שהתירו הוא רק מפני שזהו כבוד לתורה. משמע שבלא זה יש איסור, וכלשון בתחילת הירושלמי הנ"ל. מעבר לכך, יש לחלק בין ס"ת פרטי לס"ת של הציבור בביהכ"נ, אלא שיא צורך לזה.

___________________________________

עוד משפטים של מיכי עם הערות עליהם

מיכי: כל מה שרואים מהמקורות כאן הוא שכאשר ההזזה היא עצמה כבוד לספר, ואך ורק אז, אז שרי.

הערה דרום: הדבר בנוי על הנחה שהכל אסור חוץ ממה שהותר.

מיכי : הויכוח בין הפוסקים נסוב רק בשאלה מה הדין להביא ס"ת למישהו לא חשוב, אלא שהוא אנוס ולא יכול לבוא בעצמו אל הספר.

הערה דרום: על פי הבנתם את הירושלמי וזה השורש לכל האיסורים.

הרב מיכי  אתה כותב.
א. שהכלל הזה הוא גילוי שהתורה עצמה רצתה שנכתוב ס"ת.
ב. שאכן המצווה המקורית היא לכתוב את פרשת האזינו, אבל בגלל הכלל שלא כותבים פרשיות פרשיות אנו כותבים את כל התורה. שכן ההבנה היא שהכתיבה היא לא רק פרשת האזינו, ולא ייגרע אם יכתבו הכל.
לפי שתי האפשרויות סרה תמיהתך הכיצד כך לומדים את דין כתיבת ס"ת.

אני בוש וניכלם מרמת הבנתי .אבל לא הבישן למד  לדאבוני הרב לא סרה תמיהתי. להפך היא גדלה ביותר לפי התשובה המוברגת.
א. שהכלל הזה הוא גילוי שהתורה עצמה רצתה שנכתוב ס"ת.
איך בדיוק נקבע הכלל הזה ממה לומדים שהתורה רצתה?. אף אחד מהפשטנים לא סובר כך הרמב"ם עצמו אומר שהכונה של התורה היתה רק פרשת האזינו.
שכן ההבנה היא שהכתיבה היא לא רק פרשת האזינו. ---על מה מתבססת הבנה זו?
 על לא יגרע כלומר לא יזיק--- כותבים מצוות עשה. מענין שהרס"ג ובהח"ג לא חשבו כך.

מיכי

הביאור הלכה לא הקשה מחמת דחיית אונס אלא שמקום שאי אפשר אין כאן בזיון, כלומר כל האיסור הוא כשצריך לבחור בין שתי אפשרויות, או שהאדם ילך אל הספר או שהספר ילך אל האדם, אז יש להעדיף שהאדם ילך אל הספר מפני כבוד התורה.
דרום חידד את הקושיה בנוקטו בירושלמי שרק באותו מעמד יש להעדיף שהתורה תעמוד במקומה והקרואים ילכו אצלה מאשר שיסובבו את התורה אצל הקרואים.

ההגיון בדבריו הוא מוחשי, תמיד הרגשתי את זה כשהש"ץ היה ניגש לראש הישיבה הישיש כדי לאפשר לו לנשק את הס"ת, אמנם זה ראוי משום מסקנת הירושלמי שבאדם חשוב התורה מתכבדת.

(דוגמא לדבר, ה'מרן' מגיע עד לאולם בו נערכת החתונה, בהגיעו לא יגש אל החתן אלא החתן יגש אליו)   מאיר

דרום,
אכן. הבוחר יבחר.

ירוחם,
הכלל הזה שלא כותבים את התורה פרשיות פרשיות הוא כלל בהלכה (אולי הלמ"מ, או שיש מקור. לא בדקתי כעת). והרמב"ם אומר שלאור זאת המצווה לכתוב את פרשת האזינו מתקיימת באופן שכותבים את כל התורה. מה הבעיה בזה? היכא שאפשר לקיים  שניהם לא דוחים לאו (כתיבת פרשיות פרשיות) מפני עשה (של כתיבת ס"ת).
כל זה הוא לכיוון אחר בשאג"א מתוך שנים.
שאר הראשונים אכן לא קיבלו זאת, ולכן יש כאן מחלוקת ראשונים. מה הקשר בין בה"ג לרמב"ם? "וכי נעצרו השכלים אצל האדם הזה?" (בפרפרזה על הקדמת הרמב"ם לשורשים).

מאיר,
לא הבנתי את טענתך הראשונה. אני מסכים שכשאין קונפליקט אין כאן בזיון, והרי זה גופא מה שכתבתי.
לגבי כל השאר לא הבנתי מה אתה טוען לטובת דבריו של דרום. לענ"ד אין להם שורש וענף, וכפי שנתבאר לעיל. יש שם אולי פירוש בירושלמי שמנוגד לתפיסת הפוסקים, אבל זה אינו פירוש טוב יותר משלהם, ואינו מהווה סיבה לנוד מדבריהם. מעבר לכך, גם לפי הפירוש הזה לא זז מאומה ממקומו. יש איסור הגלייה בביהכ"נ וקו"ח שמחוצה לו.
אין בדבריו שום מענה לטענותיי.
וצלע"ג.