| נשלח ב-25/7/2006 09:42 |
 |
| |
פסקי דין והטבע
תמיד חשבתי שהפוסק בוחן תחילה את המציאות מסביב לשאלה, ומתאים לה את ההלכה.
כך היה עד שאמרתי לחבר שכך הוא הדבר, והוא אמר לי שדעותי אפיקורסיות.
כששאלתי אותו למה הן אפיקורסיות?
הוא השיב: ככה!
וכששאלתי: למה ככה?
הוא השיב בככה נוספים, כך הוא יודע, וכך אמרו לו.
מי אמר לו?
כולם אמרו לו.
וכששאלתי אותו: יש לך הוכחות לדבריך?
הוא השיב בבטחון גמור: בתוליה של ילדה מתחת לגיל שלוש שנים חוזרים, כשבית הדין פוסק שעליהם לחזור.
שאלתי אותו: והרי חזרת בתולים אינה תלויה בגיל או בבית הדין, אלא במצב הפיזיולוגי של הילדה.
הם חוזרים או אינם חוזרים, בגיל זה או אחר.
שמעתי על הסיפור כבר לפני שנים, ואיני מבינו.
סיפור הבתולים החוזרים בגלל פסק בית דין מופיע בתלמוד הירושלמי והוא לא מספר שהם חוזרים כשבית הדין פסק שעל הבתולים לחזור, אלא כשבית הדין שינה את התאריך, ואז הבתולים חוזרים "אוטומטית".
האם זה כמו דיסק שפג תוקפו, שלא משנים את הדיסק, אלא את התאריך של המחשב?
בשני מקורות בירושלמי הבתולים חוזרים אם בה"ד החליט לעבר את החודש, ובשלישי הם אינם חוזרים..
בירושלמי נדרים (פרק ו דף מ ה"ח) וכתובות, (פ"א ה"ה), מופיע המאמר הבא:
"א"ר אבון אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, בת שלשה שנים ויום אחד נמלכו בית דין לעברו בתולין חוזרין ואם לאו אינן חוזרין".
לפי ירושלמי זה, אם בית הדין עיבר את החודש הם חוזרים.
ואילו לפי התלמוד הירושלמי בסנהדרין, (פרק א ה"ב), הוא בכיוון ההפוך:
"אמר רבי אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי", בת שלש שנים ויום אחד נמלכו בית דין לעברו אין הבתולין חוזרין ואם לאו הבתולין חוזרין".
חוזרים או לא חוזרים?
לדברי הראבי"ה, (ח"ב - מסכת ראש השנה סימן תקל), הם חוזרים, והגירסא בירושלמי סנהדרין היא טעות:
"נראה לי שטעות סופר הוא, ואיפכא מבעי ליה למיתני נמלכו בית דין לעברו הבתולים חוזרין, ודכוותיה צריך לומר בהבאת שתי שערות". (ראו גם בהגהות מרדכי יבמות סימן קט"ו).
"ודכוותיה צריך לומר בהבאת שתי שערות":
והיינו, אם למשל היה מי שהביא שתי שערות, (בת י"ב שנה ויום אחד, או בו י"ג שנה ויום אחד), ואח"כ עיברו ב"ד את החודש, אין השערות שהביא מהוות ראיה לגדלות המביא, ראו נדה מו ע"א.
אם הראבי"ה חשב שמה ש"לא חוזר" הוא טעות סופר, הרי התשב"ץ, (שו"ת חלק א סימן פד ד"ה מה שאמרת) חשב שהיא גירסא נכונה:
"נמנו ב"ד לקדשו הרי בתוליה חוזרין, נמנו לעברו אין בתוליה חוזרין".
ולא הבנתי, מדוע אם בה"ד החליט לקדש את החודש הם חוזרין, ואם הם החליטו לעברו אינם חוזרין?
לפני ר"י אבן שועיב, (דרשות פרשת בא אל פרעה ד"ה ובענין קדוש), היה במדרש:
"ואמר במדרש אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי, תינוק בן י"ג שנה ועברו בית דין את החדש אינו נהרג, תינוקת בת ג' שנים ויום אחד אין בתוליה חוזרין עברו השנה בתולותיה חוזרות".
מהשוואת שתי השערות והבתולין-בן לבת, ניתן להבין, שהשינוי הנוצר כתוצאה מעיבור החודש, אינו שינוי בטבע אלא בהלכה.
מה ניתן להבין מדברי המגיד משנה (הלכות אישות פרק ב הלכה כא)?
"...וביאור זה הירושלמי הוא שרבי אבין היה אומר שמשפטי התורה אינם כלום כפי שכלנו, שהרי בת שלש שנים ויום אחד אם היא אשת איש כגון שקידשה אביה הבא עליה בחנק ופחות מכאן פטור, והטעם לפי שפחות מכאן הבתולים חוזרים ואין ביאתו ביאה וא"כ היאך אפשר שתהיה חזרת הבתולים שהוא דבר טבעי בה, תלויה בעיבורו של חדש אלא שהשם יתעלה גזר כך, וזהו לאל גומר עלי".
את דבריו להבין בשתי צורות: או שהם חוזרים פיזית או שהם חוזריים רק הלכתית.
אך לדברי הש"ך (יורה דעה סימן קפט ס"ק יג) בשם הרשב"א, הם "ממש" חוזרים, מפני שקביעת ההלכה יוצרת מציאות פיזית, ושינוי בהלכה גורם שינוי בטבע:
"כך קובעת בימי החודש ... אבל הרשב"א במ"ה כתב דודאי שיפורא גרים והכל לימות החודש מלא וחסר לחדשים ולשנים מעוברות לפי תיקוני ב"ד שכל מה שב"ד שלמטה עושים ב"ד שלמעלה מסכימי' עמהם דכתיב אשר תקראו אותם אשר תקראו אתם במועדם ואף בחידושי הגוף כן וכמו שדרשו ז"ל בלאל גומר עלי קטנה בת ג' שנים ויום א' שנבעלה אין בתוליה חוזרים נמנו ב"ד ועבר השנה בתולי' חוזרים הוי לאל גומר עלי עכ"ל והוא בירושלמי פרק הנודר מן המבושל הלכה י"ג בשם ר' אבין וכ"כ הרא"ש פרק האשה דבשפורא תליא מילתא והכי אמרינן בס"פ בנות כותים דף ל"ח ע"א דשיפורא גרים וכן הוא באגודה שם וכ"כ בתשובת ר"י מינץ סימן ט' ע"ש שהאריך וכן משמע פשט דברי הט"ו והפוסקים ועיין בספר עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב סימן י"ז",
למרות שווסת באשה הוא דבר שבטבע, הרי קביעת בית די משנה אותו
זה לא נגמר בש"ך.
החזון איש כותב באגרת (קובץ אגרות ח"א אגרת רז):
"... אבל ענינו מה שאמרו בפ"ו דנדרים ה"ח דב"ד של מעלה קובעים טבעו של עולם ע"פ ב"ד של מטה כדכתיב אקרא ... והיינו דאמרו דביום ל' ב"ד שלמעלה ממתינין לב"ד שלממטה לדעת לגזור את טבע העולם על פיהם, אבל ביום ל"א שהוא כבר מוכרע אין גורלו ביד ב"ד ואין כאן קידוש...". (ראו תוספות סנהדרין דף י ע"ב בד"ה שכבר קדשוהו).
החתם סופר בחולין דף ז עמוד א, שיעבד את הטבע ללומדי התורה:
"... הרשב"א בחי' אגדות הנדפס בעין יעקב הסביר שר"פ בן יאיר עם עצמו ושכלו נדון כך דאע"ג דהטבע משועבד ללומדי תורה ותגזר אומר ויקם לך מ"מ אין ראוי לשנות הטבעיים ללא צורך גדול".
כמה "לומד תורה" צריך אדם להיות, כדי שהטבע יהיה משועבד לו?
בתשובותיו (חלק א (או"ח) סימן יד ד"ה אבל האמת), הוא כותב שהטבע משועבד לתורה:
"... אבל האמת יורה דרכו כי זה הכל נבנה על כללא דכייל ירושלמי לאל גומר עלי ומייתי לי' ש"ך סי' קפ"ט סקי"ג, והשרש דהטבע משועבדת לתורתינו הקדושה, ובתולה שנבעלה אף על פי שעפ"י טבע כבר גדלה זמן הראוי שלא יחזרו בתוליה מ"מ כיון שעיברו ב"ד החדש הטבע משועבדת לתורה והוחלש כחה וחוזרת בתוליה, וכן מי שנעשה בן י"ג שנה ויום א' עפ"י טבע חזקה שהביא ב' שערות ונמלכו ב"ד ועיברו אפילו בדקנו ומוצאים בו שערות הרי הם שומא ואם כבר אכל חלב ונתחייב חטאת או מלקות נפטר מחיובו ע"י עיבור ב"ד, וכן בן ט' שנים לביאה וכדומה, וכל זה ביאר להדיא בתשו' מהר"י מינץ סי' ט' דמייתי ש"ך הנ"ל ...".
מה היא "תורתינו הקדושה"?
וזה לא נגמר בהם.
איני יודע מתי היתה הילדה האחרונה שנאנסה ביום שבו עברו את החודש, ואיני יודע מי שראה את בתוליה חוזרים, אך מצאתי את הירושלמי מצוטט כראיה שהטבע כפוף לחכמים, לתורה או ללומדיה.
האם כל מה שכל ב"ד שלמטה עושה, ב"ד שלמעלה מסכימים עמהם?
האם באם רב יפסוק על בשר חזיר, שהוא בשר כשר, האם ייהפך הבשר להיות בשר כשר?
קראתי סיפור בספר "ליטאי", ש"פעם אחת" היו "משכילים" שרצו להוכיח עד כמה חוקי התורה אינם "מציאותיים", הם הטמינו בעל, והעידו בפני בית הדין על מיתתו, הם קיוו שכאשר בית הדין יתיר את אשתו הם יוציאוהו ממחבואו בפני עם ועדה, כדי להוכיח שהוא חי, אלא שהם מצאוהו מת במחבואו.
הוא מת לאחרי שיצא פסק הדין שהוא מת.
מכאן ראיה: פסק הדין קובע את הטבע.
לעומת זאת קראתי, שכאשר התיר הרי"א ספקטור אשה מכבלי עגינותה, והבעל ה"הרוג" הופיע בעיירה, הוא הגיב:
לא טעיתי בדיני, הראיות והוכחות שלפיהן פסקתי שהאשה מותרת להנשא, היו לפי דיני התורה, ראיות והוכחות על מיתת, ולכן פסקתי שהאשה מותרת, ואילו עכשיו שהבעל הופיע חי, השתנו העובדות ומשתנה פסק הדין, ועכשיו הוא הדין שתצא מזה ומזה, (ראו משנה, יבמות פרק י משנה א).
איזה משני הסיפורים הוא הנכון?
במדרש תהלים (בובר) מזמור נז ד"ה [ב] מצאנו על שלושה מקרים בהם הסכים הקב"ה עם החלטת ב"ד של מטה:
"אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי. אמר ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי בשלשה מקומות הסכים הקב"ה עם בית דין של מטה, ורבותינו אמרו אף ביריחו הסכים הקב"ה על ידי יהושע..."
שלושה ולא יותר.
 עולם הפוך אני רואה
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2006 14:45 |
|
| |
נישטאיך,
שאלת\כתבת: האם כל מה שב"ד דין למטה עושה בית דין של מעלה מסכימים עמהם?
על פי המובא ב"בבא מציעה" דף-פ"ו ע"א - לא זו בלבד שכל מה שב"ד של מטה עושה בית דין של מעלה מסכימים להם, אלא שרבא בר נחמני שהתמחה בענייני נגעים, נתבקש בתור מקצוען לפמליה של מעלה, כדי לפסוק ולהכריע במחלוקת שהיתה שם בין הקב"ה שפסק 'טהור' לבין 'ישיבה של מעלה' שפסקו 'טמא'
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2006 01:19 |
|
| |
הגרסה שלי מובאת בספר "רבי משה פיינשטיין", מאת הרב שמעון פינקלמן והרב נתן שרמן, עמ' 72, חלק א', הוצאת ארטסקרול
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2006 04:17 |
|
| |
מאיר
<"וכעת ניתן לפרש את הירושלמי באופן פשוט">
כך היה נראה לי לפרש את הירושלמי מאז ומתמיד, ואוסיף על דבריך:
האם הזמן של שלוש שנים ויום אחד הוא זמן של הלכהכה למשה מסיני, או זמן שקבעו חכמים?
מדברי רש"י שהסביר את ה"שיעורין" שהן הלכה למשה מסיני (שבעירובין דף ד ע"א, יומא דף פ ע"א, וסוכה דף ה ע"א) כ
שפירש בעירובין:
"שיעורין - שנתנו חכמים לכל דבר, כגון: כזית דם חלב פיגול ונותר, וכזית מן המת שמטמא באהל, ושאר
שיעורין דמפרש לקמן".
ובסוכה:
"שיעורין - של איסורין, כגון כזית לכל אכילת איסור, וככותבת ליום הכפורים".
ומשמע שכל שיעור אחר אינו אלא מדרבנן.
משא"כ לשיטת הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל טז סימן א), גם שיעורי הגדלות הן הלכה למשה מסיני:
"וששאלת: מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין, אבל פחות מכן לא? דע, כי הל"מ הוא, והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין, שהן הלכה למשה מסיני; דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה.
וכן ההיא דבת שלש ביאתה ביאה, פחות מכן לא. וכן בן ט' ביאתו ביאה, ולא פחות. וכן סריס, שהוא קטן עד כ' שנה, הוא אז גדול אם נולדו בו סימני סריס, ואם לא נולדו בו סימני סריס, הוא קטן עד ל"ו שנה. כל אלו הלכה למשה מסיני הן".
על חזרת הבתולין כתב רש"י בכתובות (דף יא עמוד ב):
"דפחות מכאן כנותן אצבע בעין דתנן במסכת נדה (דף מד:) גבי בת פחותה מג' שנים ויום אחד מה הדמעה
היוצאת ע"י אצבע באה אחרת תחתיה אף בתולים של פחות מכן חוזרין אחרים תחתיהם".
ומשמע שהוא דבר שבטבע, וא"כ כל ההגבלה של שלוש שנים ויום אחד אינה אלא הגבלה חוקית, שאינה קשורה למציאות, וייתכן שלאחת תהייה הצתה מאוחרת, ובתוליה יחזרו אחרי זמן זה ולאחרות הם לא יחזרו גם לפני זמן זה.
ולפי"ז, ה"בתוליה חוזרין" אינו אלא חזרה הלכתית, וכשעיברו את החודש בתוליה "חוזרין" הלכתית.
הסברו היה שאם האשה היתה כנה היא היתה הולכת ונרגעת, היות שהיא הלכה ונעשתה היסטרית הוא הסיק שהיא מביימת.
<"הסברו היה שאם האשה היתה כנה היא היתה הולכת ונרגעת, היות שהיא הלכה ונעשתה היסטרית הוא הסיק שהיא מביימת">
הנראה לך שדי בהסבר זה?
__________
מיכי
איני יודע להסביר.
תוקן על ידי - נישטאיך - 26/07/2006 4:24:16
עולם הפוך אני רואה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2006 10:14 |
|
| |
ריב
לא הבנתי איך הבנת מהמסופר בגמרא שציינת אליה, שכל מה שב"ד של מטה עושה בית דין של מעלה מסכימים להם?
שם לא נאמר אלא שרבה בר נחמני הובא כבורר ב"סכסוך" ולא כקובע.
אני יכול לתאר לעצמי את ה"באלאגאן" שנגרם לבית הדין של מעלה, כתוצאה מפסקי בתי הדין של בתי הדין בעולם.
עולם הפוך אני רואה
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2006 10:15 |
|
| |
בנערותי הסתובבה שאלה?
שני עדים באו להעיד לפני בית דין כי ראו את המולד.
על סמך עדותם קידשו את החודש.למשל חודש אב.
באו שני עדים אחרים והזימו את העדים הראשונים.
אבל שני העדים המזימים ימלאו להם י"ג רק בראש חודש אב.
עכשיו, עם העדים הוזמו, וראש חודש הוא לא ראש חודש. אזי גם העדים המזימים עדיין לא בני י"ג והם פסולים לעדות. ואם הם פסולים לעדות,אז ראש חודש הוא כן ראש חודש. וחוזר חלילה
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2006 10:59 |
|
| |
ירוחם,
בדומה לגטה וחצרה באין כאחד, יש צורך בהכרעה פיקטיבית של אחד מהנתונים
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2006 11:29 |
|
| |
העילוי ממיציץ אומר דבר דומה על "מיגו" - כל העניין הוא מטעם "מה לי לשקר", אבל הרי ברגע שנקבל את המיגו, אין כל הבדל אם האדם היה טוען את הטענה שיכול היה לטעון או את טענת המיגו וממילא אין את סברת "מה לי לשקר" ולכן לא צריך לקבל את טענת המיגו והסתבכנו בלולאה.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2006 12:30 |
|
| |
אם פותחים כאן בלולאות, אז יש עוד הרבה.
ירוחם,
בקשר לשאלה הידועה שהבאת, יש לשאול גם עד מצב שהעדים הראשונים עצמם מגיעים לגיל זה בר"ח אב. במצב כזה עדותם בונה את העדות עצמה. והרי היחס ביןן שתי הבעיות הללו דומה ליחס בין שני הפרדוכסים הללו:
משפט א: משפט א הוא אמיתי. זה כמו הפרדוכס שאני הבאתי. שיש שני מצבי שיווי משקל (אם הוא אמיתי הוא אמיתי, ואם הוא שקרי אז הוא שקרי).
משפט ב: משפט ב הוא שקרי. זה כמו הפרדוכס של ירוחם. כאן אין מצב שיווי משקל.
ולעצם השאלה, שתי תשובות בדבר:
1. מקובלנו מר"ש שקאפ, שכל דבר שאם הוא חל אז הוא לא חל, הפסק הוא שהוא לא חל (דומני שהוא אומר זאת ביחס לתוס' בקידושין על גירושין חוץ מקידושין לפלוני (שאם הוא קידש אותה אז אין גירושין, וממילא הוא לא קידש אותה, וממילא יש גירושין, וממילא הוא כן קידש אותה. וחוזר חלילה).
השאלה הגדולה כאן היא מהי אותה חלות? העיבור, או דווקא הקידוש? מסתבר שהקידוש בטל (זוהי החלות שבי"ד החילו. העיבור הוא ברירת מחדל, וי"א שבי"ד כלל לא צריך לקדש, שכבר קדשוהו שמים - ר"א בר' צדוק) והחודש מעובר.
2. ואולי דווקא ביחס לקידוש החודש יש לדון מצד 'אתם' - אפילו שוגגים ומזידים. שבי"ד יוכל להחליט כאן מה שהוא רוצה.
בוקר,
עם כל הכבוד לעילוי ממייציץ, המדובר בעילוי ממייצ'ט בחידושיו. וראה במאמר של ר' יאיר אטון ב'מישרים' א (בטאון ישיבת ההסדר ירוחם).
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2006 14:27 |
|
| |
ר' חיים שמולביץ היה אומר שכשהוא נכנס לישיבה זה נחמד לשמוע בחורים מתפלפלים ר' חיים התכוון כך , ר' חיים אמר כך , למרות שהוא יודע שהכוונה לא אליו .
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2006 14:39 |
|
| |
לעילוי ממייציץ,
גם משה רבנו כך: חלשה דעתו וישב בסוף שבע שורות. לבסוף נחה דעתו כששמע 'הלכה למשה מסיני'. אני מניח שגם הוא חשב שאין כל קשר להלכות של משה האמיתי, אבל בכ"ז נחה דעתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2006 14:43 |
|
| |
מיכי
(לסוף שמונה שורות)
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2006 14:50 |
|
| |
אם כך, אז זה בטח לא היה משלו.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2006 15:11 |
|
| |
הרב מיכי ,
"אני מניח שגם הוא חשב שאין כל קשר להלכות של משה האמיתי, אבל בכ"ז נחה דעתו"
אין כל קשר ? האם לא הגזמת ?
וראה מאמרו של ספראי ב"מחקרי תלמוד" א' "הלכה למשה מסיני הסטוריה או תאולוגיה "
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2006 15:15 |
|
| |
הרב מיכי
השאלה הידוע הרי כבר היתה ידוע כבר בנעורי כפי שכתבתי.
על שיטת לימודו של רש"ש אפשר להגיד חריפותא משבשתא
להתפלפל בכל מחיר בין אם צריך ובין אם לא.וזה מה שאומרים אצלנו: לגרד את האוזן הימנית על ידי יד שמאל מעל הראש.
מי צריך את כל הפילפול המיותר הזה.הרי התשבה שלך מס 2
היא התשובה הנכונה המתבקשת.
לא מצאנו שבית דין יבטל קידושי זמן.
וגם אדם סתם המקדש את השבת בטעות הרבה לפני זמנו. אין כל אפשרות לבטל קידוש זה.
מה עוד שבב"ד נאמר כפי שהבאת 'אתם' - אפילו שוגגים --ומזידים
אין כל נפ"מ באם העדים הראשונים היו בני י"ג פחות יום או בני שמונים כשב"ד מקדש קידושו מקודש. אפילו והעדים המזימים היו בני 89 ולא בני י"ג גם אז הקידוש תופס.
ואם בפילפול דווקא נעבור לשאלה פרדוקסלית אחרת. גם ידועה.
הגדרת מחלל שבת בפרהסיא היא: כל מי שמחלל שבת לפני עשרה אנשים שאינם מחללים שבת בפרהסיא.
למשל בקיבוץ שבו כולם מחללים את השבת. מה יהיה הגדרתו של בן קיבוץ זה
האם הוא יקרא מחלל שבת בפרהסיא?
הוא אמנם מחלל שבת לפני עשרה אנשים שכולם מחללים שבת בפרסהיא וכתוצאה מכך הרי אין עליהם דין של מחלל שבת בפרהסיא.נמצא איפה שהוא מחלל שבת לפני עשרה אנשים שלא מחללים שבת בפרהסיא.
ואם הם לא מחללים את השבת בפרהסיא. אז כל המחלל את השבת לפניהם כן נקרא מחלל שבת בפרהסיא
תוקן על ידי - ירוחםשם - 26/07/2006 16:13:51
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2006 20:54 |
|
| |
ירוחם,
הגאון ר"ש שקאפ, שקוטנו עבה יותר ממותני שנינו גם יחד, היה אחד ממחפשי האמת היותר גדולים במאה העשרים ובכלל. הוא אינו מתפלפל סתם, אלא אומר דברי טעם יפים ונכונים (בד"כ). הסיבה למורכבות של דבריו היא שהוא אינו מתפשר על הסבר מקומי, אלא מנסה להתאים אותו לכל המקורות. כל מי שמנסה לעשות זאת, צריך לשכלל את התיאוריה שלו, והיא הופכת למורכבת מאד. ר' חיים, לדוגמא, אמר דברים הרבה יותר אלגנטיים ו'נקיים'. אבל זה רק בגלל שהוא לא טורח (לפחות בכתב) לבחון אותם ולעמת אותם מול מכלול המקורות. כשאנחנו באים לעשות זאת, אנחנו מגלים שהתיאוריות שלו הופכות להיות לא פחות מסובכות (אם בכלל).
לסיום אעיר כי ר' שמעון כלל לא עסק בשאלה בה דנו כאן, ולכן העובדה שתי' 2 מוצא חן בעיניך יותר אינה יכולה להוות בסיס לקביעה שר"ש עוסק בפלפולים במקום שלא צריך. כדי לקבוע שר' שמעון עוסק בפלפולי סרק, או שהסידו הספציפי הזה שלו אינו נכון, עליך לבחון את ראיותיו, ולהציע אלטרנטיבה להסבר שלו.
יש לי רגישות מיוחדת לר' שמעון, וכעת ממש הצלחת להרגיז אותי.
מיכי
|
|
|
|
|
